זווית אישית / דניאל בארי / תאמינו בעצמכם
השבוע הוא שבוע מיוחד לתלמידי ישראל ולאנשי ונשות החינוך, יום קבלת התעודה של המחצית. לחלק גדול מהתלמידים זהו יום חג על ההשקעה המרובה והמאמץ במהלך השנה, אבל לחלק האחר של התלמידים, כמוני למשל כשאני הייתי תלמיד, יום קבלת התעודה הוא יום לא פשוט. את הדברים הבאים אני מקדיש לאלו ולאלו, לתלמידים השמחים ולתלמידים שאולי פחות, לצוותים החינוכיים ולהורים
פורסם בתאריך:
נקודת המוצא של כולנו היא שהחיים הם דינאמיים, פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה. אנו משתדלים ומאוד רוצים, אך לא תמיד מצליחים מכל מיני סיבות.
כמנהגנו בבית החינוך אמי"ת איתן, אנו מקיימים כינוס כללי לסיכום המחצית. סיפרתי לתלמידים שני סיפורים אישיים כמסר ממני לקבלת התעודה.
הסיפור הראשון היה על כך שלא קיבלו אותי לשום בית ספר. סיימתי כיתה ח' בבית ספר היסודי, ובמהלך השנה האחרונה הלכנו למבחני קבלה ולראיונות אישיים בבתי ספר רבים בירושלים והסביבה. לכל מקום הלכתי עם חברים, הייתי תלמיד לקוי למידה, קצת היפראקטיבי ועם חוסר ביטחון עצמי. התעודות שלי לא היו כל כך טובות, וכל מכתב שהגיע, הגיע עם אותה בשורה: "לא התקבלת, בהצלחה בשנה הבאה". לא התקבלתי, אפילו לא על תנאי.
דמות חינוכית משמעותית פגשה את ההורים שלי לאחר מתן התשובות השליליות לפגישה דחופה, והמסר שלה היה ברור: "הבן שלכם מכוון גבוה מדי, גבוה מהיכולות שלו. הוא צריך לכוון נמוך יותר, כנראה שלא יצא ממנו יותר מדי", אלו המילים המדויקות שלה שאני זוכר עד היום, כך סיפרתי לתלמידים.
ביקשתי מהתלמידים לזכור שיש להם כוח שאין לאף אחד בעולם, שיתייחסו אל התעודה במידה הנכונה, ושהיא לגמרי לא מעידה עליהם או על היכולות שלהם או על מה יצא מהם בעתיד. שלא יאמינו למי שאומר שאין להם יכולת או שלא יצא מהם יותר מדי. אמרתי להם שהקב"ה ברא את כולנו עם תפקיד ועם שליחות ואור מיוחד. הקב"ה מאמין בהם מאוד, ואם הקב"ה מאמין בהם, מי אנחנו שלא נאמין בעצמנו?
את הסיפור השני סיפרתי על סבא דוד ז"ל. סיפרתי לתלמידים שזכיתי להיות עם סבא דוד בשעות האחרונות שלו בבית החולים. הוא כבר היה בייסורים גדולים, אבל צלול מאוד. הוא ידע שהוא בימיו האחרונים, והוא סבל. אני זכיתי לעשות אצלו את הלילות, ובלילה כשהוא מנסה לישון, להפיג קצת את הכאב. הרופאים והאחיות היו צריכים לבוא לטפל בו, לבדוק אותו, ובכל פעם שהעירו אותו והוא נבדק ראיתי כמה הוא סובל. בכל זאת, הוא תמיד אמר: "תודה רבה לך אחות יקרה, תודה גדולה לך אדוני הרופא". ראיתי שהוא סובל ומודה, ולא הבנתי מאיפה הכוח. שאלתי אותו: "סבא, מאיפה הכוח?", והוא ענה לי: "דניאל, תדע לך שהדבר הכי חשוב שיהיה ליהודי זה הכרת הטוב. אם עושים בשבילך משהו, תמיד תדע להודות ולהכיר טובה". את הצוואה של סבא סיפרתי לתלמידים. ביקשתי יחד איתם להודות לצוות החינוכי ולהורים שלהם על כל הטוב שהם מקבלים מהם.
אני רוצה לסיים את המחצית בהודיה גדולה - לצוותים הנפלאים שעובדים ימים ולילות, לתלמידינו מלאי הכוחות, להורים המפקידים בידינו את האוצרות שלהם, מגבים ומאמינים, תודה לריבונו של עולם שמאמין בנו כל יום מחדש.
המשך צמיחה משמעותית, דניאל
