לכל אחת יש את האחד שלה
חיה גלילה, 35, תושבת העיר, החלימה לפני כשני עשורים מסרטן השחלות • בריאיון כנה וחושפני היא מספרת על ההתמודדות הקשה, הניתוחים הרבים שעברה, הצלקת שנותרה לה בבטן והקושי למצוא זוגיות: "אני רוצה למצוא את האדם שאיתו אחלוק את החיים שלי"
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
לקראת סיום חודש המודעות לסרטן השחלות, חיה גלילה (35), תושבת מעלה אדומים, שהחלימה לפני שני עשורים אחרי התמודדות ארוכה וקשה, "פותחת הכל" ומספרת בשיחה גלויית לב על הנעורים בצל המחלה, על ההתמודדות שאחרי גם בחלוף השנים, ובעיקר, על החלום שלה למצוא את האחד שאיתו תקים בית ומשפחה.
זאת הייתה שיחה עצובה, כנה וחושפנית, עם אישה מלאת חיות מתפרצת, שמשדרת שמחה ואופטימיות.
חיה נולדה, גדלה ומתגוררת במעלה אדומים. היא עובדת במסעדה המשפחתית בשוק מחנה יהודה, "נערי המרבד", יחד עם אביה ואחיה. היא בת זקונים, יש לה ארבעה אחים. אחותה מתגוררת במעלה אדומים ונשואה לספר עופר שלם. את גיל הנעורים העבירה בבית החולים, בטיפולי כימותרפיה קשים, אותם עברה עד גיל 16, כשנתבשרה שהחלימה. למרות שחלפו לא מעט שנים, החשש שהמחלה תשוב, קיים ולא מרפה.
"כלום לא כאב לי, רק הרגשתי כבדה והייתי בלי כוחות, חשבנו כל הזמן שאני סתם שמנה. שתביני, שההורים שלי היו יוצאים איתי להליכות כדי שאוריד במשקל", חיה אומרת בניסיון להסביר כיצד הסרטן, שיצא מאחת השחלות והתפתח בחלל הבטן לגוש ענק של ארבעה קילו בגיל 11 וחצי, לא החשיד אף אחד.
חשבו שאני בהיריון
בחופשה משפחתית באילת, אמה של חיה הבחינה בשתי בנות צעירות בוהות בבת שלה ומתלחששות. "תראי איזה בטן יש לילדה הזאת", אמרה אחת מהן והצביעה. כמה שעות מאוחר יותר חיה העלתה חום, והוריה החליטו לחזור הביתה. למחרת, לפני בדיקת אולטרסאונד בבית החולים, היא נשאלה אם יש לה חבר. "חשבו שאני בהיריון", מספרת חיה, "אמרתי שהחבר האחרון שלי היה בגן. הייתי ילדה, והבינו שמשהו לא בסדר".
הרגע שבו השתנו לכולנו החיים
"אחרי מספר בדיקות הכניסו אותנו לשיחה, בה אמרו לנו שיש לי גידול ששוקל ארבעה קילוגרמים. אני לא זוכרת את השיחה לפרטים, אבל זה לגמרי היה הרגע שבו השתנו לכולנו החיים".
חיה הובהלה לניתוח שבמהלכו הוציאו מבטנה גידול ששקל ארבעה קילו, תוצאה של תאים סרטניים בשחלה שנדדו לחלל הבטן. "אחרי שהוציאו אותו, הכניסו אותי לטיפולי כימותרפיה. במקביל עברתי עוד כמה ניתוחים כי לא סגרו את הבטן כמו שצריך והיא נפתחה פתאום בזמן שאמא שלי קילחה אותי, משהו מזעזע. ואז עוד ניתוח, ועוד טיפול, ככה במשך ארבע שנים. זה היה קשוח.
הטיפולים היו מאוד אינטנסיביים, ולא הצלחתי לשלב אותם עם הלימודים. כיתה ז' עד יא' נעלמו מחיי, כך שנשרתי מהלימודים. היה ניסיון בין לבין ללכת לבית הספר, אבל זה לא צלח, הטיפולים היו כל כך קשים שאיבדתי את הסבלנות. אחר כך השלמתי את 12 שנות הלימוד.
בגלל שמדובר בילדים בכיתה ז' אני לא יכולה לשפוט אף אחד. אוטומטית התרחקתי מכולם, והם ממני. הם לא באמת הבינו את המשמעות של מה שחוויתי. חלק נבהלו, חלק נרתעו, הייתה לי חברה אחת שמדי פעם נהגה לבקר אותי בבית החולים, אבל באמת שלא רציתי אף אחד לצידי, רק את אמא".
הזמן שלי להחזיר לאמא שלי
לפני כשנתיים אמה של חיה חלתה באלצהיימר. חיה שבה להתגורר אצל ההורים כדי לסייע בטיפול באמה, שהייתה איתה ברגעים הקשים של חייה, הזדמנות להחזיר לה על מה שעשתה עבורה כל השנים. "אמא שלי הייתה אישה מדהימה וחזקה, מאוד דומיננטית. פתאום היא הפכה לתלותית, היום היא לא תמיד מזהה אותנו. החברים שלי היו באים אלינו בשביל לשבת איתה, כזאת היא הייתה. אמא מדהימה שלא נתנה לנו להיכנס למטבח, חולת ניקיון, והיום כלום היא כבר לא עושה. אנחנו מתים לשחזר את השקשוקה שהייתה מכינה לנו, ואפילו את זה היא כבר לא זוכרת. כל מי שהכיר אותה המום כשהוא שומע מה קרה לה. אבא, אני, אחי ואחותי מטפלים בה, שאר האחים לא גרים בסביבה. זה מפחיד ועצוב לראות אותה ככה".
למרות שעברו שנים, כשאת מדברת על הסרטן יש תחושה שזה עדיין בועט בך
"למרות שבהגדרה אני בריאה לחלוטין, זה דבר שתמיד רודף אחריך. כל מחלים מכיר את זה שכאב קטן מכניס מיד לחרדות, אי אפשר באמת להשתחרר מזה, ותמיד מפחיד שאולי המחלה תחזור. כשסיימנו את הטיפולים בכיתה יא', באחת הבדיקות נראתה נקודה והיה חשש שזה גרורה. כבר דיברו איתנו על סדרה נוספת של כימותרפיה אחרי ארבע שנים. החלטנו ללכת לרב פירר וקיבלנו את עצתו לא לחזור לטיפולים, ובאמת הכל היה תקין. גם הנקודה נעלמה, זה לא היה גרורה, ייתכן שזה היה מקום שנפגע מהטיפול והתרפא".
הצלקת בבטן מרתיעה גברים
"בגלל הניתוחים יש לי צלקת לאורך כל הבטן, וזה מרתיע. עד לפני חצי שנה הלכתי רק עם בגד ים שלם. לפני חצי שנה העזתי לראשונה ללבוש ביקיני. אני מרגישה מבטים על הצלקת, זה לגמרי מוריד ביטחון עצמי, ולצערי גם מרתיע גברים. לא סיפרתי לבחור שהייתי איתו ממה זה, אמרתי לו שעברתי תאונה, אולי כי לא הרגשתי שהוא האדם הנכון לי. מישהו שאל אותי פעם ממה הצלקת שיש לי בבטן, ועניתי: 'מה זה משנה?', ואז הוא שאל אם היה לי סרטן, והודיתי שכן. הוא אמר לי: 'תקשיבי, אני מרגיש שאני לא מסוגל להמשיך. איבדתי בן דוד בגלל המחלה לא מזמן, ואני פשוט לא יכול'. זה היה עצוב, אבל אני לא שופטת, כל אחד עם החששות והפחדים שלו".
רוצה למצוא את האחד שלה
"אני כל כך רוצה למצוא את האחד שלי, אני מרגישה שהצלקת גורמת לרתיעה. קשה לי להיחשף לאדם שאני לא מכירה", אומרת חיה, ואני אומרת לה שייתכן שזה משהו שהיא מספרת לעצמה יותר מאשר המציאות. היא מסכימה ואומרת לי: "אולי זה מהטראומה. אני חושבת שהמחלה השפיעה על הדימוי העצמי שלי לרעה. זה הוריד לי את הביטחון באיזשהו מקום, וגרם לי לקושי. פחדתי שאם אספר למישהו על מה שעברתי, אחרי שכבר נקשרתי אליו, הוא יקום וילך".
בואי ננצל את הפלטפורמה הזאת, מה את מחפשת בזוגיות?
"אני רוצה גבר מהסוג של פעם, אדם עם לב טוב כזה, שלא מפחד, מתמודד עם אהבה. בבית ראיתי זוגיות מדהימה ומכבדת, וכשאני רואה איך אבא מטפל באמא היום, זאת אהבה. אני מאוד אוהבת ילדים, וחולמת להקים משפחה. אני רואה היום אנשים מתחתנים רק כדי להתחתן, וזמן קצר אחרי זה מתגרשים. אני לא רוצה להתחתן כדי להתחתן, אני רוצה למצוא את האדם שאיתו אחלוק את החיים שלי. שיהיה נאמן, חייכן, מצחיק, בן אדם חם, תומך, חבר טוב. שיקבל את העבר שלי ואת מי שאני. אני רואה את עצמי עם בעל אוהב ואהוב, לצד ארבעה ילדים שכל היום צועקים לי 'אמא', גרים במושב חם ומשפחתי עם שני כלבים".
החלטת להיחשף ולחשוף מה שעבר עלייך, למה?
"חשוב לי לנצל את השיחה איתך כדי להעלות את המודעות ולעודד נשים צעירות ללכת להיבדק, במיוחד עכשיו, בחודש המודעות לסרטן השחלה. גם אם יש לך את החשש הכי קטן, אל תקלי ראש. אני עדיין במעקב אחת לשנתיים, לראות שהכול בסדר. סיפרתי הכל כדי שיכירו אותי, זאת אני והלוואי ואצליח להכיר גם דרך הכתבה. בגלל שלרוב קשה לי לספר על עצמי פנים מול פנים, כשאכיר את הגבר שארגיש שהוא הנכון, אתן לו דבר ראשון לקרוא את הכתבה".
Naomi Samuel | 00:03 13.11.22