בשם הבת
השחקנית והסטנדאפיסטית, צופיה לקס, חוותה את הנורא מכל כשבתה הבכורה אוריה שמה קץ לחייה, והיא בת 24 וחצי בלבד • בריאיון גלוי לב היא מספרת על סימני המצוקה של בתה, על הרגע הקשה בו הבינו שמדובר בבעיה פסיכיאטרית, על האשפוז במחלקה סגורה ועד לסוף שבו החליטה אוריה ז"ל לשים קץ לחייה, קשרה את עצמה לעץ וחיכתה להתקף אפילפטי • המסר להורים לפגועי נפש: תחבקו אותם, תנו להם להבין שאתם שם עבורם ואל תשפטו אותם
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
צופיה לקס, שחקנית וסטנדאפיסטית שעולמה סובב סביב ההומור, מוצאת את עצמה מתמודדת עם כאב עוצמתי, מלקקת את פצעיה ואוספת את השברים שלה ושל משפחתה לאחר שבתה הבכורה אוריה שמה קץ לחייה, כשהיא בת 24 וחצי בלבד.
צופיה בחרה לספר ולשתף בסיפורה כדי להציף בפני החברה את הנושא הכואב הזה, לדעת לקבל ולעטוף את פגועי הנפש ומשפחתם ממש כפי שאנו עוטפים היטב אדם שחלה במחלה גופנית. היא מספרת בגילוי לב על כל התהליך, חושפת מתי החלו להופיע סימני המצוקה של בתה היפה והחייכנית ומסבירה כיצד בתה התמודדה עד שבחרה בסוף המר והקשה ושמה קץ לחייה.
נלחמה כמו לביאה
היא מבקשת לדבר גם על החברה מסביב ביום שאחרי, וחשוב לה מאוד להעביר את המסר: "חייבים ללמוד לקבל ללא שיפוטיות, לתת חיבוק, זה מה שהם צריכים כדי למנוע את האסון הבא. אישית, לא רציתי לטאטא את מה שקרה מתחת לשטיח. אני רואה אנשים שמאבדים ילד ומשקרים לכל העולם ולילדים שלהם בנוגע למה שקרה, ולא הסכמתי. אמרתי: 'אין מצב'. אני רוצה שהילדים שלי יוכלו להסתובב בעולם בלי להרגיש שהם צריכים להתבייש, בלי לחשוב שאוריה עשתה משהו רע. כן, נכון, היא עשתה משהו רע, אבל היא נלחמה כמו לביאה. מי שלא חווה את הכאב שלה לא יכול לשפוט אותה, זה כאב פיזי, זה כאב בנשמה, והיא נאבקה בו".
התחלנו מהסוף, כיצד את מתמודדת כאם?
"הפחד הגדול ביותר של האדם זה לאבד ילד. אני חוויתי אובדן, אני מכירה דפוסי התנהגות אחרי אובדן. למזלי, אני עטופה סביבי בהרבה חברים. לאורך כל הדרך נתקלתי רק פעמיים בחוסר טאקט של אנשים, אחד מהם היה לפני ההלוויה, כשאני בתוך הסערה, מתקשה להאמין שאני בדרך ללוויה של הבת שלי, ואז קיבלתי שיחת טלפון: 'שמעתי שאוריה מתה, איך זה קרה? זה היה כל כך חסר טאקט שעניתי: 'שפן אכל אותה', וניתקתי. המזל הגדול שלי הוא שאני בבסיסי אדם אופטימי. נמצאת איתי בקשר אמא של תמר טאי עמר ז"ל מהתוכנית 'הכוכב הבא', שהתאבדה. האמא לא מצליחה להתמודד ונמצאת במצב קשה, חשוב להבין שההתמודדויות של אנשים שונות. זה קושי וכאב בלתי יתואר, אבל יש אנשים שבוחרים לא לצלול לתהום. אוריה הייתה הבת הבכורה שלנו, האור, הקסם של כל המשפחה, גם של סבא וסבתא. קראו לה אוריה על שם אבא שלי, יאיר גץ ז"ל".
משפחת גץ מוכרת היטב, גם אצלנו בעיר. הסבא, הרב מאיר גץ ז"ל, היה רב הכותל. בני המשפחה ספגו טרגדיות ואובדן רב במשפחתם. הדוד אבנר גץ ז"ל נהרג במלחמת ששת הימים, אחיו יאיר, אביה של צופיה, נהרג בתאונת דרכים כשהיא הייתה בת שמונה בלבד, והדוד נוריאל גץ ז"ל, שהיה סגן ראש העיר במעלה אדומים, נפטר כשלקה בליבו.
תמיד ידעה מה היא רוצה
"אוריה הייתה הנכדה הבכורה. היא הייתה ילדה מתוקה, חברמנית, עקשנית, תמיד ידעה מה היא רוצה. היא הייתה ילדה יפה ומפונקת שהייתה מאוד מחוברת לאחיה, הם היו ארבעה אחים, חבורה אוהבת".
מתי התחילו הסימנים שמשהו לא כשורה?
"בגיל 12 היא לא הסכימה שנחגוג לה בת מצווה, וכמה שניסינו לשכנע אותה, הגרוש שלי ואני, היא התעקשה ואמרה שלא תהיה בת מצווה. גיל ההתבגרות היה מאוד קשה, היא הייתה מתמרדת, רבה ומתווכחת, היא שנאה מאוד להצטלם. במקביל היה המון צחוק, בעיקר עם האחים שלה. לא ידענו איך להתמודד עם ההתבגרות שלה, היא הייתה הילדה הבכורה. בסוף התיכון היא כתבה לנו מכתב מאוד מרגש ומלא אהבה, ולא סימנה כלום במערכת יחסים. היא הייתה מאוד מאוד קשורה לאבא שלה, שנינו אמנם כבר גרושים, אבל חברים מאוד טובים.
הגידול שלה היה לא פשוט, כל הזמן שאלתי: 'מה עוד אני יכולה לעשות? היא לא אפשרה לחבק אותה. בתיכון היא למדה במגמת תיאטרון והייתה גם אשת הסאונד שלי. נסענו להופעות יחד, מצאנו תחום עניין משותף והתקשורת בינינו הייתה מעולה. תקופת שירות לאומי עבורה הייתה פריחה מטורפת. בגלל שאח שלה עם אוטיזם היא בחרה לעבוד עם ילדים אוטיסטים ולמדה שפת סימנים. במקביל החל המרד שלה, היא הפסיקה לשמור שבת. למרות שהיא הייתה מאוד מחוברת לאחים שלה, היא הייתה שייכת אבל עם גבולות. בשנת העבודה המועדפת במודיעין היא בחרה לגור עם סבתא ולא בבית. בעצם בבית החדש היא מעולם לא גרה, אין לנו בבית אנדרטה או חדר מיותם".
ההתמוטטות הנפשית
"בסוף שנת המכינה, לקראת המכללה, היא התמוטטה נפשית בפעם הראשונה, ואז היא אושפזה במחלקה סגורה. משם החלו האשפוזים, פעם מחלקה פתוחה ופעם סגורה, ואז גם היה ניסיון אובדני שממנו לא חזרה הביתה אלא לכפר שיקומי מהמם, מקום שלמדה בו לפתוח את הלב ולדבר על רגשות".
מה גרם לה לעשות את המעשה הקיצוני הזה?
"היא סבלה גם מאפילפסיה, אשפזו אותה לבדיקות במשך חמישה ימים, בהן בחנו את הפעילות המוחית שלה בגלל האפילפסיה, ושם גילו שהכל תקין ושזאת לא אפילפסיה, זה פסיכיאטרי. היא נשברה מזה, הגילוי הזה גמר אותה. היו לה שישה או חמישה התקפי אפילפסיה ביום, והם לוו בכאבי שרירים איומים ובחוסר יכולת לישון. היא כל כך רצתה לדעת שזאת בעיה אמיתית שניתנת לריפוי. הידיעה שזה פסיכיאטרי הייתה עבורה מכה. בניסיון האובדני הראשון היא הכינה עבורנו סרטון שמעולם לא ראינו. באותו הלילה שבו היא מתה, היא חזרה ממסיבה של חברה לכפר השיקומי, קשרה את עצמה לעץ מאוד נמוך, ופשוט חיכתה להתקף אפילפטי. היא לא השאירה שום מכתב, היא לא באמת התאבדה כשהייתה במודעות, היא ישבה עם החבל והמתינה להתקף. בהתקף זאת התעלפות, ולכן זה קורה ללא ידיעה באותם רגעים מה באמת מתרחש. היא אמרה לנו בזמנו שבהתקפים היא בחושך, לא רואה כלום, הכל שורף וכואב מבפנים".
סגורה בבידוד כל הלילה
לצופיה יש הרבה כעס על המערכת ועל האדישות, לדבריה, כלפי החולה. "הם עקומים ומעבירים אותם במסכת של התעללויות. כשלאוריה היו התקפי חרדה במחלקה סגורה היו סוגרים אותה בבידוד כל הלילה. היא סיפרה שהייתה צועקת לעזרה כל הלילה, ואיש לא פונה אליה. אלו הנהלים שלהם: להתעלם, לעשות עליהם מניפולציה. הדלת נעולה, והיא יודעת שמעבר לזכוכית יש אח שיכול לגשת אליה, לתת לה לשתות, להרגיע אותה, אבל הוא לא עושה זאת. היא צורחת ומבוהלת, בהתקף חרדה, והיא זוכה לאדישות. כל דקה מרגישה כמו נצח, וככה נמשכו כל השעות של הלילה. בבוקר היא ניגשה לאח הראשי ואמרה לו שהיא לא מסכימה לקבל יחס כזה, שהיא דורשת לקבל יחס, וזה מה שקרה. רובם לא יודעים לנהוג כמוה, ונשארים במצוקה הזאת לבדם".
להקים מערך התנדבות וטיפול
"אני רוצה שיוקם מערך של מתנדבים שיבואו לתת חיבוק, כמו המתנדבים של חיבוק ראשון לתינוקות נטושים. לומר להם שהכל בסדר, שאנחנו כאן בשבילם, לדבר ולהסיח את הדעת מההתקף. אין מגע במקומות האלה. הפסיכיאטר, הפסיכולוג והמטפל לא מחבקים. חובה לעשות משהו. כמו שיש מרכז התפתחות הילד לתינוקות, חובה בכל בבית ספר שיהיה צוות מקצועי שידע לזהות ילדים עם רגישות יתר. אם הנושא של ילד עם רגישות יתר יאובחן בגיל צעיר ויטופל, לא נגיע לגיל הנעורים עם פגועי נפש והתאבדויות. במקביל חובה להיות עם תודעה משפחתית, שהורה ידע לזהות את המצוקה הנפשית של הילד. אם הייתי יודעת את כל זה לא הייתי מחכה לגיל 22 וחצי לטפל בה, ואולי הכל היה מסתיים אחרת. חובה לתת הדרכה וכלים להורים ולאחים. כשיש פגוע נפש במשפחה האחים מתפרקים, צריך לתת להם לגיטימציה לדבר".
מה המסר שחשוב לך להעביר?
"אנשים כמוני, אופטימיים, מתקשים להבין איך יכול להיות שמישהו רוצה למות, זה לא הגיוני. הדבר הראשון שצריך להבין זה שאנחנו לא מבינים, שאסור לנו לשפוט. די לשיפוטיות. פגועי נפש הם אנשים בעלי רגישות גדולה, והכל מתעצם עבורם. אם הם רואים אבא שכועס על ילד, מבחינתם הוא מסוכן, ואם הם רואים אמא בוכה, זה עבורם סוף העולם. הכל במינון מוגבר. פגועי נפש צועקים לנו את המקומות שאנחנו אדישים אליהם, קרים, מחוספסים ומחוסנים. אנחנו, החברה, אוטמים אוזניים.
אני שומעת הורים שכל כך קשה להם עם ילדים פגועי נפש, עד כדי כך שהם לא מהססים לומר שהם מעדיפים שימותו, מוותרים עליהם. כל כך הרבה בני נוער מנותקים מהמשפחה ששופטת אותם ולא מצליחה לקבל אותם. קשה לנו להבין אדם במצוקה נפשית, ולא יעזור אם נאמר לו: 'תראה מסביבך, איזה יופי'. הידע שלנו הוא רק בכוח החיבוק, והשליחות שלי היא המטרה שעוד הורים לא יעברו את הנורא מכל, כמוני. כל כך הרבה פונים אליי, ואני אומרת כל הזמן: 'תאמרו מילה טובה, תנו חיבוק שמעביר כוח, תנו להם להרגיש ולדעת שמישהו מבין אותם ורואה את הלב שלהם".
