זווית אישית / לנצח את הבלתי אפשרי
הטור הזה נפתח בסיפור אישי שלי ומתחבר לסיפורו של יונתן לוי, חייל צה"ל, שעשה יחד עם הוריו, שולמית ומשה לוי, את הבלתי אפשרי • יונתן היקר, תודה על הכבוד שהענקת לנו, תודה על הייצוג שאתה מייצג אותנו בגאון ובנחישות אדירה לנצח את כל אשר הוא בלתי אפשרי • ותודה לצה"ל
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
רפי בן חור
אני רוצה לחלוק עמכם, קוראיי היקרים, סיפור אישי שיוביל אותנו לאחד הסיפורים המפליאים ביותר. בהיותי בן 9 שנים ילדה אמי המנוחה אחות, שולמית. בכולנו אחזה התרגשות רבה. לאחר פרק זמן התברר כי התפתחותה אינה כמצופה, אין היא מסוגלת לשבת, והיא למדה ללכת רק בגיל 3 שנים. שולמית נולדה עם וירוסCMV אשר פוגע קשות באזורים במוח המונעים התפתחות מוטורית ויכולת לדבר כראוי. בקיצור, אחותנו הייתה ילדה חריגה.
אני מדבר על שנות השישים, מוסדות הרווחה לא היו מפותחים כהיום ולא ידעו לתת מענה לצרכיה של שולמית היפה. אני זוכר את אבי ואמי המנוחים עושים ככל יכולתם על מנת להקל על הילדה. אבי, שהיה רופא שיניים, הקדיש הרבה מזמנו בבניית מכשירים וכלים שיקלו עליה בחיי היום יום, בהליכה ובישיבה, בניסיון ללמד אותה לדבר, לקרוא, לכתוב ובכלל.
כילד היה לי מאוד קשה. מאוד אהבתי את אחותי, אך תמיד אחזה בי הבושה בפני החברים וקשה היה לארח חברים וידידים בביתנו. הציבור דאז, ובמיוחד הילדים, לא ידעו רחמים. כל ילד חריג נחשב למשוגע, לזר ולשונה. הוא היה כתובת להצקות והעלבות מתחת לחגורה.
עברו השנים והסתגלתי למציאות, אך הצבא, ולאחר מכן הלימודים והמעבר למגורים בירושלים השאירו את הנטל בעיקר על אחותי ואחי, במיוחד לאחר פטירת הורינו עליהם השלום.
עד היום אני חש כי לא עשיתי די לסייע לשולמית, אך ידעתי תמיד לבקר אותה ולהעניק לה אהבה רבה. יחד עם זאת, בכל ילד חריג אליו נחשפתי ראיתי את שולמית אחותי. תמיד הבעתי בפניו אהבה וסימפטיה עד כדי שלעתים להוריו היה מוזר לראות את התנהגותי. רק כשהסברתי להם כי אני אח לאחות חריגה הם קיבלו אותי בהבנה רבה.
לפני כעשר שנים נחשפתי במעלה אדומים ליונתן לוי, ילד מקסים עם תסמונת דאון. הכרתיו בבית הכנסת, יונתן מגיע באופן קבוע לבית הכנסת, מתפלל ועושה כל מאמץ, לעיתים אף חורק שיניים, כדי להיות כמו כולם.
ההורים היקרים שלו, שולמית ומשה לוי, נלחמים לצדו על כל ושעל שהוא כבש בהיטמעו בחברה למרות מגבלותיו. ראיתי את אחיו ואחיותיו פועלים בנמרצות להיות לימין יונתן. בבן הקטן ראיתי סימנים אשר הזכירו אותי. נראה כאילו קצת קשה לו, אכפת לו מאוד, כואב לו, אך לא קל לו לשאת את הנטל.
בניגוד לעבר, היום המדינה פתוחה יותר לסייע לילדים אלה, אם זה בבתי ספר מיוחדים ומתקדמים, אם זה בלימוד מקצוע וניסיון לתת להם לחיות בתוך החברה, כמובן תוך הדרכה מתאימה ומקצועית. היום יש מכשירי הליכה, יש עוד אמצעים רפואיים אשר לא היו בעבר, וכמובן הציבור היום פתוח ומבין יותר. היום, בניגוד לעבר, החריג אינו משוגע.
מעל לכל, זו האהבה של המשפחה והחברה אשר עושה את כל ההבדל. משפחת לוי, ובעיקר האם שולמית, לא נחה לרגע על מנת לתת הכל לקדם את רצונותיו של יונתן. אותו ילד שהגדירו בעבר כ"ילד מפגר", בשבת בר המצווה שלו עלה לתורה וקרא את כל פרשת נח ללא טעות ובניגון הנכון והמתאים.
אחיו הגדול של יונתן משרת כעת בצה"ל, הוא נמצא בשירות קבע ביחידה מודיעין מיוחדת. יונתן הגיע למסקנה שגם הוא רוצה להתגייס לצה"ל. לרגע זה נראה כחלום לא הגיוני, אך לא כך חשבה שולמית אמו. היא נאבקה מול כל גורמי הרווחה ומול צה"ל. לאחר מאבקים רבים נאות צה"ל לגייסו לשירות צבאי עם מדי זית, תעודת חוגר, שכר חודשי ותפקיד באפסנאות.
בכל בוקר נוסע יונתן, חייל לכל דבר, לבדו באוטובוס לבסיסו באזור ירושלים. הוא משרת באפסנאות באזור ירושלים, מפקדיו מלאי שבח על עבודתו המסורה והיעילה. לקראת הערב הוא נוסע הביתה, יורד בבית הכנסת "עלי עשור" ולומד בכולל של אחר הצהריים. פעמים בשבוע הוא לומד משניות עם חיילי ההסדר בברכת משה.
אין דבר העומד בפני הרצון. אני מצדיע לחייל יונתן, לאביו משה, לאמו שולמית, לאחיו ולאחיותיו, לצה"ל ולמתפללי בתי הכנסת במעלה אדומים והגבאים, אשר פתחו לבם ואפשרו ליונתן לנצח את הבלתי אפשרי.
כאח של שולמית אני רוצה להודות להורים של יונתן ולצה"ל, ובמיוחד לך, יונתן היקר, תודה על הכבוד שהענקת לנו, תודה על הייצוג שאתה מייצג אותנו בגאון ובנחישות אדירה לנצח את כל אשר הוא בלתי אפשרי. חזק וברוך.
