נולדתי מחדש
רווית נוי התעוררה לפני שלושה שבועות לאחר חודש שלם שבו הייתה מחוסרת הכרה, מונשמת ומורדמת. בריאיון מיוחד ובלעדי ממיטת בית החולים, היא מספרת על הלחצים הנפשיים והכלכליים בתקופת הקורונה, על הבושה לבקש עזרה, על הלילה שבו קיבלה אירוע מוחי ועל שני הצנתורים שעברה. לאחר שהתעוררה גילתה שאיבדה את השיער השופע שהיה סימן ההיכר שלה, שהעסק שהקימה לפני 20 שנה נסגר וששיקום ארוך לפניה, ובכל זאת, היא אסירת תודה למשפחה, לחברות ולתושבי העיר שהתפללו ועטפו אותה, ויש לה מסר אחד: "תדאגו לעצמכם לפני הכל"
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
במשך חודש שלם שכבה רווית נוי כשהיא במצב 'קומה' בבית החולים "הדסה עין כרם", מונשמת ומורדמת. עיר שלמה התפללה לרפואתה, נשים רבות התכנסו כדי להדליק נרות שבת ולערוך ערבי הפרשות חלה לרפואתה, בבתי הכנסת הזכירו את שמה וברשתות החברתיות ניכרה דאגה רבה לשלומה. נדמה היה כי כל העיר מתפללת לרפואתה של רווית, שהיא דמות מוכרת היטב ואהובה במיוחד על תושבי מעלה אדומים, לא רק בזכות החסדים הרבים והנתינה האין הסופית הטמונה בה, אלא גם בזכות אישיותה הכובשת והחיוך התמידי שעל פניה.
לפני כשלושה שבועות היא התעוררה, ומאז היא מנסה לעכל את מה שהיא ומשפחתה עברו, ועדיין עוברים. בתקופה הקרובה היא תתחיל בשיקום בבית החולים, עד שתשוב לאיתנה ותוכל סוף סוף לחזור הביתה.
נולדתי מחדש
ביום ראשון השבוע היא חגגה את יום הולדתה ה-50, "זה יום הולדת מיוחד, נולדתי מחדש בגיל חמישים", היא אומרת בהתרגשות. היא עוטפת את עצמה במשפחה וקומץ של חברות קרובות שהיא מאשרת להן להגיע לבקרה. ימים ספורים לפני יום הולדתה היא שוחחה לראשונה מאז האירוע עם משה זיגדון, עורך עיתון "זמן מעלה", עליו אמרה לי בשיחה בינינו כי "משה הוא איש יקר שאני כל כך אוהבת, הוא כמו אח בשבילי, בן משפחה". היא ביקשה שנכתוב כתבה בעיתון על מה שקרה לה, והיא מסבירה בדאגה שכל כך מאפיינת אותה כי "יש אולי לקוחות שלא מבינים מה קרה לי, אחרי 20 שנה לאן נעלמתי. אפילו לא הוצאתי הודעה שמסבירה מה קרה לי", היא אומרת כשאנחנו נפגשות וכנראה שלא הפנימה עדיין את סדר הגודל של הפרסום בעיר על מצבה מיד לאחר האירוע. "קיבלתי מתנת יום הולדת, זאת כתבה שהכותרת שלה היא 'נולדתי מחדש'".
"הייתה כאן שרשרת ניסים"
"בדרכי להדסה עין כרם, ובעודי עולה במעלית למחלקה בה רווית מאושפזת, אני מלאת חששות כיצד אפגוש את רווית האהובה. האם יש גפיים שהיא לא יכולה להזיז, האם הפנים מעוותות כמו שקורה לרבים שעוברים אירועים מוחיים והאם הדיבור שלה נפגע. קשה לתאר עד כמה שמחתי לראות שכלום לא נפגע, פניה היפות והקורנות נשארו כפי שהיו, דיבורה רצוף וברור והיא מניעה את הגפיים ללא קושי. "הייתה כאן שרשרת ניסים", היא אומרת, "צחוק הגורל, כל כך הרבה פעמים חלמתי לרדת במשקל, ועכשיו אני 25 קילו פחות".
חושפת הכל
בשיחה גלויית לב, עם הרבה רגעי בכי לצד חיוכים מאושרים, שמתקיימת במיטתה בבית החולים, מורידה רווית לראשונה את כל המסכות של האישה החזקה, וחושפת הכל על התקופה הקשה שעברה. באומץ ובכנות היא מדברת על רצף האירועים המוחיים שהיא הצליחה לשרוד בדרך נס, על רגעי הפחד שחוותה בזמן אמת, על קולות הסירנה החזקים ששמעה בדרכה לעין כרם, על הפרידה מהתלתלים השופעים שהיו סמל ומותג שלה ועל סגירתו הסופית של מכון היופי בשבוע שעבר, מה ששבר את ליבה. בימים מאז החלימה היא עסוקה בחשבון נפש ומבקשת בעיקר להודות למספר אנשים קרובים ויקרים לליבה, שעליהם היא אומרת: "בזכותם אני כאן".
"הקורונה חיסלה אותי"
בדיעבד היו הרבה מאוד סימנים מקדימים, כאלו שאולי יכלו למנוע את האירוע הקשה שבו יכולה הייתה לסיים את חייה. "הקורונה כמעט הרגה אותי, יש עצמאים שהקורונה הרימה אותם, אבל הרבה בעלי עסקים התמוטטו, ואותי היא כמעט הרגה. מי שכמעט חיסלה אותי זאת הבושה, איש לא ידע מה אני עוברת", היא מספרת על התקופה שלפני האירוע.
אלו היו שנתיים קשות במיוחד עבור רווית. היא פתחה את מכון והיופי והקוסמטיקה לפני עשרים שנה, ובמהלך השנים נשים רבות נהרו אליה והגיעו לקבל טיפול. הן התמסרו למקצועיות, לאישיות שלה ולאווירה הקסומה שיצרה במקום. ואז הגיעה הקורונה. חודשים רבים המקום לא פעל, אך היא נאלצה להמשיך ולשלם שכירות והוצאות. "ההוצאות ממשיכות, בניגוד לשאר הנשים שעושות ציפורניים או גבות בבית, אני משלמת שכירות בכל חודש, כך שאני מוציאה כסף ואין הכנסה. המצב הכלכלי הלך והחמיר, וזאת הפעם הראשונה שאני מספרת על זה", אומרת רווית בכנות, "התביישתי לשתף ולבקש עזרה כי אני רגילה להיות בצד הנותן".
"היה לי קשה ומביך לחשוף את האמת"
במשך שנים רבות רווית סייעה למשפחות מעוטות יכולת לקיים בר מצוות ובת מצוות, עזרה לכל מי שפנה אליה, הייתה פעילה בסניף ירושלים בארגון "ים של חברים" שפועל עבור ילדים מוחרמים, אותו מרכזת חברתה הטובה מוריה מור.
"אני מצטיירת בעיני הסביבה כאדם חזק, היה לי קשה ומביך לחשוף את האמת. המשכתי לפנק את שלושת הנכדים שלי, המשכתי לעזור לכל מי שפנה אליי. במקביל, המצב הכלכלי שלי היה כל כך קשה. אני יודעת שאם הייתי אומרת, יש כל כך הרבה אנשים שהיו שמחים לעזור לי, אבל התביישתי לדבר על זה. אני גם לא יודעת לבקש עזרה. הגעתי למצב שאני מגרדת מכל מקום כדי לשלם בכל חודש את השכירות של המכון ממה שאין לי, ובוכה".
"הרגשתי שהכל סוגר עליי"
"כמה ימים לפני שזה קרה התקשרה אליי מישהי ואמרה לי שהיא לא מצליחה לשלם חשבון חשמל, היה לי ביד סכום קטן שהייתי צריכה עבורי, אבל לא יכולתי לסרב לה. זה היה או בשבילי או כדי לעזור לה, ונתתי לה את הכסף כשאני יודעת שאין לי שקל בכיס ושכל הזמן מניעה אותי המחשבה שאני רק אדם שנותן וחלילה מבקש", אומרת רווית בדמעות.
"לקחתי ללב את המצב שלי, וזה השפיע על הבריאות שלי. התחילו להגיע אליי התראות לתשלומים, טלפונים ממקומות שונים, אגם הבת שלי כל כך רוצה ללכת לחוג ואני ממציאה לה תירוצים ומספרת לה סיפורים למה לא, הרגשתי שהכל סוגר עליי. חוויתי פחד נוראי שגרם לי ללחצים נפשיים איומים. לא נרדמתי לילות, היו לי דפיקות לב חזקות, ועם כל המתח הזה היו לי גם כאבי ראש קשים במיוחד. הייתי בטוחה שזו מגרנה שממנה אני סובלת הרבה שנים, לא הבנתי שזה סימנים לאירוע מוחי שעומד להגיע. במשך חודשים לקחתי כדורים נגד כאבי ראש. בעורף הופיעו לי שתי בליטות שהדאיגו אותי, אבל הרופאים אמרו שהן בליטות של שומן. עד היום לא ברור מה הן היו, ורק השבוע הן נעלמו לי. זו הייתה תקופה זוועתית, התפרקתי".
"שמעתי את המוח שלי מתפוצץ"
"באותו יום שישי קניתי לחברה שלי גביע קידוש כי היא עברה דירה, אפילו את עצמי הפתעתי שזה מה שרציתי לקנות לה מתנה לדירה החדשה. במהלך אותו יום שישי כאבי הראש התגברו, היו לי כאבי תופת שקשה לי להסביר במילים", היא אומרת ועיניה מתמלאות בדמעות, "אמרתי למשפחה שאני לא מרגישה טוב וחייבת להיכנס למיטה. לקחתי כדור נגד מיגרנה ונכנסתי לחדר. אגם, הבת שלי בת ה-10, נשכבה לידי במיטה. בשעה 2:30 בלילה אני פתאום שומעת בתוך הראש שלי בום, ממש התפוצצות בתוך המוח. הייתי בטוחה שהמפרקת נשברה שלי, זה היה כאב נוראי. אני מבוהלת וקוראת לאגם, אבל יוצאות לי מהפה רק לחישות. למזלי היא שמעה אותי, ולמזלי היא הייתה מספיק אחראית והבינה שמשהו רע קורה לי. אם היא לא הייתה לידי היו מוצאים אותי בבוקר מתה במיטה".
"הבת שלי הצילה אותי"
"אגם הבת שלי רצה מהר להעיר את גיא בעלי, הוא בא בריצה ואני לוחשת לו: 'גיא לא נושמת, אני לא נושמת'. אני שומעת את אגם אומרת לו ברקע: תתקשר מהר למד"א. תוך פחות משלוש דקות הם היו כבר לידי, ניסו להוציא אותי מהשירותים, הייתי מעורפלת לגמרי. אני זוכרת שהראש שלי נשמט לצד, אני זוכרת את ההמולה, זוכרת שמכניסים אותי לאמבולנס וזוכרת את הרעש של הסירנות. חוץ מזה שבזכות זה שאגם התעוררה והבינה את המצב ניצלתי, המזל השני שלי היה שכבר בדרך, באמבולנס, הם החלו בניקוז. כל המוח שלי התמלא בדם, ואם לא היו עושים את זה מיד בטח היום לא הייתי יכולה להזיז גפיים. הנסיעה הייתה מהירה מאוד, תוך פחות מחמש דקות היינו בעין כרם כי השעה הייתה 2:30 בלילה ביום שישי, והכבישים היו ריקים. איך שהגעתי לבית חולים היה לי אירוע מוחי נוסף".
הרופאים אמרו שהסיכוי הוא 50%
"במהלך התקופה הזאת עברתי שני צנתורים, כשהגעתי לבית החולים הייתי כבר סוג של מתה, כבר איבדתי הכרה. כל כך כואב לי על אמא שלי שבאותו יום הייתה חולת קורונה, היא בטוחה שאיבדה את הבת שלה ושהיא לא יכולה לחבק וללטף אותי. אני נגמרה מזה, היא לא מפסיקה לומר לי מאז שהתעוררתי שהבת שלה נולדה מחדש. מי שלקח את המושכות ותפעל הכל הם האחים המלאכים שלי והבת שלי מאי. הרופא הסביר להם שצריך להכניס לי צנתר ושהסיכוי לצאת מזה הוא 50%, מאי התעלפה כששמעה את ההסברים, ובסופו של דבר הם כמובן נתנו אישור לבצע זאת. אני לא מאחלת לאף משפחה לעבור את מה שהמשפחה שלי עברה. זה סיוט נוראי. כשהתעוררתי אחרי הצנתור הראשון דיברתי כל כך הרבה שטויות, וכך הבינו שאני עוברת אירוע נוסף וביצעו צנתור נוסף".
"המשפחה המדהימה שלי עטפה אותי"
"במשך חודש שלם שכבתי בקומה, ואני לא זוכרת כלום. המשפחה המדהימה שלי עטפה אותי, האחים שלי, שאין כמוהם ושהם אפילו לא גרים בירושלים, הגיעו כל יום. חמותי ישנה איתי כל יום וכל הלילה, היא אישה מדהימה שאני כל כך אוהבת. וכמובן, ההורים המדהימים שלי ומאי, שכל כך דאגה לי. אמא שלי רצתה לעטוף אותי בצמר גפן, היא נתנה הוראה לכולם לא להתקרב. הגיעו לבית החולים הרבה סקרנים, והיא הדפה את כולם, אמרה להם שהיא שומרת על הפרטיות שלי ושאני זאת שאחליט עם מי להיפגש".
"הציעו לי לשים תוספות שיער או פאה"
"כשהתעוררתי, לפני שלושה שבועות, ראיתי הרבה אנשים סביבי. לא באמת הבנתי מה קרה, ואני זוכרת שמיד שאלתי על אגם. היא מאוד מחוברת אליי, וכנראה שגם המשכתי לדבר שטויות ולהיות בהזיות כי הכניסו אותי לניתוח. רק השבוע הורידו לי את הסיכות. ראיתי איך התלתלים שלי זרוקים, כל כך אהבתי אותם. נתנו לי לגעת בהם בפעם האחרונה. תמיד היה חשוב לי איך אני נראית, לכן הציעו לי תוספות שיער או פאה, אבל סירבתי. היום אני מבינה שזה פחות חשוב, אני כבר מתכננת תסרוקת קצרה, מגניבה ושונה. הצוות פה המום שאני כל יום מקפידה להתאפר. תפתחי את הארון", היא אומרת ומצביעה על הארון בחדר בית החולים, "הכל שם תכשירים ואיפור. אתמול הגיעו לעשות לי פדיקור ומניקור. אני שנים עושה את זה בבתי חולים בהתנדבות, ופתאום אני זאת שמקבלת. יש לי עדיין הרבה סחרחורות. הצנתור שיוצא מהראש עד לבטן מחפש להתמקם בבטן, וזה גורם לבחילות. ייקח לי זמן להתאושש, ואחר כך אתחיל שיקום כי בכל זאת שכבתי כל כך הרבה זמן אז צריך לחזק שרירים כדי ללכת ולא ליפול. אתמול סוף סוף הביאו לי את הנכדה שלי בת השלוש, פחדתי שהיא לא תזהה אותי עם שיער קצוץ ואחרי כל כך הרבה זמן שהיא לא ראתה אותי, אבל היא קפצה מתרגשות וחיבקה אותי חזק. כמה בכיתי וכמה שמחתי לרגע הזה. זה הזוי שפתאום נעלמתי לכל כך הרבה זמן. קצת אחרי שהתעוררתי לגמרי והבנתי מה קרה, נבהלתי ומאוד דאגתי ללקוחות שלי. היו כאלה שקבעו תור ואני נעלמתי להן מבלי להוציא הודעה, ביקשתי מגיא ומאי שיכתבו התנצלות בשמי".
סגירת העסק מרסקת אותי
השבוע נאלצו גיא, בעלה של רווית, ומאי, הבת שלה, לספר לרווית שבלית ברירה הם סגרו את העסק שלה ומכרו את הציוד, "את לא מבינה כמה בכיתי, הם לא ציפו שככה אקבל את זה, להם זה היה ברור שאי אפשר להמשיך להחזיק את המקום. בעלי לקח החלטה כי עברו חודשיים שאני פה ואצטרך עוד תקופה להישאר כאן. הקמתי את העסק לפני 20 שנה, התחלתי מאפס, זה מפעל החיים שלי, הבייבי שלי, התחברתי ללקוחות כל כך ואפילו לא הוצאתי הודעה מסודרת שהמקום נסגר, זה מרסק אתוי. בכיתי המון. אני אדם של אנשים, הלקוחות כל כך חשובות לי, ואולי חלק מהן לא מבינות למה אני לא חוזרת אליהן. אני רוצה לומר ללקוחות שלי כאן בעיתון תודה על הכל, ולהתנצל בפניהן. זאת גם הבמה שלי להודיע להן שהמכון נסגר. אולי הן חושבות שעוד אחזור ולא מבינות שעברתי אירוע כל כך קשה. את הכתבה הזאת רציתי לעצמי וללקוחות שלי".
המסר: קודם כל לדאוג לעצמנו
"כשראיתי את עצמי במראה לראשונה לא זיהיתי את מי אני רואה, השלתי מעצמי 25 קילו ואני עם שיער קצר, אבל מה שחשוב באמת זה שזה זמן לחשבון נפש. שכחתי את עצמי, ועכשיו ההחלמה שלי. אני צריכה פסק זמן, כשאחזור הביתה אהיה למען המשפחה, לאגם שצריכה את אמא ובטח עברה טראומה, ולמען עצמי. אמשיך לעשות טוב כי אני אדם של אנשים ואדם של נתינה, זה חלק ממני, אבל למדתי לקח חשוב מאוד, וכולם צריכים ללמוד ממנו, לדעת לעשות סדר עדיפויות וקודם לדאוג לעצמנו. מה שקרה עם זאת שביקשה ממני לשלם חשבון חשמל כשלא הייתה לי פרוטה ואין לי מה לאכול, ובמקום לומר את האמת שילמתי, מוכיח ששכחתי את עצמי ושלא הבנתי את סדר העדיפויות הנכון בחיים שלי. כל התקופה המשכתי לארגן אירועים למשפחות, לא החסרתי מהמשפחה שלי ומהנכדים שלי דבר ואיש לא ידע מה באמת עובר עליי. לצד זה קיבלתי טלפונים על כך שאני לא משלמת תשלומים".
"מותר להראות חולשה"
"למדתי גם שהבושה הורגת. אני לא אשמה שהגיעה קורונה, את זה אני היום מבינה ויודעת שאילו הייתי מספרת על המצוקה שלי היו הרבה אנשים טובים שמתייצבים עבורי. כל השנים הבית שלי היה פתוח, שידרתי דימוי של אדם חזק, שידרתי שלמות, היום אני מבינה שמותר גם להראות חולשה ושגם לאנשים חזקים יש תקופות קשות. את השנה הקרובה אני מקדישה בעיקר לעצמי, לריפוי נפש וגוף".
גג: תודה לכולם
על התמיכה והחיבוק שקיבלה מהמשפחה מבקשת רווית להרחיב ואומרת כי "כל כך חשוב לי לספר על האחים המדהימים שלי, אורן ואבי, שאין אחים כאלה בעולם. לספר על חמותי שלא זזה מהמיטה שלי, ישנה לידי ולא ויתרה על להישאר כל הלילה ועד שהתעוררתי כדי לראות שאני בסדר. היא סיפרה לי איך הסתכלה עליי נושמת והבינה עד כמה אני סובלת. תודה לגיסתי המדהימה שהצילה אותי ואת אגם, וכבר בשבת בבוקר, מיד אחרי האירוע, היא לקחה את אגם לבית שלה ודאגה שהיא תעבור לגור שם עד שאחלים. היא דאגה שיאשרו שהיא תעבור מבית הספר נופי הסלע אצלנו ללמוד שם. חשוב לי לומר גם תודה ענקית לראש העיר, בני כשריאל, שיצר שיתוף פעולה מדהים בין שני הערים. גיסתי לקחה את המושכות, היא ידעה שהבת שלי תלך לאיבוד. אני חייבת לה את החיים שלי, היא הצילה את הילדה. תודה מיוחדת ממש להורים המדהימים שלי, לילדים שלי ולגיא בעלי, שלא עמדו בעומס הטלפונים כשכולם התקשרו לשאול לשלומי, הם עטפו אותי ודאגו לי בכל רגע שעבר. רק עכשיו, אחרי שאמרתי שאני אדם של אנשים וחייבת לדבר, קיבלתי את הטלפון של אבא שלי ולא את שלי כדי שאדבר עם האנשים הקרובים אליי בלבד. תודה ענקית לכל אותן נשים שהדליקו נרות, לכל אלו שהתפללו עבורי, לכל מי שהגיע להפרשת חלה ולמארגנות המדהימות, החברות היקרות והמדהימות שלי - שרית מזרחי, קורל עסיס ומוריה מור, תודה לרב אושרי ותודה גדולה לחברה שלי איילה טל. מגלים כל כך הרבה ברגעים אלו".
מסיבת הודיה ב"לאגו"
מוריה, החברה של רווית, מתקשרת אליה במהלך הריאיון בשיחת וואטסאפ וידאו כדי לברר אם היא בסדר ואינה חשה עומס, "אין לי מילים לתאר מה היא עשתה ועושה עבורי, היא אמא לילדים ועובדת, ובכל זאת היא כל היום סביבי ודואגת לי כל כך. כשאצא מכאן אני אעשה מסיבת הודיה במסעדת 'לאגו' של משפחת זיגדון שאני כל כך אוהבת".
שי נפתלי | 16:14 10.04.22