לא נעים להיזכר
הקורונה הגיחה אל חיינו לפני כשנתיים והביאה איתה את הסגר הראשון וההנחיה לחגוג את ליל הסדר במשפחות גרעיניות, מיליון וחצי אזרחים יצאו לחל"ת, המסחר נסגר, חתונות בוטלו או נערכו עם 20 משתתפים, בתי המלון, מוסדות התרבות ואפילו בתי הכנסת נסגרו. מאז ועד היום נמשכו הסגרים וגל רדף גל. כעת, כשהגל השישי אולי בפתח, למדנו לחיות לצד הקורונה, כמחצית מתושבי העיר התחסנו או החלימו ואת ליל הסדר הזה נחגוג ביחד. תמונות מהסגר מהראשון.
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
משה זיגדון
משה זיגדון עורך ובעלים
שנתיים עברו מאז הוכרז הסגר הראשון, ורגע לפני חג הפסח הקרב ובא, אי אפשר שלא להיזכר שאת החג של אותה שנה חגגנו במשפחות גרעיניות. ישבנו בשולחן הסדר בצמצום, על פי הוראת משרד הבריאות והממשלה, זאת למרות שחלק משרי הממשלה, ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, והנשיא ראובן ריבלין הפרו ברגל גסה את ההוראה וחגגו עם בני המשפחה שלהם.
הקורונה עדיין כאן, אבל נדמה שלמדנו לחיות לצדה. על פי נתוני הקורונה השבוע, כמחצית מתושבי מעלה אדומים כבר נדבקו בקורונה. בסך הכל יש לנו עד היום 19,400 מחלימים מקורונה, שזה קרוב לחצי מתושבי העיר.
המסחר נסגר
שנתיים חלפו מאז הסגר שבו הכל נעצר בלילה אחד. המסחר הושבת לחלוטין, קניונים, מרכזים מסחריים ומסעדות נסגרו. אולמות האירועים הפסיקו לעבוד, חתונות שנקבעו בוטלו או צומצמו למספר מגוחך של 20 איש. ספרים וקוסמטיקאיות נאלצו לסגור את החנויות והמכונים, רבים מהם עברו לעבוד מהבית עד שגם זה לא היה אפשרי. אפילו התנועה שלנו הוגבלה לעד 500 מטרים מהבית.
מסלולי המאומתים
שנתיים עברו מאז שלחולי הקורונה הוצמדו מספרים באתר משרד הבריאות, כדי שניתן יהיה לבצע חקירה אפידמיולוגית ולברר היכן הם היו ומה המסלול המדויק שעשו. זוכרים איך נלחצנו שמאומת לקורונה היה באותו הסופרמרקט בו אנחנו היינו, או באותו אוטובוס בו אנחנו נסענו? מהמסלולים שפורסמו נדמה היה כי חולי הקורונה לא פסחו על אף אזור בעיר, הם היו בכל מקום אפשרי. לדוגמה, חולה 45 היה בבית הכנסת, אחר כך ביינות ביתן, משם נסע באוטובוס לרמי לוי, ביקר בבית גיל הזהב וחזר באוטובוס הביתה. כל מי שהיה באחד האזורים הללו היה צריך להיכנס לבידוד. כולנו נתקפנו בהלה ופאניקה, כי איך אמר ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו? אם יש הדבקה חוזרת מדובר בקץ האנושות.
חטפנו מכל הבא ליד
משפחות שלמות ישבו בבתים, ההורים מבוהלים ובלי עבודה, הילדים ללא מסגרות חינוכיות. כמעט שניים וחצי מיליון אזרחים נאלצו לצאת לחל"ת. אין תרבות, אין מפגשים חברתיים, אין ביקור משפחות, אין בתי מלון, אין חתונות, אין עסקים. רק השוק השחור פרח, המסכות עלו כמו תבלין זעפרן, הסופרים ביטלו את כל המבצעים והעלו מחירים, התורים התארכו לעשרות מטרים וכולנו חטפנו מכל הבא ליד מתוך פחד שלא ייגמרו הביצים, שלא יחסר נייר טואלט, שיהיה בבית מספיק אוכל ושתייה.
פאניקה מטורפת
כדי לבדוק אם מישהו חולה קורונה הגיעו אנשי מד"א אל הבתים, כשהם לבושים מסיכות כמו בחללית, אטומים מכף רגל ועד ראש, כי אף אחד לא ידע כיצד הקורונה מדבקת ועד כמה זה מסוכן. פחדנו לפתוח מעליות עם האצבע, ניקינו ידיים באלכוג'ל בכל רגע, שמרנו על מרחקים מאנשים אחרים אפילו בתור לכספומט ובסופרמרקטים ונכנסנו לחנויות בהגבלת כמות שנקבעה ונתלתה על כל חלון ראווה. כל מקום שבו היה חשד של חולי קורונה עבר חיטוי יסודי, אפילו תחנות האוטובוס וגני השעשועים רוססו, למרות שלכולם היה ברור שזה מוגזם. לא שלא הייתה מגיפה, אבל הפאניקה הייתה מטורפת.
גל רודף גל
ואז הגיעו גם הסגר השני והשלישי, הציבור החל למאוס בהנחיות ולזלזל בהן. רבים גילו שהקורונה היא אמנם מגיפה עולמית, אבל אם נשמרים טוב ועוטים מסכות ניתן לחיות לצדה, זה לא שיש לנו ברירה והרי אי אפשר לעצור את החיים. אז גם הגיעו החיסונים שהביאו אותנו לחשוב שזהו, הכל עבר ומאחורינו. עד שגילינו שצריך גם את החיסון השני, אחריו את השלישי ואפילו את הרביעי, אלא שאז גילינו שגם מחוסנים נדבקים ושלמרות החיסונים, הגלים המשיכו לתקוף. גל רדף גל, ועברנו כבר חמישה גלי קורונה במדינה. הגל השישי אולי בפתח, ועדיין נשאלת השאלה האם הקורונה היא סוג של שפעת קשה או מגיפה שצריך להסתגר מפניה.
לראות ולא להתראות
למרות שזה ממש לא כיף להיזכר ולמרות שחשבנו שהיום נהיה כבר אחרי, "זמן מעלה" מביא לכם תמונות מהסגר הראשון במעלה אדומים. לראות, לזכור ולא להתראות.
