ככה נראה הגיהנום
רחלי ומלי היו בדרך לביתן כשפגשו בדרך למישור אדומים נערה יהודייה, עומדת בצומת, ממתינה לתת שירות לגברים ערבים שחולפים במקום • הן עצרו לידה, דיברו איתה, נחשפו לסיפור החיים הקשה שלה והרעיפו עליה חום ואהבה, רק כדי שלא תלך עם אותם גברים ערבים • הן הצליחו בעזרתו של הראל חצרוני מעמותת "OU ישראל" • אבל רחלי לא נרגעה מהמראה הקשה, וכתבה "טור קשה, קשה מאוד, אבל גם סופר חשוב. טור שיכול להציל חיים" • הנערה איננה תושבת מעלה אדומים
פורסם בתאריך:
אזהרה: זה טור קשה, מאוד. אבל גם סופר חשוב. יכול להציל חיים.
אף פעם לא פגשתי את התהום כל כך מקרוב.
מלי ואני חוזרות ממפגש עבודה, ירושלים של לילה וקר, נכנסות לרכב ויאללה הביתה. רגע לפני היציאה מירושלים, מלי פותחת ווייז, והפקק שהוא מנבא לא הגיוני. אנחנו כבר בכיכר חיזמא, ואין זמן לחשוב. מלי לוקחת ימינה במקום שמאלה, ניסע דרך ענתות. סיבוב ארוך, אבל קצר יותר מהפקק.
אני מתוודה למלי שאף פעם לא נסעתי דרך ענתות, ומה זה הכביש הזה. אנחנו ממשיכות דרך מישור אדומים, פתאום בהבזק של שנייה אנחנו קולטות בפינת צומת נבי-מוסא נערה הודפת ממנה גבר מגודל.
מה זה היה? בואי רגע ניסע ברוורס, איך רוורס זה כביש מהיר? לא משנה, ריק עכשיו, בואי נבדוק אם היא בסדר. כל זה קורה ברבע שנייה, ואנחנו חוזרות לצומת. הגבר שרואה את הרכב מתקרב, נכנס מהר לרכב הפעור שלו ונוסע.
מתוקה את בסדר? כן, כן, הנשימה שלה רועדת, הכל בסדר. מה קרה? לא יודעת, לא מכירה אותו, בא מאחוריי ככה בהפתעה. אל תדאגו, הכל בסדר.
זה נראה הכל, חוץ מבסדר. הבגדים, העור הסמור מהקור, העיניים המתרוצצות, הלבד פה באמצע הלילה עם תיק קטן. נשמה, לאן את צריכה לנסוע? ניקח אותך עד הבית. לא, לא, היא עוקבת דרוכה אחרי שיירת רכבים שעומדת בפינה בצומת ממול. אני צריכה להיות כאן והכל בסדר.
שום דבר לא בסדר. טראנסים בערבית נשמעים מהגבעה החשופה לידנו, מדורת אש וצעקות מרחוק. כל כמה שניות נעצר לידנו רכב פאר עם לוחית רישוי לבנה, ואחרי שמתייאש מההמתנה ממשיך ונוסע. הטלפון שלה מהבהב, מצלצל ומצלצל בלי הפסקה. "הכל בסדר, תסעו כבר, אני גדולה ומסתדרת, אתן סתם מעכבות אותי".
מלי מכבה מנוע, ואנחנו יוצאות איתה למדרכה. מתחילות לדבר. התהומות של החיים. אין בי מילים עוד לשחזר את כמויות הכאב וייסורי הלב שנפתחו שם. מלי הולכת לצד, בתושייה שלה היא מנסה לתפוס את הראל חצרוני, המלאך הטוב מעמותת "OU ישראל". אני ממשיכה לדבר עם הבחורה הזו, שמרגע לרגע מתגלה כנשמה מהממת, מודעת לעצמה ואינטליגנטית. עטופה בשכבות של בוץ טובעני. מלי מסמנת לי שהראל יוצא לדרך לכיווננו. אני מתפללת באלם קול שהיא תמשיך לדבר איתנו ולא תיענה בינתיים לאחד הרכבים שמחכים לה מימיננו ומשמאלנו.
הזמן עובר, וקר. אני לוקחת ג'קט מהרכב, מציעה לה גם. היא מסרבת בכתפיים חשופות ורועדות מקור. הכל בסדר, לא צריך כלום. מיץ ושוקולד? לזה היא דווקא נענית. עכשיו מלי מבינה למה היא קנתה שוקולדים והניחה ברכב.
שעון החול שלנו אוזל, רק שתמשיך לדבר עד שהראל יבוא. סיפור החיים שלה ממשיך להיפתח, מתגולל בכאב. כבר שנים שהיא לא דיברה עם מישהו על עצמה, אולי אף פעם. כנראה אף פעם.
תגידי, ממתי את בעניינים? מגיל 11. חברות מהפנימייה הכירו לי גברים ערבים, העבירו את המספר. אין אוכל בבית, אין מי שיטפל באמא חולה. אחים בהוסטל סגור, אחות נוספת במצבי, אבל היא בכלל לא בקשר. אני חייבת כסף. יודעת שאני הורסת לעצמי את החיים, בעיקר את הנפש, אבל אין לי ברירה. מישהו חייב לקנות אוכל הביתה.
ומה עם עבודה נורמלית? אין לי סיכוי. אני כבר בחיים כאלה, הייתי רוצה להשתקם, אבל זה לא כל כך פשוט, אני מכורה לזבל של החיים שלי. זה מה שאני מכירה מגיל אפס. אני שונאת את הגברים האלה, שתדעו שאני אדם מאמין, אבל אלוקים בטח כועס עליי. אני טמאה, אני טמאה אחרי כל מה שעשיתי.
לא, לא, לא. אני מתחננת שתאמין לי שכל הבוץ הזה הוא רק מבחוץ, מבפנים היא טהורה כל כך ששום דבר לא יכול לטמא אותה.
בנס היא ממשיכה לדבר איתנו, בנס להקות הרכבים שמחכות בשקט כמו חיות טרף לקורבן מתייאשות ועוזבות את הצומת לסיבוב נוסף, בנס הראל מגיע. האיש הזה מלאך. למפרע רק מסתבר שזה צומת מסוכן ושיש סחר בנשים כאן, מתחת לאף.
חצרוני יודע לדבר את השפה איתה. מציע לה לשבת לדבר ולעזור. היא מסתייגת ומתחילה להתרחק לכיוון הרכבים שמחכים בפינת הצומת. אני לא צריכה עזרה, הכל בסדר, אני צריכה כסף. אם את מקבלת ממני את הכסף, את יושבת לדבר שיחה שתעזור לך? היא חושבת לרגע ומתלבטת. זה הרבה הרבה יותר מורכב ממה שאתם חושבים. חום, אהבה, אכפתיות, שימת לב, המאגרים מגיל אפס ריקים ויש לי חוסרים מטורפים, ואין לי בית, אני צריכה לחפש את זה בחוץ. אני יודעת שהם משקרים לי, אף אחד לא אוהב אותי באמת, הם רואים ורוצים רק גוף. אבל הנפש זקוקה לחום גם כשברור שהוא כולו שקר.
הראל שואל, מסביר, מציע, זה באמת מסובך ממה שחשבנו. זה לא רק כסף. אבל זה הרבה. הראל הולך לרכב, חוזר עם אלף שקלים. היא מתלבטת עוד קצת ונוטה להסכים, רק שבאותו רגע עוצר לידנו ג'יפ נוצץ. חלון חשמלי נפתח. בבת אחת העמידה שלה משתנה, הקול, הדיבור. המכר שלה מדבר איתה בעברית ישראלית, אבל המבטא כבד. בקול מתוק היא אומרת לו שהכל בסדר ושהוא יכול לנסוע. במבט חוקר הוא מעיין במטפחות שלנו, בציצית של הראל, והוא מחנה את הרכב, מתקרב. באותו הרגע אני מתחילה לפחד שהיא עוזבת אותנו, בורחת איתו, חוזרת אל המוכר, הידוע, הרגיל. כמעט והיא חומקת. בעידוד של הראל היא עולה לרכב, רגע לפני אני נותנת לה עוד חיבוק, עוד חיבוק, מילים טובות. את מהממת, את יכולה לחיות חיים אחרים, את מדהימה, מילים שימלאו טיפה את המאגרים הריקים היבשים.
בבוקר מלי מספרת לי שהראל הלך לראות את הבית מקרוב. הבית ריק, חלונות שבורים, אין גז, אין אפילו כלים או בגדים בארונות. הקירות מעופשים. רק אמא חולה כרונית שמחוברת לחמצן. וילדה אחת, שרוצה להביא אוכל לאמא, לטפל באמא ולקלח אותה, כאילו התהפכו ביניהן תפקידי החיים. ילדה שעשר שנים מביאה להן הביתה לחמניות וגבינה כי היא לא יודעת לבשל, ואמא לא מתפקדת. אוכל מבושל זה רק אם הערבים מביאים לה אורז או משהו, נערה שלא יודעת טעם חיבוק אמיתי חסר אינטרסים, שיודעת רק לסחור בגופה כי אין לה מאיפה להביא כסף, והייתה רוצה לחיות אחרת, רק לא יודעת איך עושים את זה. אבל רוצה.
מאוד.
אם זה היה סיפור רחוק, הייתי קוראת ונאנחת בכאב, והלאה. אבל פגשתי אותה אתמול, והעיניים שלה מולי. והסיפור כולו תהומות (עידנתי פה חברים, עידנתי חלקים מהגיהנום).
להציל נפש אחת מישראל? זה כאן, בהישג יד. נערה מתוקה שרוצה להיחלץ מהסיוט של חייה ורק צריכה עזרה.
כותבת ודומעת, ודומעת וכותבת. אני יודעת שחייבים לעזור. היא לא יכולה לחזור לצמתים האלה בלילות. בואו ניתן כל אחד קצת כדי שאחותנו לא תתגולל באשפתות. שהיא לא תהיה מופקרת על ידנו.
היא רוצה לצאת מזה. היא יכולה לצאת מזה. בואו נעזור לה!
את כל זה כתבתי ביום שישי בבוקר, אחרי לילה חסר שינה. היא הלכה איתי כל השבת - מה קורה איתה? איפה היא עכשיו? מה שלומה? במוצ"ש אנחנו מדברות. תראי כמה אני מדברת בלי הפסקה, היא אומרת בכנות, אני פשוט לא זוכרת מתי מישהו התעניין בי. אני חוזרת הביתה אחרי אירוע קשה ואין לי עם מי לדבר, אין את מי לשתף. אין משפחה, אין חברות. לפני סיום השיחה אני מציידת אותה בכמות נכבדה של מילים טובות, עד כמה היא מדהימה, ושממש מורגש כמה כוחות רצון יש לה, ושברור שהיא תגיע רחוק עם הכוחות שלה, וכמה הרע הזה הוא רק זמני, ושכל הטוב עוד לפניה. בצד השני יש שתיקה. היא אומרת שאף פעם לא אמרו לה דברים כאלה. אין לה משפחה או חברות.
יש לך חברות. מלי ואני חברות שלך. וכל עם ישראל חברים. בואו נהיה חברים. בואו נשים לב לנערות שעומדות בצומת נבי-מוסא או בכל צומת אחר, ורק מחכות שמישהו יראה אותן, באמת. מבפנים.
ועם ישראל מתגלה בגדלותו, בשטף ההצעות והבקשות לתרום, לשפץ, לתת. כגודל הזעזוע, גודל הפליאה מטוב העם הזה. ותתפללו. עליה, על כל הנערות האבודות.
