התרומה, ההחלמה וההודיה

שלושה חודשים חלפו מאז שלימור מטלוב מזרחי (35) תרמה כליה ומח עצם לאחותה ורד יעיל (47) • בריאיון משותף הן מספרות על הרגע בו גילתה ורד שהיא חולה, על הבדיקה שגילתה שלימור מתאימה לתרומה ב-100%, היחידה מבין האחים שהתאימה, ועל התהליך המשותף שעברו יחד ושבמהלכו שמרו על מצב רוח טוב וחוש הומור • "אנחנו היינו קלילות, רק אמא הייתה לחוצה מאוד כי שתי הבנות שלה נכנסות באותו היום לחדר ניתוח"

פורסם בתאריך: 09/03/2023 11:19

---

חודש לפני שורד יעיל (47) חלתה, היא בילתה באילת עם אחותה לימור מטלוב מזרחי (35), הצעירה ממנה ב-12 שנה. כחלק מחוויית החופשה המשפחתית והנצחת הקשר המיוחד שלהן, הן עשו קעקוע משותף על הזרוע התחתונה, קעקוע של לב שממנו יוצא קו של פעימות הלב המתחבר למילה Sisters (אחיות). הן לא תיארו לעצמן אז שאחרי קצת יותר משנה הקעקוע הזה יקבל משמעות גדולה הרבה יותר, כשלימור תתרום לאחותה כליה ומח עצם. 

שלושה חודשים אחרי ההשתלה אנחנו נפגשות לקפה, שתיהן נראות נפלא ומרגישות טוב. "שואלים אותי אנשים: מה שלומך?, ואני עונה: ברוך ה' ומה איתך?, ופתאום נזכרת שעברתי השתלת כליה ולכן נשאלתי", אומרת ורד בחיוך. 

שתיהן מספרות שמה שהחזיק אותן לאורך כל התהליך זה חוש הומור. באמצע חודש מרץ תתקיים מסיבת הודיה במסעדת "לאגו" שבפארק שמיר באגם, שתיהן גדלו במעלה אדומים ומתגוררות בה עד היום. 

 התקשיתי לקום מהמיטה

ורד עובדת במשטרה, אשת שטח, אישה הנחשבת בריאה בדרך כלל שאף השתתפה במהלך השנים בריצות מרתון, דאגה לשתות מים בלבד והקפידה על אימוני כושר, "מספר ימים אחרי החיסון השלישי של הקורונה לא הרגשתי טוב ברמה שלא הצלחתי לקום מהמיטה. חשבתי שאולי ככה מרגישים אחרי חיסון שלישי. הלכתי לרופא, הוא אמר שאני קצת אנמית ושלח אותי לבדיקות מקיפות. חזרתי לעצמי, אבל אחרי זמן קצר זה שוב חזר. התקשיתי לקום מהמיטה, אבל משכתי זמן כי זה היה בתקופת חגים", מספרת ורד. 

חששתי שזה התקף לב

לימור מוסיפה ואומרת: "היא סיפרה לי בטלפון שכואב לה בחזה ובגב, ואני נלחצתי, חששתי שזה סימן להתקף לב ואמרתי לה שהיא חייבת לגשת לבית החולים. בבית החולים היא עברה א.ק.ג שהיה תקין, ונרגענו. בדיקת דם הראתה שרמת הקראטינין גבוהה מאוד, מה שמעיד על בעיה בכליות, ולכן היא צריכה לעשות ביופסיה".

 החברים הגיעו עם ניידת לקחת אותי לטיפולים

ורד מספרת שהרופא עדכן אותה עוד לפני הביופסיה ואמר לה שיש לה נוגדנים מסוימים בדם הנחשבים נדירים. "הודיעו לי שאני צריכה לעשות טיפול מסוים שנמשך 12 שבועות, והכל יהיה מאחוריי. רק אמא שלי הבינה מיד שזה סיפור רציני יותר. כשהתנפחה לי הבטן הבנתי גם אני שכנראה הבעיה רצינית יותר. החברים מהעבודה הגיעו עם ניידת כדי לקחת אותי לטיפולים. הטיפולים לא התאימו, פיתחתי אלרגיה לחומר, וזאת הסיבה שהתחלתי דיאליזה שלוש פעמים בשבוע, בהתחלה בהדסה, ומאוחר יותר המשכתי בעמל אדומים במשך שנה וחודשיים. הייתי בטוחה שמדובר בבעיה חולפת, אני מכירה את עצמי, מה לי ולהיות חולה?". 

רק אמא הבינה את חומרת המצב

לימור אומרת שרק אמא שלהן רחל, שהחווירה כשהרופא דיבר, הבינה את חומרת המצב, "היא אמרה: חייבים כליה, ואני אמרתי לה: אמא, זאת ורד, היא עוד רגע תחזור לעצמה, היא ספורטאית. ורד לקחה את כל הסיפור בקלילות, החיוך שלה כל הזמן היה על הפנים שלה בזמן שכל החברות שלה בכו".

 התגלה שרק אני מתאימה לתרום לה

"שנה אחרי שהתחלתי דיאליזה דיברו איתנו על השתלה, ואז גם התחלנו לעשות בדיקות התאמה להשתלה", מספרת לימור על התהליך, "הלכנו כל האחים כדי לבצע בדיקה, כי היה ברור שכולנו רוצים לתרום לה. אמרתי לחברות שלי שאני מקווה שרק אני אתאים כדי שלא נתחיל לריב בין האחים מי יהיה התורם. התגלה שרק אני מתאימה, מאה אחוז של התאמה, אבל התנאי היה שארד במשקל. נכנסתי למשטר, ואחרי חודש הגעתי למשקל הרצוי. מדובר בתהליך מאוד ארוך, עם המון בדיקות כדי לוודא שאני יכולה לתרום, בריאותית ונפשית". 

 במקום להיבהל, צחקנו

"לי היה ברור שאני תורמת לה כליה, נכנסנו לתוך מרוץ של אין סוף בדיקות, לא עצרתי לרגע. צחקנו המון כל התקופה. במקום להיבהל מכך שהתנפחתי מאוד בפנים, בבטן וברגליים, זה מאוד הצחיק אותי איך שאני נראית, כל פעם שראיתי את עצמי במראה הייתי נחנקת מצחוק, את כולנו זה הצחיק", מספרת לימור. 

בשבילי זה היה מובן מאליו

ורד מודה לאחותה ואומרת שזה לא מובן מאליו כל מה שאחותה לימור עשתה עבורה, ולימור מיד מתפרצת ועונה לה: "ברור שזה מובן מאליו, אנחנו אחיות. אני מדברת עם תורמים אלטרואיסטים שהם מדהימים, ולי עמדה האפשרות להציל את אחותי, במיוחד כשאנחנו מאוד קרובות. זה היה מבחינתי מאוד מובן מאליו. לכל בדיקה שעברתי ורד ליוותה אותי, כל הזמן פחדתי שהרופא יפסול אותי באחד השלבים. בדקו אותי בכל כך הרבה בדיקות שהרגשתי כאילו הרופא מחפש לפסול אותי, גם נשאלתי המון שאלות כדי להבין שאני שלמה עם התהליך ולא מבצעת אותו כי מפעילים עליי לחץ".

אמא הייתה לחוצה ששתי הבנות שלה נכנסות לניתוח

"היינו צריכות להגיע במוצאי שבת לבית החולים, יום לפני הניתוח, ובילינו יחד את השבת. לא היינו לחוצות בכלל, הייתה שבת מאוד שמחה, צחקנו המון, ורק אמא הייתה לחוצה מאוד כי שתי הבנות שלה נכנסות באותו היום לחדר ניתוח. היינו מאוד קלילות. לבית החולים הגענו עם המשפחה ועם חברות של ורד. לפני הכל ביצענו בדיקת קורונה כדי לשבור את המתח של כולם, ואז עבדנו על אמא שורד חולת קורונה. בחדר שלנו בבית החולים היו אופני כושר, מיד כשנכנסנו ורד רצה לאופניים והתחילה לפדל. היא ממש לא התנהגה כמו אדם חולה שעומד לעבור השתלה", מספרת לימור, שמעידה על עצמה שהיא אדם פחדן ושלאורך כל תקופת הבדיקות היא הרגישה פחד, אבל ביום הניתוח היא הייתה רגועה לחלוטין, "שאלתי את בעלי: למה לא דופק לי הלב? שנייה של פחד לא הייתה לי". 

הצילה אותי פעמיים

לימור הצילה את אחותה פעמיים, בהשתלת הכליה ובהשתלת מח עצם, "ביצענו בדיקת סיווג רקמות, ובבית החולים הופתעו לגלות שההתאמה שלנו מאה אחוז, וזה משהו שקורה רק לתאומים זהים. לכן הוחלט שאחרי הניתוח לימור תתרום לי גם מח עצם, וכך לא אצטרך לקחת כל חיי תרופות שלוקחים מושתלים על מנת שהגוף שלי לא ידחה את ההשתלה", מספרת ורד.

תרומת מח העצם הייתה קשה יותר

תרומת מח עצם הייתה תהליך קשה יותר פיזית מתרומת הכליה. "קיבלתי זריקות שגורמות לתחושה מאוד לא פשוטה, ואז הרגע שבו הוציאו ממני את מח העצם נמשך חמש שעות שבהן ירדה לי כמות הסידן בגוף מספר פעמים. הגוף שלי היה מאוד חלש", מספרת לימור. 

ורד מוסיפה כי "זה היה החלק הכי קשה מבחינתי, שלימור עברה את כל זה. כדי שאעבור את ההשתלה של מח עצם עברתי חודש מאוד לא פשוט, סביבי היו רק חולים אונקולוגים, ואני היחידה שלא. אנחנו הזוג השלישי בארץ שיכול היה אחרי ההשתלה של הכליה לקבל גם מח עצם בזכות ההתאמה, וזה מבטיח גם אריכות ימים וגם מביא לכך שאין צורך לקחת הרבה תרופות".

שלושה חודשים אחרי

"אנחנו שלושה חודשים אחרי, וכבר שכחנו שאנחנו אחרי התהליך הזה. אני מרגישה מצוין, לא האמנתי שלא ארגיש כלום", אומרת ורד. 

לימור מוסיפה ומספרת כי "כשאני ליד ורד אני מתלוצצת ששתי הכליות שלי עכשיו לידי".