אבישי התקשר ואמר: 'התהפכנו, אני נפצעתי, נדב פצוע ורוני מתה'. אני אומרת לו: 'מה"??', והוא עונה: 'כן
בימים אלו יצא לאור הספר "כשפנקייק מדבר צריך להקשיב", אותו כתבה רוני קאפח ז"ל, שנהרגה בטיול רייזר שבו נהג אביה אבישי, כשהיא בת עשר וחצי בלבד • אמה של רוני, שירה, תושבת היישוב אלון ועובדת סוציאלית בעיריית מעלה אדומים, מספרת בגילוי לב ובפירוט מצמרר על הטרגדיה הנוראה, על הרגע שהבינה שהיא חייבת לתפעל את האירוע כדי שילדיה לא ישמעו על האסון בחדשות או בוואטסאפ ועל רוני שלה, שהייתה ילדה מדהימה שאהבה לקרוא ולכתוב
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
"אני כל כך מתרגשת סביב היציאה של הספר של רוני, אני שוב יכולה להתגאות ברוני שלי. זה שטחי לשמוע מאמא שאיבדה את הבת שלה אומרת כזה דבר, אבל היה לי כל כך עצוב שאף אחד לא האמין לי איזו ילדה מדהימה היא הייתה. הצטערתי שחשבו שזה רק אידיאליזם כזה שאומרים מתוך געגוע אחרי שאדם הולך. הספר מוכיח שהיא הייתה כזאת", אומרת שירה קאפח בכאב, לרגל יציאת הספר שכתבה בתה רוני ז"ל, "כשפנקייק מדבר צריך להקשיב".
האסון של משפחת קאפח אירע באיסרו חג פסח 2021, כשאב המשפחה אבישי, פראמדיק, מדריך מתנדב במד"א ומתנדב ביחידת חילוץ "מגילות", יצא עם ילדיו - רוני בת עשר וחצי, ונדב בן שש, לטיול עם הרייזר בגבעות הסמוכות לביתם שביישוב אלון. זה היה טיול שנהגו לעשות מדי פעם, הם הספיקו ליהנות מהטיול, לעצור ולשלוח תמונות לאם המשפחה, שירה, ששהתה באותה העת במקום עבודתה כעובדת סוציאלית באגף הרווחה בעיריית מעלה אדומים. כשרצו לשוב בחזרה לבית באלון, הם נקלעו לירידה תלולה במיוחד, מה שגרם לטרקטורון להתהפך מספר פעמים. תוך כדי התהפכות רוני עפה החוצה ומצאה את מותה. אבישי ונדב נפצעו כתוצאה מהתאונה המחרידה.
בסלון ביתה של משפחת קאפח תלויה תמונתה של רוני בנוף ההרים, התמונה האחרונה שלה, זו שצולמה באותו הטיול, דקות אחדות לפני שמצאה את מותה. לרגל הוצאת הספר לאתר עברית ולרשתות חנויות הספרים, שירה ואני נפגשות לשיחה על רוני ז"ל, שהייתה ילדה מחוננת וחברתית, ילדה שראתה את העולם בעיניים מיוחדות.
ספרי על רוני
"תמיד התגאינו בה, היא הייתה משהו מיוחד. כשאמא שלי הלכה לראות את המצבה לפנינו, לפני גילוי המצבה ב-30, היא סימסה לי: 'שירה, תמיד אמרת שרוני מושלמת'. המשפט שלה, שהתחיל במילים 'תמיד אמרת', כל כך ריגש אותי - הנה יש לי עדים. אבישי נהג לומר לה עוד כשהייתה בת שנה ולאורך כל השנים: 'תאמרי אני רוני ואני יכולה הכל'. כשהיא הייתה ממש קטנטונת הוא היה אומר לה: 'תחזרי אחריי, אני רוני ואני יכולה הכל'. זה כל כך אפיין אותה, היא באמת יכלה הכל.
היא הייתה מחוננת ומאוד חברותית, למדה בבית ספר בכפר אדומים, ופעם בשבוע בבית הספר למחוננים שחקים. היא מאוד אהבה ללכת לשחקים, ולמרות שהייתה צעירה וחכמה, עם ידע עצום והבנה של העולם, היא מעולם לא ראתה הבדל בינה לבין אחרים. היא הייתה מאוד צנועה. היא קראה המון, כתבה סיפורים, והיו בה המון תובנות לחיים למרות גילה הצעיר.
רוני הייתה ילדה מגוונת, היא רצתה להיות פרופ' מדענית וגם מורה לספרות, היא רצתה שבכולם יהיה את הרצון לקרוא ספרים. אחרי האסון קיבלנו מכתב מהמם מילדה שאנחנו לא מכירים שגרה במעלה אדומים ולמדה עם רוני ב"שחקים". במכתב היא סיפרה לנו שהיא הגיעה לשחקים ללא חברות, ומיד התחברה לרוני שהפכה לעוגן עבורה. היא כתבה לנו שרוני דאגה לשתף אותה תמיד אם התחלקו לקבוצות. באחת מהשיחות שלהן הן דיברו על העיתון של מדע גלילאו צעיר, והיא סיפרה לרוני שיש דברים שהיא לא אוהבת לקרוא. רוני ענתה לה: 'אז למה את קוראת אותם?', ובזכות רוני 'נפתח לה הראש' שהיא באמת לא חייבת. במכתב היא ממשיכה לספר שאחרי אותה השיחה היא התחילה לדפדף בחוברת, אבל הפעם מתוך בחירה. לרוני מאוד מתאים היה לומר כזה דבר, הייתה לה השפעה באמירות שלה על האנשים.
היא לא הבינה למה יש כאלה שלא אוהבים לקרוא, ולא ויתרה לאנשים בנושא הזה. אם ילד אמר שהוא לא אוהב לקרוא, היא הייתה עונה לו: 'אז כנראה לא קיבלת את הספר הנכון לידיים'. היא נהגה להתאים לילדים ספרים, וכל כך הרבה הורים אומרים שהילדים שלהם קוראים בזכות רוני. גם הספרניות מספרות שהכיתה הייתה מגיעה לספריה אז רוני הייתה זו שעזרה לכל אחד לבחור ספר. פתחנו פינות בספרייה לזכרה, ועל המדפים כתובות ההמלצות של רוני עם מדבקות שכוללות מספר מילים עליה. הייתה לה חשיבה מיוחדת, היא לא הייתה מוותרת על מה שהיא מאמינה בו.
היא הייתה בת יחידה בין ארבעה אחים, עם שני בנים בוגרים ממנה ושני בנים צעירים ממנה, ויש לנו גם את צוף (צופיה), ילדה שאימצנו והיא חלק מהמשפחה. בפעם הראשונה שהיא הגיעה אלינו רוני כל כך שמחה ואמרה לה: 'תמיד רציתי אחות גדולה', וזה מה שבפועל קרה".
נחזור לאותו היום, לתאונה
שירה מגוללת את היום הנוראי ששינה את חייהם בפרטי פרטים, "זה היה איסרו חג, 4.4.21, יום אחרון לחופש ארוך מאוד, כי זה היה אחרי הקורונה ולקראת חזרה לבית הספר ללימודים פרונטליים, אחרי המון זמן של זום בלבד. הילדים ממש חיכו לזה. יצאתי מוקדם לעבודה, ידעתי שאבישי בבית וחשבתי שאנצל את זה ליום ארוך בעבודה. אבישי והילדים סידרו את כלי הפסח, הם החליפו את הכלים במטבח והוא אמר להם: 'תעזרו ונתקתק הכל, כך יהיה לנו זמן לטיול'. רוני ונדב יצאו עם אבישי, והשאר לא רצו להצטרף. היה להם טיול כיפי ורגוע כאן בהרים ליד הבית, עם רכב שטח שאבישי מכיר טוב. זה רכב שטח עם חגורות, מושבים שיש בהם שילדה שמגנה, רכב שטח בטיחותי. האבסורד הוא שהיה לאבישי כל כך חשוב להגן עליהם, שהוא הלביש על הילדים משקפות נגד אבק ואטמי אוזניים. הם עשו מספר עצירות, הכינו תה עם ביסקוויטים ושיחקו מחבואים.
כשאבישי רצה לחזור הביתה הוא התחיל לרדת לכיוון הכביש, הילדים נורא ביקשו לחזור דרך השטח, והוא הסכים. הם הגיעו לירידה גדולה, שביל שעבר דחיסות ושינויים בחורף שחלף, על השביל בובקט שחברת חשמל עבדו שם, האדמה שם לא הייתה מהודקת טוב. הם התהפכו והתגלגלו 80-90 מטר עד למטה. כשהם נעצרו אבישי פתאום ראה שרוני לא ברכב אבל החגורה שלה עדיין מוקלקת, הוא רץ שליש דרך למעלה וראה אותה, ומיד הבין שאין מה לעשות כדי להציל אותה. הוא התקשר אל מד"א והזמין סיוע כי אבישי ונדב היו פצועים, ואותה היו צריכים לפנות. מיד אחרי זה הוא התקשר אליי, באותו הזמן הייתי עדיין במשרד.
השבוע פתחתי איזו תיקייה במשרד עם מסמך שהיה כתוב עליו את התאריך, 4.4.21, ואת השעה שבה טיפלתי באותו המסמך - 16:45. עשר דקות אחרי, בשעה 16:55, אבישי כבר התקשר אליי. השבוע במקרה הוצאתי את התיקיה וראיתי את המסמך, הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי: 'זה היה הרגע שעוד התעסקתי עם המסמך הזה והכל היה לכאורה רגיל בחיים שלי, האסון כבר התרחש ואני עבדתי על אותו המסמך ולא ידעתי איך החיים שלי ברגעים אלו השתנו'. היה לי קשה לסגור את התיקייה, בהיתי בה ובמסמך, בהיתי בחיים שהיו לי לפני, החיים של פעם".
אבישי התקשר ואמר לי: "רוני מתה"
כששירה מתארת את כל ההתרחשויות לאחר האסון, מורגשת האישיות המיוחדת שלה. אפשר רק אז להבין איך זה שרוני הייתה כל כך ייחודית, ומדוע שירה בחרה במקצוע עובדת סוציאלית. "הוא אמר לי: 'אנחנו בטיול', ואת זה ידעתי כי הם הרי שלחו תמונות. הוא המשיך ואמר: 'התהפכנו, אני נפצעתי, נדב פצוע ורוני מתה'. אני אומרת לו: 'מה"??', והוא עונה: 'כן, רוני מתה'. אני זוכרת שכיסיתי את הפה עם היד, ובהתחלה רק אמרתי עשרות פעמים: 'אני לא מאמינה'. באותם רגעים ישב לידי בחור שעבד איתנו באגף והיום כבר עבר לצפון, זה הכל היה עניין של שניות, אני קולטת את האימה בעיניים שלו ולא מצליחה להבין את המבט שלו, מנסה לפענח את עצמי, העיניים שלו נורא זכורות לי. בגלל העיניים שלו, מבט האימה שהיה בהם, פתאום הבנתי שקרה אסון נוראי, אסון גדול, והתמוטטתי על הרצפה".
הבנתי שאני חייבת לתפעל את האירוע
"הייתי עדיין על הרצפה, באותם רגעים כבר התחילו להיכנס אנשים לחדר. משום מה היו הרבה עובדים באותו יום באגף, למרות שהיה חופש בבתי הספר והשעה הייתה מאוחרת. אחת מהעובדות שראתה שאני אוחזת בטלפון, הבינה שמספרים לי וניסתה לקחת לי את הטלפון מהיד שלי להגן עליי. היא לא ידעה שאני עם אבישי, ואני לא רציתי לתת לה את הטלפון. אני חושבת שהוא עשה מעשה אמיץ, לספר כזה דבר נוראי לאשתו, ואני כל כך מעריכה אותו שסיפר לי מיד אחרי שזה קרה. לא הייתי רוצה לדעת יותר מאוחר, לא הייתי רוצה שאחרים ידעו לפניי ולא הייתי רוצה שאחרים גם יתחילו לתפעל את המקרה. לא הייתי רוצה אחרת. הייתי צריכה לשמוע את זה ממנו, ולשמוע מיד.
אמנם התמוטטתי והייתי על הרצפה אבל, מהר גם הרמתי את עצמי כי הבנתי שאני לא יכולה עכשיו להרשות לעצמי ליפול. יש לי ילדים, יש לי משפחה ואני חייבת להיכנס לעשייה, וזה מה שעשיתי. זה באינסטינקט, זה קרה, והרגשתי שזה הדבר הנכון".
שהילדים לא ישמעו על זה בוואטסאפ
"מה שגרם לי לקום זה כששמעתי אותו אומר: 'אוי לא, נדב רואה אותי בוכה'. זה עשה לי סוויץ' שנדב, הילד הקטן שלנו, נמצא איתו. אמרתי לאבישי בעודי על הרצפה: 'נדב עוד יראה אותנו בוכים, אל תעזוב אותו לרגע, זה בסדר שיראה אותך בוכה'. הבנתי שאני צריכה לתת הנחיות ולתפעל, צריכה לשמור על אבישי ועל נדב, שהם גם פצועים, ולדאוג שכולם יקבלו את הבשורה הנוראית הזאת בצורה מוגנת, שהילדים לא יקבלו פתאום הודעת פוש של חדשות בוואטסאפ. שאר הילדים היו בהיי- ג'אמפ בתחנה בירושלים, ואני הבנתי שיש כאן מרוץ נגד הזמן כי שמועות רצות מהר.
המנהל שלי, מנהל אגף הרווחה בעירייה, רועי שוולב, לקח אותי לבית החולים. אחרינו נסעו עוד רכבים של חברות שלי מהאגף מהעירייה, והתאספו איתנו בבית החולים. תוך כדי נסיעה ברכב התחלתי לעשות טלפונים, הכי היה חשוב לי שמישהו יאסוף את הילדים לפני שהם מקבלים הודעה בטעות מאיזו קבוצת וואטסאפ. רציתי להביא אותם לבית החולים כדי שאוכל לבשר להם. התקשרתי לאמא שלי והיא הייתה רחוקה מדי, התקשרתי לאבא שלי לעבודה, סיפרתי להם מיד. אמא שלי שמעה אותי אומרת: 'שלום', ומיד שאלה בבהלה: 'מה קרה?', ככה זה אימהות. התקשרתי לאחות של אבישי ואמרתי לה שתלך לספר לאמא שלו פנים מול פנים. התקשרתי לצוות הפנימיה של צוף כדי שיילכו לבשר לה. עבדתי על אוטומט".
הפעם הראשונה שבכיתי
"כשסיימתי אמרתי לרועי בדרך ברכב: 'אני מפחדת', הוא שאל אותי: 'ממה את מפחדת?', ועניתי: 'אני אפילו לא יודעת, אני מפחדת מהכל'. כשהגעתי לבית החולים היה שם כאוס, אבישי פצוע ובוכה, רצתי לחבק אותו, ונדב ישב לבדו, הוצאתי לו את הטלפון וחיבקתי אותו. אבישי נלקח לבדיקות, נדב למיון ילדים, ואני איתו.
הפעם הראשונה שבאמת בכיתי הייתה כשהעובדת הסוציאלית של בית החולים ניגשה אליי, פתאום מישהו אחר לקח את האחריות על הכל, והיא שם בשבילי. אמרתי לה: 'אני אתפקד כאן בשביל כולם, ואת תהיי כאן בשבילי'. היא ארגנה לנו חדר לילדים שהגיעו, נכנסתי לחדר עם עוד מספר אנשים, ואני זאת שסיפרתי להם. היה חשוב לי אחרי ההודעה שיראו את אבישי ויבינו שהוא פצוע אבל בסדר.
אבישי ונדב נשארו ללילה בבית החולים, ואני החזרתי את הילדים הביתה. היה כבר ערב, היו הרבה מאוד אנשים בבית, גם חלק מהאחים שלנו וחברים קרובים מהיישוב שסידרו וניקו וגם השאירו ארוחת ערב על השולחן. הוצאנו הודעה ביישוב שלא יגיעו כרגע אנשים, רק הקרובים. נשאלתי על תקשורת ועיתונאים, וביקשתי שאף אחד לא יבוא. החברים רצו להישאר איתי ללילה, אני רציתי להיות לבד. ידעתי מה יהיה אחרי. בהתחלה הילדים הלכו למיטות שלהם, אמרתי להם: 'מי שרוצה יכול להצטרף אליי'. עד הבוקר כבר כולם ישנו אצלי במיטה. אני לא ישנתי באותו הלילה, המון מחשבות ובכי".
היה בך כעס?
"אני לא אדם כזה, כעס זה לא משהו שאני רגילה להרגיש. אין כאן אשמים, ועם אלוהים אין לי מערכת יחסים. תאונות קורות. יש בי המון רגש של עצב.
הזמן עובר, ופתאום יש דברים חדשים ואנשים חדשים שנכנסים לחיים שלנו ורוני לא זכתה להכיר. בהתחלה כל מי שהיה סביבנו עוד הכיר אותה, עם הזמן גם נכנסים אנשים חדשים שלא הכירו אותה, וזה קשה. עצוב לי למשל שרוני לא מכירה את הכלב שלנו אוסקר, ואוסקר לא מכיר אותה. היא בטוח הייתה מתלהבת ממנו כי היא אהבה בעלי חיים. שניהם הפסידו שהם לא נפגשו. עצובים רגעים כאלה שבאים בהבזקים. אנחנו מאוד מכווני עשייה, מה שמחזיק אותנו הם הילדים, לכן אנחנו קמים בבוקר, זה חשוב עבור הילדים וחשוב עבורנו".
לא רציתי חדר הנצחה
"החדר של רוני הכי קרוב למרחב הציבורי, הוא בכניסה לבית קרוב לסלון. ביום ההלוויה פתחתי את הדלת שלה, ידעתי שאני לא רוצה חדר הנצחה. אם החדר פתוח הוא חלק מהחלל הציבורי, וזה בסדר לראות אותו. כשצופי הייתה מגיעה מהפנימייה בסופי השבוע ובחופשות, רוני הייתה מפנה לה את החדר. בשבעה היא לא הסכימה להיכנס לשם. אחד הימים בשבעה היה קריר, והיא אמרה לי: 'אין לי סוודר', אמרתי לה: 'לא נכון', ואז קלטתי, נתתי לה יד ואמרתי לה: 'בואי איתי, ניקח סוודר מהחדר'. לקח זמן עד שהיא חזרה לחדר. בתום השבעה פיניתי את הבגדים של רוני, נשארו מספר דברים על המדפים, ואמרתי שאם אומר לעצמי: 'אם אחכה, אז כבר לא אצליח'. זה בדיוק כמו לתלוש פלסטר, צריך מהר ובכאב. בלילה הראשון הרגשתי צורך להתנצל בפני רוני, כי היה בי כל כך הרבה כאב ועצב. אמרתי לעצמי: 'העצב הנוראי הזה, זה מה שרוני תהיה בשבילי מעכשיו? היא תישאר סיפור עצוב?'. הבטחתי לה באותו הלילה שעוד יבוא יום ונחזור לשמוח בה ולשמוח ממנה. רוני היא אור, שמחה וחוכמה, ולא נהפוך אותה לפקעת כאב כע זה עוול לרוני, לילדים ולזיכרון שלה. אני משתדלת לעמוד בהבטחה, למרות שזה ממש לא בא לי בקלות".
איפה רגעי המשבר?
"לראות את החברות שלה זה מאוד קשה, הן גדלות בלעדיה. אני רואה אותן כקבוצה, והחוסר בולט. אני רואה אותן הולכות ביישוב, ויש וחלל לידן. אחד הדברים שגמרו אותי היה כשהייתי רואה ילדים חוזרים מההסעה, חוזרים הביתה מבית הספר, ורוני לא. זה מאוד קשה. לאט לאט לומדים את החיים מחדש, מבינים איפה המכשולים, איפה קשה במיוחד, ולמדנו מה בסדר ומה אפשר. עשינו טיול שיקום משפחתי לקוסטה ריקה לחודש, זה היה רעיון גאוני שקיבלנו בהחלטה של רגע. מרגע ההחלטה תוך שבועיים היינו במטוס, היא הייתה מאוד חסרה שם.
היינו בחוף בקוסטה ריקה, ישבתי על סלע והסתכלתי על הילדים עם גלשנים, ראיתי אותם נהנים ופתאום נשמתי וחשבתי שאפשר לנסות לשמוח, זה היה לי מדהים לראות אותם פתאום שמחים. אפשר שיהיה כאב ועצב לצד שמחה, לחיות זה לצד זה. אבישי ואני נמצאים בטיפול, כל אחד לבד עם הכאב וההתמודדות שלו, לא הייתי רוצה להיות בסערה של אבישי".
הספר של רוני: "כשפנקייק מדבר צריך להקשיב"
"רוני תמיד כתבה, בבית ובכיתה, היא גם ביקשה ללמוד והייתה בסדנת כתיבה, אבל את הספר הזה היא כתבה עוד לפני הסדנה. זה קרה שנה לפני התאונה, ישבנו בארוחת ערב משפחתית, אולי אכלנו פנקייקים, אני לא זוכרת. רוני אמרה לכולנו: 'תנו לי שתי מילים ואני ממציאה במקום סיפור'. המילים שהאחים שלה אמרו היו פנקייק ומים, והיא התחילה לספר. זה היה 'קורע מצחוק', התגלגלנו מצחוק וגם היינו במתח. כשהיא סיימה אמרתי לה: 'זה סיפור מהמם שאת חייבת לכתוב'. לא עקבתי ולא ידעתי אם היא באמת כתבה אותו בסוף.
אחרי השבעה חיפשתי את הסיפורים שלה במגירות והקלדתי אותם, ככה העסקתי את עצמי. כשמצאתי את הסיפור הזה, מיד זכרנו אותו, הוא היה אירוע. ידעתי שאני אוציא את הספרים שלה. יש עוד סיפורים, השאר יצטרכו עבודה. יש סיפור מדהים, הראשון שכתבה, שגרם לה להבין שיש לה את זה. הוא נכתב בכיתה ג', על פסנתר מכושף, היא עיבדה אותו ושיפרה אותו במשך שנתיים.
כשהתחלנו לערוך את הספר הזה, בהתחלה היה קשה כי רציתי שהוא יהיה בדיוק מה שהיא כתבה, ואמרתי לעצמי שאם היא הייתה איתנו היום והיינו מוציאים עבורה ספר לאור, גם אז היינו נותנים לעורך, כמו שכל סופר עושה. אני רוצה שהוא יהיה בכמה שיותר בתים, ולכן הוא חייב להיות טוב ומקצועי. לאחי יש הוצאת ספרים קטנה 'אשמורת', הוא שאל אותי אם אני רוצה להוציא ספר זיכרון עם סיפורים עליה ותמונות, או ספר שאותו היא כתבה. אמרתי לו שהיא רצתה להיות סופרת ואנחנו נגשים לה את החלום. בשבילי זו הייתה הדרך להישאר באימהות פעילה, אני כבר לא מכינה לה סנדוויצ'ים לבית הספר ולא מבקשת ממנה לסדר את החדר או נותנת לה חיבוק ונשיקה, אז זה מה שנשאר לי.
אחי פגש את העורכת מספר אחת בארץ בספרות ילדים, דלית לב, בשביל משהו אחר. הוא שיתף אותה בספר של רוני, היא לקחה את העריכה והיא ממש הבינה את רוני. היא עברה על הטקסט ומיד זיהתה דברים שאנחנו הכנסנו, היא אמרה: 'רוני יודעת לכתוב מה חשוב ומה לא, ואת זה היא לא כתבה והיא צדקה'. זה היה מדהים. היא קישרה אותנו למאיירת הכי טובה שיש, שציירה הכל בידיים, איורים מדהימים, כריסטינה קדמון, כלת פרס גוטמן ופרס הדסה לאיור. היא למדה באקדמיה לציור במילנו שבאיטליה, השתתפה בתערוכות בארץ ובתערוכות בין־לאומיות לספרות ילדים והיא קישרה את האיורים לאזור שלנו, את הנופים הציוריים. בין כל הדמויות שציירה היא גם ציירה את רוני, בת הים. מי שמכיר את רוני יכול לזהות אותה. אנחנו גם לקראת תרגום הספר ושיווק שלו בחו"ל. הוא כבר נמכר באתר עברית, ויש עותקים מודפסים, חלק נמכרו במכירה מוקדמת. עכשיו גם ברשתות הגדולות סטימצקי וצומת ספרים מוכרים אותו. אני מחכה שיגידו לי שזה נגמר כדי להדפיס עוד מהדורה. אני מאוד מתרגשת מהתגובות של אנשים.
חברה מהעבודה סיפרה לי שהילד שלה אוהב לספר סיפורים, וכשהם סיימו לקרוא את הספר הוא הלך לחדר שלו וישב לכתוב. זאת ההשפעה של רוני. אנשים שולחים תמונות של הילדים שלהם קוראים את הספר, או הורים מקריאים, ופתאום רוני הופכת למשהו. היום אם יכתבו בגוגל את השם שלה, כבר לא יראו רק מכונית מרוסקת אלא גם ספרים.
חשוב לי שיזכרו ממנה את הגישה החיובית, הבנה פשוטה של העולם, ורואים את זה בספר, יש שם משפט מפתח שרוני כתבה ואומר המון עליה המון: 'הכל מדבר, רק צריך להקשיב'. במילים אחרות, העולם מלא בפוטנציאל, רק צריך להיות ער לזה".
ויש לשירה מסר
"אני מסתכלת על הספר שלה ויודעת שרוני הייתה כל כך מתגאה לראות אותו, אבל אם היא הייתה פה איתנו זה לא היה קורה. בטח הייתי אומרת לה תמשיכי לכתוב, ויום אחד עוד נעשה משהו. איך חבל לא להגשים חלום לילד. הידעה שלא הייתי עושה את זה אם היא הייתה כאן, מבאסת אותי. היום אני מבינה שצריך להגשים, כמו הטיסה לקוסטה ריקה או כל דבר אחר שהילד באמת חולם עליו"
דוד כהן | 10:21 10.10.22