סופי, אני בחוץ
שרית אנג'ל אור ניהלה את בית הספר "נופי הסלע" מיום הקמתו ובמשך 18 שנה • בסוף שנת הלימודים הקודמת היא הודיעה על פרישתה המוקדמת, והשנה, לראשונה מזה 37 שנה, מאז החלה לעסוק בחינוך, היא הייתה בחופש בראשון בספטמבר • בריאיון פרישה היא מספרת על העשייה בבית הספר, על הצוות המדהים שפעל לצדה, על הסיפוק מהקשר עם הילדים ועל האסון האישי שפקד אותה ואת משפחתה כשאיבדו את הבת אלה ז"ל • "אחרי האסון כתבתי מכתב שאני איבדתי את אלה ושאני צריכה זמן למשפחה, ואישרו לי לפרוש מוקדם"
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
כששכונת נופי הסלע הייתה עוד בשלבי הבנייה, לפני 18 שנה, נפתח גם בית הספר נופי הסלע. זה היה אז בית ספר קטן, בית ספר צומח, ומי שפתחה ראשונה את הדלת ולא יצאה משם ב-18 השנים האחרונות זאת מנהלת בית הספר, שרית אנג'ל אור. בסוף שנת הלימודים שעברה, כששרית הודיעה על פרישתה המוקדמת מבית הספר, המורים וההורים ההמומים שלחו ללא הפסק באותו הערב ובימים שלאחר מכן הודעות תודה על פועלה וצער על פרישתה.
את שרית פגשתי מספר ימים לפני תחילת שנת הלימודים הנוכחית, כשהיא לראשונה מזה 18 שנה בביתה. במקום להיות עסוקה בימי היערכות לקראת פתיחת שנת הלימודים היא הייתה עסוקה ב"קייטנת סבתא" עם נכדיה. בשיחה על השנים שחלפו ועל אלו שיבואו היא מדברת על האג'נדה החינוכית שלה בלהט, ונראה שאולי היא פרשה מעשית אך החינוך הוא עדיין חלק בלתי נפרד ממהותה.
בראשון לספטמבר שרית העלתה תמונה בפייסבוק שלה ושל איציק בעלה, כשהם אוכלים ארוחת בוקר בבית קפה. כל מי שפורש מתחום החינוך מכיר היטב את ההרגשה כשהיום הראשון ללימודים מגיע והוא כבר לא בבית הספר, עסוק וממהר לפגוש מחדש את הילדים השבים מהחופש הגדול, כפי שעשתה שרית ב-37 השנים האחרונות מאז נכנסה לעסוק בתחום ההוראה.
"הרגע המכונן עבורי היה כשפיניתי את החדר שלי בבית הספר. אספתי את כל התמונות המשפחתיות שהיו לי בחדר. בכל 18 השנים נהגתי להוסיף עוד ועוד תמונות בחדר. תמונות של ששת ילדיי, תמונה שבה רועי מתגייס, תמונות של הנכדים שנוספו למשפחה. כל הזיכרונות מתועדים, וכולם היו בחדר שלי", אומרת שרית ואוחזת בידה תמונה ישנה של ילדיה, כשרועי היה אז שנה לפני גיוס, עוז היה בן חמש ואלה ז"ל הייתה בת ארבע בלבד.
מה זכור לך בעיקר מהשנה הראשונה בבית הספר?
"השכונה הייתה בבנייה, בית הספר היה אז ממש בסוף השכונה, כשסביבנו היו דחפורים וטרקטורים. היו שני מכרזים לניהול בתי ספר - האחד בצמח השדה במקום הגר מלכה ז"ל, השני בנופי הסלע שהיה בבנייה. העדפתי לקבל בית ספר חדש כי יש משהו מרגש מאוד בלהתוות דרך, לבנות משהו מההתחלה, ליצוק תוכן בדברים שאני מאמינה בהם. עוד לא היו אפילו מורים, בחודש אוגוסט עדיין ראיינתי מועמדים לתפקידי הוראה בבית הספר. כשפתחנו את בית הספר היו שתי כיתות א', כיתה ב' עם 12 ילדים וכיתה ג' עם 18 ילדים. יחד עם המורים והנהגת ההורים דאז בנינו חליפה, ועם השנים היא עברה שינויים ושודרגה בהתאם לצרכים ולגודל האוכלוסייה. היה ברור לי שאני בונה צוות שהוא משפחה. אני מכירה את המשפחות והילדים של המורים, יצרנו הווי עם שבתות צוות, טיולים שנערכו לפעמים עם בני הזוג ולפעמים בנפרד והמון פעילויות גיבוש. עד עכשיו אנחנו מרגישים משפחה, גם עם אלו שבמהלך השנים עזבו את העיר ואת בית הספר. הרבה היסטוריה צמחה בבית הספר הזה, יש לנו גם מורות שהפכו למנהלות".
רציתי לעשות לעירי
כששרית ואיציק נישאו הם הגיעו למעלה אדומים, בימים שבהם העיר עוד הייתה צעירה. "אהבתי, ואני עדיין מאוד אוהבת את מעלה אדומים, זו עיר מיוחדת. בתחילה גרנו בקרן, שם נולדו לנו שני ילדים - רועי וחן, כשעברנו לרחוב הגבים נולדו עמית ומעין, וברחוב האשל נולדו עוז ואלה. אני מחוברת לשכונות, לצמיחה ולפריחה של העיר. את דרכי בחינוך התחלתי כמורה בכיתה א' בבית הספר פרנקל, וכשמעיין, הבת הרביעית שלנו, נולדה, הרגשתי שאני רוצה לעשות לעירי".
במהלך השנים עברה שרית מספר תפקידים שרק העצימו בה את כל מה שהביאה איתה בניהול נופי הסלע: היא לימדה בבית הספר מגדים, הייתה מחנכת בממלכתי ג', שימשה כמדריכה בפסג"ה בנושא לימודי יהדות ומורשת והייתה מדריכה בקרן תל"י במחוז ירושלים. "היה שלב שבו הבנתי שאני כבר לא רוצה להיות מחנכת", היא מספרת.
התמודדות עם תינוק חולה סרטן, ארבעה ילדים, היריון וחינוך כיתה
נשים מהסוג של שרית הן נשים מעוררות השראה, כאלה שיודעות לא לצלול למרות הנסיבות, להמשיך לזקוף קומה ולצעוד הלאה לעבר המכשולים שבדרך. איש חינוך איכותי הוא האדם המהווה דוגמא אישית במעשיו, ואין ספק שבנסיבות חייה המורכבים של שרית היא מעבירה שיעור לכל מי שמביט בה. למרות מה שעברה, היא עדיין מלאת חיות ועשייה.
"כשעוז היה בן שבעה חודשים הוא חלה בסרטן, הייתי אז מחנכת כיתה ד' בממלכתי ג', אם לארבעה ילדים ובהריון עם אלה. חילקתי את עצמי באותה השנה בין הטיפולים והאשפוזים לבין ילדי הכיתה וילדי הפרטיים. איציק ישן בלילות בבית החולים, וכשסיימתי ללמד בשעות הצהריים נסעתי לבית החולים כדי להחליף את איציק. בערב הייתי חוזרת הביתה להיות עם הילדים, וכך ניהלנו את השנה. כמובן שהמשפחה המורחבת התגייסה לעזרה. הרופאים היו אז פסימיים. השנה הזו חישלה אותי להתמודדויות עם חוסר ודאות. כשאלה נולדה שאבו ממנה דם טבורי כדי להציל את עוז, ולבסוף לא היה צורך בכך. ברוך השם היום עוז בן 23. אלה ידעה מתי להיוולד, ביום האחרון ללימודים של אותה השנה, חילקתי תעודות, ובאותו הלילה ילדתי אותה. בגלל שלא היה ברור מה יהיה עם עוז החלטתי לצאת לשבתון, כשעוז המשיך טיפולים והיה במסגרת לימודית של זיכרון מנחם כדי לשמור על מערכת החיסונית שלו. אלה הייתה הילדה היחידה מבין ששת ילדיי שהרוויחה ונולדה לאמא שהייתה בשנת חופש, בשבתון.
אני אוהבת להיות בעשייה, היה לי כבר תואר שני, ולכן ניצלתי את השנה ללמוד ניהול בדוד ילין. זאת הייתה שנה שמילאה אותי, וידעתי שכבר לא אחזור לחנך כיתה. אחרי שעוז החלים התמקדתי בללמד ילדים חולים שלא נמצאים במסגרת בית הספר ב'תללים', ובמקביל הדרכתי בקרן תל"י. רק אחרי שלוש שנים ניגשתי למכרז לבית הספר נופי הסלע. לפרנסי העיר מאוד חשוב החינוך, ההשקעה כאן בתחום הזה היא מדהימה, כל משהו חדש שנכנס במשרד החינוך מיד מגיע לעיר, וכמנהלת זו הייתה חוויה נפלאה".
ברברה לווין ז"ל עיצבה את אישיותי כאשת חינוך
"תמיד אהבתי ילדים וידעתי שאעסוק בזה. חשבתי להיות גננת. ברברה לוין ז"ל, המנהלת המיתולוגית של בית הספר פרנקל, קיבלה אותי לחנך כיתה א'. היא זאת שעיצבה את האישיות שלי, לקחתי ממנה המון, גם את האופי שלי כאשת חינוך. היו לי 40 ילדים בכיתה, זה היה אז מקובל ולא התלוננו. היום יש שוני בילדים, הם יותר דעתניים, טכנולוגיים, אנחנו לימדנו אותם לשאול ולכן זה יותר מאתגר. אני יכולה לראות את ההתפתחות והשוני גם בילדיי הפרטיים. המוטו שלי הוא להשקיע באופן פרטני בכל ילד, להתחבר אליו בגובה העיניים, ללמוד על כל ילד בנפרד, לדעת מה הוא אוהב, לקיים איתו שיחות אישיות ולקיים שוב שיחה אחרי חודש ולא אחרי חצי שנה. חשוב להגיע תמיד בחיוך ולהזכיר לילדים שאין יום שלא לומדים בו משהו משהו חדש, זה יכול גם לקרות במהלך ההפסקה תוך כדי משחק עם חברים. והכי חשוב, לשים גבולות".
מה היה החזון שלך כשנכנסת?
"הייתי כבר מדריכה בתל"י, והיה חשוב לי שבית הספר יהיה כזה. לשמחתי זה היה חשוב גם לראש העיר, בני כשריאל. הילדים שרו שירי תפילה, ולא רק מהסידור, הם גם שמעו שירי תפילה שעפרה חזה או עומר אדם שרים. זאת עיר עם הרבה משפחות מסורתיות, ולכל משפחה יש את השבת שלה. יצקנו ובנינו תוכנית בהתאם. גם הצוות שלי הוא פסיפס, יש מורות לא דתיות ויש מורות עם כיסוי ראש. יחד עם המסורת חשוב היה לי לחבר ציונות, כמו טקס הנפת הדגל בכל יום ראשון, שכולל גם את שירת התקווה וגם כמובן, ללמד ערכים יהודים וישראלים. הכנסנו שפה בית ספרית של לדעת לכבד, וגם הקפדנו על שמירת דיסטנס. כשנכנסתי לכיתה התלמידים עמדו, וכשמורה נכנס הם מברכים אותו לשלום בשמו. בתוך כל זה אף פעם לא התביישתי לומר טעיתי אם טעיתי, כולנו לומדים גם מכישלונות. נקודות החוזק זה להיות קשוב לצוות המורים, ההורים והתלמידים".
זו עבודה קשה ומאתגרת, אבל יש איתה הרבה מאוד רגעי אושר.
"החיבור הייחודי לילדים הוא משהו שאין בשום מקצועי אחר. היה חשוב לי לשמוע אותם, ויצרנו את זה בשישי שוקו, כשקבוצת ילדים הוזמנה אליי לחדר הישיבות בימי שישי, לשיח. מדובר בילדים שהמחנכות בוחרות, כך גם נוצרו חיבורים בין הכיתות. היינו משוחחים על החיים ועל בית הספר, וגם משחקים משחקים. בכל שנה, למעט שנות הקורונה, יצאתי לטיולים שנתיים עם תלמידי כיתות ו'. אחרי שש שנים איתם זאת הייתה פרידה מדהימה, כולל לינה. תמיד אהבתי לטייל בארץ ישראל ברגל, להכיר אותה דרך הרגליים, והיה לי חשוב שגם הילדים יחוו זאת. דאגתי שהחברה המוציאה את הטיולים תגיע לפני הטיול עם מצגת והסברים על המסלול, כהכנה לילדים".
אחרי 18 שנות ניהול במה את הכי גאה?
"בהנפת הדגל, וכמובן בשפה הבית ספרית שפיתחנו. הכנסתי את לימוד בחברותא, זה התחיל בקטן, כשלומדים בזוג, ועם הזמן הלך וגדל עד שהפכנו לבית ספר מוביל פדגוגיה. כולם לומדים מציגים בזוגות, גם הצוות, ההורים והילדים, בשישי שיתופי. היה חשוב לי לטפח את התלמיד כלומד עצמאי, ופיתחנו את זה להרבה מעגלים בתוכנית מדורגת מכיתות א' ועד ו', כשהתלמיד מלמד את הכיתה ומקבל משוב.
היה חשוב לי לטפח מנהיגות, לזהות כישורים ולתת במה. הבאתי אומן לבית הספר, ובמקום שהוא יצייר על הקירות בכל פעם קבוצת ילדים יצאה מהכיתות וציירה איתו. תוך כדי הילדים למדו משיכת מכחול וטכניקות. הם ציירו קיר של הגלקסיה, שניתן ללמוד ממנו, והמורה למדעים בנתה מרכז למידה וקיר ערכים. רעיון הציור הגיע מתוך הילדים בשישי שוקו, ושיתפתי את הילדים שגם אני מציירת, הראיתי להם צילומים של הציורים שלי".
כשאת מספרת על בית הספר החיוך לא יורד מפניך, למה את פורשת?
"בכל שנה אני סוגרת ופותחת את השנה בהתרגשות. אני יצירתית, ולכן לא חזרתי על אותם דברים וגם אפשרתי לאחרים להביא את עצמם. היה לי ברור שלא אהיה שם לנצח, הרגשתי שאני צריכה משהו אחר. לפני חמש שנים התחלתי לחפש, ולא רציתי פיקוח כי אני אדם של אנשים והרבה פחות של טפסים, אנשים הם מוקד הכוח שלי. עדיף לפרוש בשיא ולא כשהכוח נעלם. זה יצר הלם ושוק לצוות.
אחרי האסון שבו איבדתי את אלה, איציק ואני חזרנו מיד לעבודה, ולשנינו מדובר בעבודה שואבת. תמיד שילבתי בין משפחה לעבודה, ואני מרגישה שהדברים פחות מעובדים ונמצאים בתת מודע, הימים היו עמוסים, למנהלים העבודה אף פעם לא נגמרת, בעיקר בתקופת הקורונה שבה בכל הימים והלילות עבדתי כי פתאום הייתי צריכה לתת פתרונות לדברים שלא היינו מורגלים בהם, כמו כיתות בבידוד ומורים חולים. אחרי האסון כתבתי מכתב שאני איבדתי את אלה ושאני צריכה זמן למשפחה, ואישרו לי לפרוש מוקדם".
את עדיין צעירה, מה התוכנית קדימה?
"זה היה תפקיד שיא לנהל בית ספר, והכי הכי ממלא אותי לעבוד עם ילדים. בניתי צוות מדהים, בניתי את ההשתלמויות, הבאתי את הניסיון האישי שלי כמנחה בקרן תל"י, ויש לי רק לפרגן לעיר שנושמת חינוך וחדשנות. מאז האסון שמנו לנו למטרה לדבר על בטיחות ואהבת הארץ, לכל מקום שמזמינים אותנו אנחנו הולכים, ועכשיו יהיה לי יותר זמן. ניסע יותר לחו"ל, כבר בספטמבר מתוכנן לנו טיול באיטליה, ומי היה מאמין שאנחנו טסים בספטמבר ולא בחופש הגדול. אני מאוד אוהבת אקסטרים. אפילו מתנת פרידה שקיבלתי מהצוות הייתה צניחה חופשית. אני אוהבת ספורט. עדיין לא באמת החלטתי לאן אני לוקחת את עצמי, אך מה שבטוח הוא שלמרות שאני עוזבת את מערכת החינוך, אני בטח לא עוזבת את החינוך".
davidcohen | 18:26 20.09.22