המגייסת רחל
לאחר שמונה שנים כיועצת ראש העיר לקשרי חוץ ומגייסת הכספים של העירייה סיימה רחלי וסאל את תפקידה, וכעת היא מכהנת כמנכ"לית קרן ONE ISRAEL FUND – הקרן לגיוס כספים עבור יהודה ושומרון; וסאל, בת 40, תושבת קידר, אם לשלושה, שתהיה במסגרת תפקידה החדש על קו ארה"ב-ישראל, מספרת על העבודה למען העיר, הפרויקטים הרבים שהשיגה עבורם מימון, האתגרים מול תורמים מהצד השמאלי של המפה והעבודה מול כשריאל ויפרח; "תמיד יהיה למעלה אדומים מקום בלב שלי, ואמשיך לייצג ולסייע לעיר גם בתפקיד החדש"
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
בשבוע שעבר נפרדה עיריית מעלה אדומים מיועצת ראש העיר לקשרי חוץ ומגייסת הכספים, רחלי וסאל, אחרי שמונה שנים של עשייה ענפה בתחום עליו הופקדה. וסאל, (40) נשואה ואם לשלושה, יוצאת לתפקיד מאתגר ומכובד ותכהן כמנכ"לית ONE ISRAEL FUND - הקרן לגיוס כספים עבור יהודה ושומרון. משרדי הקרן ממוקמים בניו יורק, ויש להם עובדים רבים גם בארץ.
רחלי אינה חוששת מאתגרים קשים, וכפי שמכריה נוהגים לומר עליה: "אם הדלת סגורה היא תיכנס מהחלון, ואם החלון סגור היא תרד מהגג בסנפלינג, הכל כדי להביא לעיר ידידים חדשים מעבר לים ותרומות ליעדים נוספים".
עד לפני שמונה שנים היא ניהלה חברה לייעוץ עסקי בשם "חושבים תוצאות". את המפגש הראשון עם ראש העיר, בני כשריאל היא יזמה כי חלמה על קיומה של ועדת עסקים אזורית בעיר, "ראיתי את הצורך להביא בעלי עסקים לעיר, לעשות מינגלינג, להכיר את הקולגות ולבנות שיתופי פעולה, רציתי להקים פה ועדה עם מיטב העסקים. אחרי שראש העיר שמע, הוא הסתכל עליי בחיוך ואמר לי: 'תראי, ניסו כבר לפנייך, זה לא ילך'. ואני עניתי לו: 'אדוני ראש העיר, ועידת העסקים תצא לדרך עם או בלי העירייה, ואני אחראית על כל פרטי הוועידה'".
בסופו של דבר קיבלה וסאל את ברכת ראש העיר, כתבה תוכנית ועידה עם לוח זמנים צפוף וקיימה שתי ועידות, שנה אחרי שנה, שאותן הפיקה ובהן נכחו מאות אנשים ואף נאמו בעלי עסקים משפיעים בארץ באותה התקופה, בהם למשל: אבי כץ מקופיקס, רמי לוי, אסף גרניט, יובל אברמוביץ' ועוד רשימה ארוכה שכללה גם חברי כנסת.
מספר חודשים אחרי הוועידה השנייה כבר התחלת לבנות מערך קשרים בחו"ל למען מעלה אדומים.
"בתום הוועידה הגעתי ללשכת ראש העיר, לשיחה אחרת שבה הוצע לי לנהל את תחום יחסי החוץ ולגייס כספים עבור קרן מעלה אדומים. כשישבתי מול כשריאל אמרתי לו שמלבד המשפחה של בעלי שמתגוררת בארה"ב אין לי קשרים שם, והאנגלית שלי טובה אבל לא מקצועית. הוא אמר לי: 'כל זה יבוא בהמשך'. ארבעה חודשים אחר כך, עליתי על עקבים, נכנסתי ללשכת ראש העיר והתחלתי ללמוד את התפקיד. ביום הראשון כבר נאמר לי: 'תפתחי יומן, בני צריך לטוס לארה"ב תוך שלושה חודשים, את צריכה לבנות נסיעה, ותבדקי שהוויזה שלך בתוקף. נכנסתי למרתון של מחקר עם מי אני יכולה לתאם פגישות, מי יכול לחבר אותי לאנשים המתאימים, איך נראה עולם הפילנתרופיה בארה"ב ואיך נציג את העיר. נכנסתי לחדר החדש שלי בעירייה, כשלפני לא היה שם כלום, זה היה לבנות הכל מהתחלה.
לקחתי קורס אנגלית עסקית, חיפשתי עם מי ראש העיר יכול להיפגש ובאלו כנסים הוא יכול לנאום, כתבתי, תרגמתי, הבאתי צוות צלמים וגרפיקאים, והצלחתי להפיק חומרי הסברה. זה היה מבחינתי הישג בל יתואר במונחים של מי שנכנסה לתפקיד לפני רגע. חשבתי שאמריקה מחכה לי עם צ'קים פתוחים, סבר פנים יפות ויד נדיבה, אבל התבדיתי. למדתי על מעלה אדומים, ולמדתי את התרבות האמריקאית, את הסגנון, השפה, הכתיבה, הנימוסים, כל אלו הם כלי הכרחי כדי לעבוד מולם".
לפני הנסיעות נהגה וסאל לבנות תוכנית צפופה של פגישות עם תורמים, כנסים, תיאום נאומים לכשריאל ובניית מסלול מפגשים ברחבי ארצות הברית. היא נהגה להיפגש לפני הנסיעות עם מנהלי האגפים מהחינוך, הביטחון, הרווחה ועוד, כדי ללמוד מהו התקציב העומד לרשותם, מה הם היו רוצים לקדם ומה הסכום הנדרש כדי ליישם זאת. "מנהלי האגפים החלו להזרים רעיונות, היו מחכים לי 30 פרויקטים על השולחן, חלקם חשובים יותר וחלקם פחות, חלקם רלוונטיים יותר וחלקם פחות, ויחד עם ראש העיר היינו מתעדפים ומשאירים בסוף כשלושה פרויקטים מכל אגף. הייתי מתרגמת אותם ויוצאת לצילומים כדי שאציג את מעלה אדומים וכדי שיכירו אותנו, ומתחילה ללמוד במקביל עם מי נפגשים כדי לקדם את אותם הפרויקטים. קראתי על כל הפדרציות והארגונים, ובנסיעה הראשונה כבר היו לנו 40 פגישות ושני אירועים".
איזה התנגדויות פגשת בדרך?
"בהתחלה חשבתי שלגייס תרומות יהיה הרבה יותר פשוט. כמות הידע שנדרש כדי להיות שגריר של העיר צריך להיות ברמה מאוד גבוהה. הייתי צריכה להיות מאוד מעודכנת אפילו בחדשות, כי הם שואלים שאלות ולצערנו הרב לא תמיד מקבלים מידע נכון על ההתרחשויות כאן. לא קל לקחת את הצד שלנו בסכסוך, יצא לנו לשבת סביב שולחן באחת הפדרציות, שבו חמישים אחוז היו דמוקרטים וחמישים אחוז רפובליקנים, ונדרשנו לתת תשובות למה אנחנו יושבים על האדמות האלה. ראש העיר היה מספר שיצחק רבין ז"ל יזם את בניית העיר, והיה מסביר להם על חשיבותה של מעלה אדומים המגנה על הצד המזרחי של ירושלים. אני הייתי מספרת עליי ועל משפחתי כתושבת העיר, על שותפות טובה עם הסובבים אותנו, על הפלסטינאים שמתפרנסים מאזור התעשייה שלנו ומנהלים קשרי עבודה וחברות איתנו. הייתי אומרת להם שכל יום נכנסים אלפי פלסטינאים לעיר, ומי שרוצה לראות שיתופי פעולה מוזמן להגיע ולהתרשם. הרגשתי שאני לא נלחמת על הכסף לתרומה, אלא בעיקר היה חשוב לי שיבינו את הצד שלנו בסיפור ויספרו עלינו בקהילות שלהם.
למדתי לעומק את הרגישות הפוליטית, הבנתי עם הזמן לאן לא כדאי להיכנס מלכתחילה כי הקרב אבוד, איפה אנחנו רצויים ואהובים ואיפה הנושא עדיין אפור. אתגר גיוס הכספים למעלה אדומים מורכב מאוד, אי אפשר להשוות אותנו לאף עיר או יישוב במדינה, אנחנו לא אחת הערים הגדולות והמרכזיות בישראל, וגם ביו"ש אנחנו נחשבים הפנינה – אז מבחינת תורמים ימניים אם כבר תורמים ליו"ש הם יבחרו את היישובים הקטנים, חברון או גוש עציון. נפלנו בין הכיסאות בדרך בה אנחנו מוצגים. דבר אחד היה ברור לי לאורך כל הדרך, אני לא מוותרת. האמנתי בהנהגה, במערכת החינוך, בביטחון ובצדק שלנו לחיות במקום הזה. מול כל תורם ובתוך כל נאום שזרתי את מה שיכול היה להתאים לאותו אדם שיושב מולי לשמוע. סיפרתי את הסיפור כפי שהוא, נלחמתי ולא ויתרתי.
חשוב ביותר היה הפולו-אפ שעשיתי אחרי כל מי שנפגשנו איתו. בסוף כל יום, בחדר בבית המלון, אחרי יום ארוך של נסיעות ארוכות והמון פגישות, הייתי שולחת מייל אישי לכל אחד ואחד שפגשתי במהלך היום. דאגתי שכל מי שנפגשנו איתו וסיפר לנו שבעתיד הקרוב הוא מגיע לארץ, נקבע איתו פגישה גם בארץ, הזמנו אותו להתארח במעלה אדומים, ובמידה ולא מסתדר לו להגיע לעיר, ראש העיר ואני נסענו למפגש איתו בירושלים.
בתפקיד שלי פגשתי את התסכול המון פעמים, ישבתי לכתוב בקשות לתרומות לבקשת ראש העיר, וכל מנהלי האגפים היו עוצרים אותי במסדרונות כדי לברר אם הבקשה שלהם התקבלה. קיבלתי סירובים מהתורמים פעם אחר פעם, ובכל פעם מחדש זה היה כמו מכה חזקה בבטן בשבילי, הרגשתי את זה נוגע בי מקרוב. לא הצלחתי להבין איך מסרבים לתרום לניצול שואה מעבר לקו הירוק, או לסל מזון או לנוער בסיכון, בגלל הסברה טעונת שיפור וחוסר הבנה פוליטי של האמריקאים. הזמנו את יו"ר הסוכנות בזמנו, הרצוג, ולא חסכתי ממנו את הכאב והתיאורים מהביקורים בחו"ל".
זוכרת מקרה של תורמים שהתנגדו נחרצות בגלל העניין הפוליטי אך בסוף שינו גישה?
"חד משמעית כן. אחד הארגונים הגדולים התנגדו לנו במשך חמש שנים ואפילו לא אפשרו לנו להגיע אליהם. במשך חמש שנים, בכל פעם שנסענו שלחתי להם מכתב: 'ראש העיר ואני מגיעים, נשמח להיפגש', והם אפילו לא הגיבו. אחרי חמש שנים הם פתחו לנו את הדלת, ולא רק שפתחו את הדלת, אלא הנשיא של הארגון נפגש איתנו ואמר שהוא מעריך עקשנות. הוא ניסה להתחמק באותה פגישה, ואמר שבעוד חודש הם במשלחת בירושלים ואולי יבואו למעלה אדומים. המילה אולי לא מצאה חן בעיניי, ובאותו הרגע כבר פתחתי יומן. הם הגיעו לבסוף למעלה אדומים, והיה חשוב לנו שהאירוע יהיה בלתי נשכח".
במבט מסכם, מה מבחינתך היו ההישגים הגדולים שלך?
"חוויתי גם הצלחות שהיום, במבט לאחור, אני מבינה את כמות המאמץ שהייתי צריכה להשקיע כדי לקצור אותן מול כל הקשיים שעמדו מולי. בשמונה השנים האלה הבאנו כל פדרציה לעיר מעלה אדומים. עסקתי במשלחות שהגיעו לארץ במקביל למפגשים איתם בארצות הברית. כל ביקור היה מתוכנן, ותמיד חשבנו איזה דברים חשוב להראות להם. אם המבקרים היו בעלי נטייה לשמאל, לקחתי אותם למישור אדומים שידברו עם הפועלים".
מה בעיקר גרם להם למוטיבציה לתרום?
"שני דברים שעזרו זה שנהגתי לומר לתורמים שבניגוד לכל הפדרציות הגדולות בסוכנות אצלנו לא לוקחים אחוזים לתפעול, מאה אחוז מהתרומה מגיע ליעד, וכל הכסף שלו מתממש לפרויקט. תמיד התחייבתי והייתי אחראית שהם יראו שהכסף ממומש. אם מישהו תרם למשל לפרויקט של חינוך, דאגתי לאורך כל בניית הפרויקט לעדכן את התורם, הייתי מצלמת לו את הפרויקט בשלבים ועד לסיומו.
בעבר היינו מעניקים לתורמים מדליות עם דגל של מעלה אדומים, באחת הנסיעות שלנו רציתי שהם יטעמו את מעלה אדומים, אז הלכתי למישור והכנתי קופסא מעוצבת עם לוגו שבתוכה שמן זית, יינות, תבלינים, ממתקים, הכל תוצרת מקומית שלנו".
איזה פרויקטים נבנו בזכות התרומות?
"היו הרבה בשנים האלו: מרכז צעירים, בית חם לנערה ובית חם לנער, מרכז הסייבר, מרחבי למידה, חדרי שלווה, מערכות ביטחון ומצלמות, שיפוץ המוקד, רכבי ביטחון, הרחבה של מרכז יובלים והוספת שיעורים, פרויקט מקסים לניצולי שואה - מתנדבים יחד עם הרווחה שהגיעו לבתיהם, בדקו מה חסר ועדכנו אותנו כדי שלא יחסר כלום בבית ועוד".
לפני השנה ארגון "בני ציון", שהיו התורמים הגדולים של העיר, החליפו הנהלה והתמיכה שלהם בעיר הופסקה, מה עשיתם?
"לפני שנה קיבלנו את ההודעה שהייתה אחת המכות הגדולות שחווינו, כי ההנהלה החדשה הודיעה שהיא לא תנהל עוד את קרן מעלה אדומים האמריקאית. זה היה מייל מאוד מבהיל. אני רציתי קרן עצמאית למעלה אדומים, ולא 'להתלבש' על קרן של יו"ש. זאת הייתה בשבילי מלחמה מהבטן. למדתי את החוק האמריקאי על הקמת קרן, והתחלנו להפעיל קשרים. הגבלתי את עצמי בשבועיים כדי להרים עמותה בארצות הברית למרות שאני לא שם. נסענו במיוחד בשביל המטרה הזאת אחרי שארגנו רשימה ארוכה של אנשים שאיתם צריכים להיפגש. כבר היה לוגו ושם לקרן שעדיין לא הוקמה American friends of Maale Adumim. אחרי עבודה מאוד מאומצת, היום אני מאושרת לספר שיש לנו קרן עצמאית.
בכל מקום ובכל ביקור בארה"ב, במהלך טיסות ונסיעות ארוכות, עלו לנו המון רעיונות. הבנתי שכדי שהסיפור של מעלה אדומים יחלחל, אנחנו צריכים להתחיל ממקום אחר, מבני הנוער. הבנו שאם ילדים יתחברו עם בני גילם, ייווצרו חברויות וקשרים ייחודיים. אירוח אצל משפחות מארחות מאלץ לשאול, ללמוד ולהכיר את מעלה אדומים. מכאן חיברנו משלחות נוער - משלחת הקונסרבטוריון, משלחת מחו"ל לפלורידה, ורק לאחרונה משלחת נוער דיפלומטית. אירחנו בתי ספר מפלורידה, חיברנו קשרים בין בתי ספר שלנו לבתי ספר בארה"ב, ביקשנו את תמיכת הקונסולים בשגרירויות השונות, וקיבלנו. חשוב לי שהילדים ילמדו את זה, כי כשאני הייתי חוזרת מכל נסיעה הייתי חוזרת 'מרוסקת נפשית', הבנתי שצריך להתחיל מלמטה, מגיל צעיר. צריך ללמד הסברה, לחבר בתי ספר עם בתי ספר בחו"ל, ואני מאוד גאה שהצלחנו עם משלחת דיפלומטית שהייתה החזון שלי. כל הזמן אמרתי שלא נכון שהילדים בעיר ילמדו רק סייבר, צריך גם להצמיח כאן דיפלומטים. הייתה משלחת מצוינת, ואני מקווה שהיא תהפוך למסורת".
מה למדת?
"למדתי מקרוב את האנשים שעובדים בשביל העיר, הכרתי צוותים באופן ישיר, וראיתי שכולם עובדים למען העיר - רווחה, ביטחון, חינוך ועוד. כשרואים הכל מקרוב, את כל מה שנעשה כאן, זה מרגש. אני אוהבת את העיר ואמשיך לעשות למענה. עברנו שמונה שנים מאוד אינטנסיביות: הוזמנו לאירועי הגאלה הנחשבים בניו יורק, בהם הWJC -, נאמנו בארגונים הכי בולטים ומשמעותיים כמו אייפ"ק, ZIONIST ORGANITATION OF MERICA, ויצ"ו בברלי הילס, AFL ליכוד JCRC, נפגשנו עם ראשי ערים, טסנו לקרולינה, שארלוט וג'ורג'יה לסבב נאומים בכנסיות, השתתפנו ב-GENERAL ASSEMBLY בוושינגטון ובלוס אנג'לס – כנס הפדרציות הגדול, באירועי ה- IAC פגשנו סנאטורים ואנשי קונגרס".
כאמא לילדים קטנים, איך הצלחת לתמרן בעבודה כזאת?
"אני אמא לאורי בן 16, אלה בת 14 ועידו בן 11, ואני נשואה ליניב, שבלי תמיכה והפרגון שלו לא הייתי מצליחה לעשות את זה. התחלתי את העבודה כשעידו היה בן 3. בכל הנסיעות שלי היה לי גבול - שלא אעדר יותר משבת אחת. לפני כל נסיעה לא רק הכנתי את האירועים, הפגישות ותוכנית הנסיעה, אלא גם את הבית, כולל אוכל במקפיא, ועל המקרר הכנתי טבלאות של החוגים".
לאן פנייך עכשיו?
"בזכות ההיכרויות הרבות הגיעו בתקופה האחרונה מספר הצעות מעניינות. אני אדם מאמין ויודעת שאלוהים איתי בכל מקום, וכך גם ארץ ישראל. בכניסה לבית יש לי שני דגלים, ולא רק ביום העצמאות. חשוב לי להיות שליחה של המדינה שלנו. לשמחתי, כך היה אופי כל ההצעות, הציעו לי תפקיד מאוד בכיר ומחמיא בסוכנות היהודית, עבודה בשגרירות ישראל בוושינגטון, שהיא שגרירות חשובה ביותר, אבל לא רציתי לעשות רילוקיישן בגלל הילדים.
אני עומדת להיות מנכ"לית של ארגון שעבדנו איתו ותרם למעלה אדומים רבות, זאת הקרן הכי גדולה שתורמת ליו"ש. היה לי קשה לחשוב שאני עוזבת את מעלה אדומים, התייעצתי עם ראש העיר על כל האופציות, ואת ההחלטה הסופית קיבלתי בזכותו. הוא אמר לי שאם אני כבר עוזבת, אז רק לקרן ONE ISRAEL FUND , כך אוכל להמשיך לעזור למעלה אדומים.
המשרד הראשי שלי בניו יורק, ויש צוות גדול בישראל. ממני זה מצריך להיות כל הזמן על קו ישראל ניו יורק. התוכנית היא שהילדים יהיו איתי בחלק מהנסיעות ויצטרפו אליי גם בסיורים בארץ כדי ללמוד את יהודה ושומרון. בתפקיד החדש אנהל את צוות ישראל וצוות ארצות הברית וכמובן את כל הפרויקטים, כשהדגש הוא בנושאי הביטחון. אני מאוד נרגשת, וכמו שגיא יפרח תמיד נוהג לומר: 'מעלה אדומים היא נסיכת יהודה ושומרון'. תמיד יהיה למעלה אדומים מקום בלב שלי, וגם בקרן יודעים זאת. התפקיד שלי הוא עבודה עם אנשים ושיתופי פעולה, והעבודה בזאת מבחינתי זה לשרת את המדינה על הצד הטוב ביותר".
לקראת סיום חשוב לרחלי להודות לשותפים הצמודים שהיו לצדה בשמונה השנים האחרונות.
ראש העיר, בני כשריאל, ואני היינו המון שעות יחד, בטיסות ארוכות ובנסיעות, הוא היה מנטור עבורי ודחף אותי ללימודי תואר השני. למדנו לדבר בעיניים, ובשבילי הוא היה אבא מדהים. בנינו חברות מיוחדת מאוד, שהיא עם המון כבוד הדדי. הוא יעץ לי והיה קשוב אליי, לימד אותי המון, ומי שלא ראה את בני כל כך קרוב לא מבין איזה איש עבודה הוא, איש שעובד מיום עד לילה רק בשביל העיר. מאוד קשה לי להיפרד ממנו, ואני בטוחה שהוא יעשה נפלאות כשגריר באיטליה.
מגיא יפרח, סגן ומ"מ ראש העיר שמכהן גם כמנכ"ל קרן מעלה אדומים, למדתי המון. ראיתי בחור צעיר, נמרץ, חרוץ וחדור מטרה. בחור עמוס במוטיבציה, שהולך אחרי האמונה שלו. בנסיעה אחת משותפת הבנתי באיזה בית הוא גדל ומאיפה הערכים והמוסר שהוא מביא איתו. גיא נולד להנהיג, וצריך לדעת לנהל עיר. כדי לנהל עיר צריך לצמוח ולגדול בפנים, להכיר את הדברים מאוד מקרוב, וזה מה שגיא עשה בכל השנים האחרונות. גיא יודע לשבת עם שרים ועם תורמים גדולים, יודע לדרוש ולהתעקש למען העיר, ולדעתי הוא יביא דברים רבים ויפים עם הרוח הצעירה שלו".
דן ריינר | 11:05 26.12.23