זווית אישית / האם ההיסטוריה חוזרת?

ימים אלה שבין י"ז בתמוז עד תשעה באב הם ימים של חורבן, אבל וכאב • בית המקדש נחרב בשל שנאת חינם, ובשנים האחרונות אני חש שההיסטוריה חוזרת • אנו עדים לפירוד ופיצול בעם, לשנאה תהומית בין אדם לחברו – ואין אף מנהיג, פוליטיקאי, שיקרא לאחדות וישים את טובת המדינה לנגד עיניו

פורסם בתאריך: 04/08/2022 11:07

נכתב על ידי

רפי בן חור

מאז ומתמיד, ימים אלה של השנה היוו עבורי ימים קשים ועצובים. מיום צום י"ז בתמוז עד תשעה באב אני חש סוג של עלטה נפשית, המון חרדה, פחד וכאב גדול. ביני ובין עצמי אני אומר, כאילו אני שם, לפני 2000 שנה: "אוי לנו, החומות נפרצו, האויב עומד להחריב את בית המקדש, להרוג בנו, לבזוז בנו, אנו מאבדים את עצמאותנו. יגלו אותנו מארץ ישראל".

גם עכשיו, שאני כותב שורות אלה, אני חש כאב ועיניי דומעות, האם יש נורא מזה האם יש אבדה גדולה יותר?. אכן, ישראל חרבה והוגלתה, הסיבה הייתה כה ברורה, כתובה על הקיר שנים - השנאה גברה על האהבה, הפירוד ניצח את האחדות. ואני שואל את עצמי היום: האם ההיסטוריה חוזרת?

השנים האחרונות היו שנים נוראיות של פירוד ופיצול בעם, של שנאה תהומית בין אדם לחברו, שנאה אשר באה לידי ביטוי בהכפשות הדדיות והטחת רפש ושנאה לאחר. אין אף לא מנהיג אחד אשר קם ופעל לאחד את השורות, תוך בקשת סליחה ומחילה הדדית בין אדם לחברו, בין אח לאחיו. לא נמצא מנהיג אשר שם בצד את טובתו האישית ומאווייו האישיים באומרו: "אם אני המכשול, הריני מפנה הדרך על מנת לשים את טובת המדינה לפני טובתי האישית".

צום תשעה באב היה תמיד כה סמלי בעיניי, נראה כי אהבתי לישראל נבנתה בקרבי מכאב ותקווה, כאב עמוק על חורבן הבית ותקווה ורצון להחזיר את העטרה ליושנה. בילדותי בבית אבי באיראן היינו אבלים בערב תשעה באב בחשיכה, לאור נרות בודדים, ישנים על הרצפה, בוכים ומבכים את החורבן. להלן סיפור מרתק אשר הציל את משפחתנו בערב תשעה באב בשנת 1955. למלך איראן, השאח פהלבי, היו תמיד אויבים מבית, וניסו פעמים רבות להדיחו מתפקידו. בשנת 1955 הייתה הפיכה, השאה נס על נפשו וברח מאיראן, מתנגדיו חגגו בטהראן הבירה, כל העיר הייתה מוארת באורות ניאון ובזיקוקי די נור, מוסיקה רעשנית, בקיצור, חגיגה גדולה. זה היה בערב תשעה באב, נאמניו של השאה אשר ידעו כי הוא יחזור ויכריע את מתנגדיו, עברו וצילמו את כל הרחוב, את כל הבתים המוארים והחוגגים, על מנת לבוא עימם חשבון עם שובו הצפוי של השאה. ערב תשעה באב, בית אבי חשוך, אבל ומבכה את חורבן הבית. ביתנו צולם גם כן, חשוך, ללא אורות, ללא שלטי ניאון, ללא שירים ומוסיקה רעשנית. לאחר מספר ימים חזר השאה והשתלט שוב עם נאמניו על המדינה. חיילי השאה, עברו בית בית ועצרו את כל בעלי הבתים המוארים והחוגגים. רבים הושלכו לכלא, והיו גם שהוצאו להורג. לאחר כשבוע ימים הגיע קצין צבא בכיר ונקש על דלת ביתנו. הוא ביקש להזמין את אבי לארמון המלך. בתחילה היה פחד גדול, אך עד מהרה התברר כי הוא הוזמן לארמון המלך על מנת לקבל אות הצטיינות על נאמנותו לשהא, על כי לא שיתף פעולה עם המורדים. לראיה, ביתו נשאר חשוך בליל החגיגות והשמחה. שנתיים לאחר מכן ארז אבי את חפצנו ועלינו ארצה, לארץ הקודש, להיות בקרב אחינו היהודים. באותה שנה הייתה עליה נרחבת של יהודים מרחבי העולם, אשר באו לחיות בארץ ישראל, להגשים חלום של בניה מחודשת, של עם יהודי אחד מלוכד ומאוחד, עם של אחים ואחיות. 

אנא, פוליטיקאים מאוסים, הפסיקו לאלתר את פיצול ופירוד העם ומנעו לאלתר את חורבן הבית.