"חייב את חיי לאלירן וסרגיי"
יממה לאחר שהמאבטח נדב, שנפצע בפיגוע במחסום הכניסה לעיר, נותח בידיו ושוחרר מבית החולים, הוא מספר בריאיון בביתו ל"זמן מעלה" על רגעי האימה המתמשכים, על אלירן פרנקו שהתריע ונתן להם את השניות הנדרשות להבין ולהגיב, על קרב היריות פנים אל פנים שניהלו הוא וסרגיי מול המחבל, על הנשק שחסם את הכדור והציל את חייו ועל הרגע בו הבין שהמחבל שחוסל הוא הרוצח של נועה לזר ז"ל • אמו של נדב: "קיבלתי את הילד במתנה, כאילו אלוהים ירד להגן על המאבטחים"
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
יום לאחר הניתוח בידיו של המאבטח נדב, נפגשנו בביתו, כאשר לצדו הוריו וחברתו שני, שלא עזבו אותו לרגע מיום הפיגוע. בימים האחרונים, מאז ליל הפיגוע ועד היום, הוא נמצא בתוך "מרתון" של אין סוף הודעות מפרגנות, תחקור, פגישה עם ראש הממשלה וקבלת תעודת הוקרה, חיבוק חם מאזרחי המדינה, מאגף הביטחון, מראש העיר ומתושבי העיר, כל אלו לצד הפציעה שלו, שאמנם היא קלה אך ההחלמה שלה תימשך זמן רב עם טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. נדב אומר שהוא עדיין לא הצליח לעכל את האירוע וגודלו ושהוא כבר מחכה להתעורר מהחלום.
נקרא להתחיל משמרת מוקדם יותר
נדב, בן 24, בעברו לוחם בגבעתי וחובש קרבי, עובד בשנתיים האחרונות בביטחון בעיר. ביום רביעי האחרון הוא היה אמור להתחיל משמרת בשעה 22:00, שעתיים אחרי הפיגוע, אך ברגע האחרון נשאל האם יוכל להגיע מוקדם יותר ולהתחיל משמרת בשעה 19:00, וכך נקלע לקרב היריות.
בשיחה בינינו הוא משחזר את הרגעים הדרמטיים ואת הימים האחרונים שבאו אחריהם, וגם אימו מצטרפת לשיחה ומספרת על התחושות שלה כאם. לאורך כל השיחה הוא דואג להזכיר ולהודות לאלירן ולסרגיי, ומקפיד לומר שבלעדיהם הכל היה נגמר אחרת.
אלירן הציל לנו ולתושבים נוספים את החיים
"הייתי מתחילת המשמרת מחוץ לביתן, בדקנו אוטובוסים, ובאותם רגעים עמדתי בכניסה לביתן. את קרב היריות אני זוכר במעורפל, כל פעם זה עולה לי ואני נזכר בעוד משהו. אלירן פרנקו הגיע עם הרכב, הוציא את האצבע מהחלון, הצביע לכיוון השיחים ואמר לי ולסרגיי: 'יש אדם חשוד בין השיחים מתקרב למחסום, שימו לב אליו'. הוא נתן לי 2-3 שניות של זמן התגובה שצריך כדי להבין מה קורה ולהגיב. בלעדיו המחבל יכול היה להפתיע אותנו, לירות בנו ולהמשיך פנימה, הוא חד משמעית הציל לנו ולתושבים נוספים את החיים".
"הכדור נחסם בזכות הנשק שלי"
"המחבל הבין שהוא "נשרף" ושזיהו אותו, ושניות אחרי שאלירן הצביע עליו הוא התחיל לירות. המחבל ירה ראשון, וסרגיי ואני התחלנו לנהל קרב יריות. השלמנו אחד את השני, ואני שמח שכל זה קרה כשסרגיי איתי. התחלתי לירות עם הנשק הארוך. למזלי הייתי עם נשק ארוך ואקדח, מהר מאוד הבנתי שיש לי מעצור, לא הסתכלתי ולא ידעתי שזה בגלל שהכדור של המחבל בעצם פגע בנשק שלי, שהכדור בעצם נחסם בזכות הנשק שלי, וישר הוצאתי את האקדח. אני לא זוכר את קרב היריות, הכל עולה לי לאט ובהבזקים. כל אותו הזמן לא הרגשתי את הפציעה, האדרנלין מנע ממני להרגיש כאב, רק בסוף האירוע ראיתי שיורד לי דם ושמתי לב שהחובשים רצים לכיווני. בגלל המעצור בנשק, בזכות אלירן ואם הייתי לבד ובלי סרגיי, הכל היה נגמר אחרת".
שני האנשים שאני חייב להם את חיי
"אני עדיין לא מבין את כל מה שקרה, מבחינתי זה חלום שאני מחכה להתעורר ממנו. כשהייתי בבית חולים והתברר שזה היה המחבל המבוקש משועפט עברה לי בגוף צמרמורת. שלחו לנו תמונה מרגשת שראש אכ"א כבר בבית של ההורים של נועה לזר ז"ל, מבשר לה שסגרנו מעגל. יום למחרת הזמינו אותנו ללשכת ראש ההמשלה כדי לקבל תעודת הוקרה, וביום שישי הגיע לבקר אותי אלירן. הוא ישב איתי ועם המשפחה ארבע שעות, אכלנו יחד קובה. הטלפון שלי באותו הלילה לא הפסיק לצלצל, אבל הכי חשוב היה לי לדבר עם אלירן וסרגיי, אלו הם שני אנשים שאני חייב להם את חיי".
רגעי אימה מתמשכים
"כל האירוע היה עבורי רגעי אימה מתמשכים, מהרגע הראשון שבו ראיתי שהמחבל עומד מולי, מכוון אקדח ומתחיל לירות, ועד שהוא מת. זה פחד שקשה לתאר, אבל הוא לא פחד משתק. אני בטוח שזה בזכות האימונים הרבים זה נגמר בפציעה קלה שהיא שטויות לעומת מה שהמחבל בעצם תכנן לעשות".
"יש לנו ציוד מיגון, נשקים ושכפ"צים ברמה גבוהה"
כששאלתי את נדב עד כמה הוא חשש לעבוד באבטחה בתקופה האחרונה, הוא ענה כי "באופן אישי אני תמיד דרוך ותמיד בשכפ"צ בכל המחסומים, גם בשעות שאין צורך בשכפ"צ אני תמיד איתו כי כך אני מרגיש מוגן. אני ככה יוצא מהבית, כבר ברכב, בדרך לעבודה, אני עם שכפ"צ. זה מוכח שהוא מגן, ירינו על השכפ"צ הזה באימונים, והקליע לא חדר. דאגו לנו לציוד ברמה מאוד גבוהה, ציוד של מיגון, נשקים ושכפ"צים, ורואים את זה במבחן התוצאה. בנוסף אנחנו מתאמנים במתחם אימונים מאוד רציני, בקליבר 3, עם מדריכים מאוד מקצועיים, ובפועל כל מה שביצעתי בקרב מול המחבל זה בזכות אותם אימונים ובזכות מה שלמדתי בהכשרות. עבדתי על המצב האוטומטי. תמיד חשבתי שאולי עוד אהיה בפיגוע, אבל חשבתי על סכין שיותר קל לתפעל אם אני עם נשק והמחבל עם סכין, לא דמיינתי אף פעם שאהיה בקרב יריות".
אלוהים ירד להגן על המאבטחים
בזמן הפיגוע אימו של נדב הייתה במסיבת יום הולדת לאחותה, יחד עם אחיותיה ואמה. "לא הסתכלתי על הנייד, רק פתחתי אותו כדי להקריא את הברכה שכתבתי, ואז בעלי מתקשר ומבקש שאזוז הצידה כדי לומר לי משהו. היו מלא אנשים סביבי, והוא סיפר שהיה פיגוע, סיפר שנדב נפצע ושהוא בסדר, אבל אני אמא ומיד נכנסתי להיסטריה ולבכי. גם נדב התקשר מהאמבולנס, אבל עד שלא ראיתי אותו לא הייתי רגועה, תמיד אמרתי לעצמי שלי זה לא יקרה. כל הזמן שהייתי בדרך להדסה, הפרמדיק ומאבטח נוסף, ירין, דיברו איתי כדי לגרום לי להיות רגועה בנהיגה ולנסוע לאט.
כשהגעתי לבית החולים נדב אמר לי על מה שקרה: 'אמא, זה או אני או הוא'. זמן קצר אחר כך כבר הבנו שמדובר באירוע גדול, וכשעדכנו אותו שזה היה המחבל תמימי הבנו את גודל האירוע. גם ראש העיר, בני כשריאל, הגיע מיד לבית החולים כדי לעדכן אותנו וכדי לבקר את נדב. זה היה אירוע עם הרבה ניסים, כאילו אלוהים ירד להגן על המאבטחים. קיבלתי את הילד שלי במתנה".
