מעגלי שיח
"על הבמה לא הבעתי את דעתי אלא הסברתי אותה, והשתדלתי לעשות זאת בגובה העיניים. היו ארבע הרצאות שונות, שבסיומן התיישבנו על המחצלות עם בני הנוער כדי לקיים מעגלי שיח. יחד איתי הנחה את המעגל מנכ"ל המתנ"ס היוצא, אורי מסיל, האוחז בדעה הפוכה משלי"
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
בערב תשעה באב, זומנתי למטרו, מועדון הנוער בעיר, כדי להעביר הרצאת טד ומעגלי שיח עם בני הנוער בעיר. בכל שנה האירוע הזה מתקיים ומהווה מפגש בין דתיים וחילוניים, שבאווירת אחדות משוחחים על נושאים שונים ושנויים במחלוקת. קל לקיים את זה כשהמדינה שקטה יחסית, אנו מצפים שכולם ינהגו בכבוד ובפלורליזם, אבל בזמנים בוערים, כשהנושאים עליהם דנים כל כך נפיצים, כמו השנה, חשבתי שמארגני הערב העזו בלקיחת סיכונים ושקשה יהיה לצפות לאן הערב יוביל ואיך הוא יסתיים.
השנה הנושא הבוער במדינה היה הנושא שלשמו התכנסנו – הרפורמה המשפטית. מנהל המטרו, יעקב ולסקין, בצעד אמיץ במיוחד, זימן להרצאות ולמעגלי השיח דמויות האוחזות בדעות שונות בנושא נפיץ זה.
בימים שקדמו לאותו ערב, הסובבים אותי הביעו דאגה כנה וניסו לשכנע אותי לסרב להזמנה: "את תספגי צעקות", "לא יתנו לך לסיים משפט", "את רגישה מדי", "המעמד הזה והתגובות שילוו במילות שנאה מכל מי שחושב הפוך ממך, יגרמו לך לדמוע על הבמה", אלו היו רק קצת מהאמירות ששמעתי.
אשקר אם אומר שהחששות לא חלחלו, ויחד עם זאת הרהרתי בארץ הזאת, שהיא מעצמת סטארטאפ שממנה יצאו המצאות כמו: הוויז, המובילאי ועוד, שכל מה שעומד מאחורי ההצלחות האלה הוא המזג והחוצפה של הישראלים, שמעזים להביע כל רעיון וכל דעה, גם אם היא נגד המיינסטרים, להיות קצת חצופים אפילו מול המנכ"ל של החברה, לדעת שמותר להיכשל ולומר בקול: נכשלתי, לצאת לסיעור מוחות, לשמוע דעות מגוונות ולהעשיר את הרעיונות שלהם. בזכות כל זה הפכנו לדוגמה של הצלחה בעולם, אז איך נוצר כזה פער כשאדם מביע את דעתו בפוליטיקה? למה דווקא בזה כולם הופכים לקיצוניים, מתייגים אנשים ומתקשים לקבל שיש אדם שחושב אחרת מהם? עם המחשבה הזאת הגעתי למטרו, ומתוך רצון לשבור את הפער הזה ולגרום לבני הנוער שלנו לשמוע גם דעות אחרות בלי להפוך לשיפוטיים ובלי לתייג. רציתי לגרום להם להבין שאפשר והגיוני להמשיך לאהוב את האדם ממולך גם אם אינו אוחז בדעתך, כי יש כל כך הרבה דברים נוספים בבני האדם מעבר לדעה הפוליטית שלהם.
הערב הגיע, המקום התמלא בעשרות בני נוער שהגיעו להקשיב, ועוד לפני פתיחת הערב, חלקם שיתפו בדעותיהם שהיו מגוונות מאוד. חלק מהם מחזיקים בדעות מנוגדות הנמצאות בשני קווי המתרס, וחלק נמצאים בתוך הקשת, באמצע, וכך עליתי לבמה.
הרצאת טד היא הרצאה ממוקדת, הרעיון הוא שהזמן שלה קצוב ל-15-20 דקות בלבד. על הבמה לא הבעתי את דעתי אלא הסברתי אותה, והשתדלתי לעשות זאת בגובה העיניים ולהסביר את הרציונל העומד מאחוריה. כאמור, היו ארבע הרצאות שונות, שבסיומן התיישבנו על המחצלות עם בני הנוער כדי לקיים מעגלי שיח. יחד איתי הנחה את המעגל מנכ"ל המתנ"ס היוצא, אורי מסיל, האוחז בדעה הפוכה משלי.
זה היה ערב מופלא שהחדיר בי אור בלב, המעגל שלנו היה גדול במיוחד, ישבו בו בני נוער בעלי דעות מגוונות - דתיים וחילוניים, ולחלקם דעות מוצקות מהקצוות. בזמן כל כך מורכב, עם שסע עוצמתי ועם חוסר קבלה שטוף שנאה בעם, שבולט ברחוב, ברשתות החברתיות ובדיונים המתקיימים בכנסת, אני פגשתי באור. בזמן שבארץ ובחדשות אנו שומעים משני קווי המתרס שפה נמוכה, בזמן שאיש כבר לא זוכר על מה הדיון וכשהכל מתלהם כל כך מהר, באותו הערב פגשתי באור. פגשתי בנוער בוגר שהגיע למפגש הטעון כפי שכל אדם מהשורה אמור להגיע לשיח.
בוויכוח תמיד האדם משוכנע שהוא אוחז באמת, שההיגיון נמצא אצלו, ולכן הוא מתקשה להבין כיצד השני לא חושב בהגיון. הרעיון הראשוני הוא להבין שהצד השני חושב בהגיון, אך בהגיון שלו. דבר נוסף וחשוב ביותר, כשמגיעים לוויכוח, חובה להגיע נטולי אגו כי כך אנחנו הופכים לאנשים קשובים יותר. פעמים רבות אנו לפתע מגלים שאולי עם חלק מהדברים שנאמרים בצד השני אנחנו כלל לא מסכימים, אך ישנם קטעים מתוך הדברים שלחלוטין מקובלים עלינו ושאיתם אנחנו מסכימים. העולם הוא אינו שחור ולבן, יש מגוון של צבעי אפור באמצע. כך נהגו בני הנוער שלנו באותו בלילה, כל אחד במעגל הביע את דעתו לשאלות שנשאלו בדיון, אף אחד לא התפרץ, צעק או השתיק, כל אחד ואחת היה קשוב בהקשבה מלאה ומכבדת. בסיום הבעת הדעה נשמעו גם דעות הפוכות שלא פעם החלו במשפט: "אני חולק עליך כי לדעתי", וזה היה כל כך מכובד ונכון ובוגר. הבטתי בהם, והמחשבות שחלפו בי היו שיש לנו, לאזרחים של הדור שלנו ולנבחרים, הרבה מה ללמוד מהם.
הבנתי כמה אני מאושרת שהנוער לא "נדבק" בחולי שדבק בנו, ושכך נראה הדור הבא, מנהיגי העתיד, שיביאו איתם את התקווה.
כוחנו באהבה
כּוֹחוֹ בָּאַהֲבָה / נֹעַם חוֹרֵב
לִפְעָמִים
אָדָם נִדְרָשׁ לַעֲבוֹר טַלְטֵלָה
לְהִישָּׁבֵר
לְהִיגָּמֵר
כְּדֵי לְהַתְחִיל מֵהַתְחָלָה
לְהִיקָּרַע מִבֵּיתוֹ
מֵאַדְמָתוֹ
וּמִשְּׁמוֹ
לְהִתְבּוֹסֵס בְּדָמוֹ
רַק כְּדֵי לַחְזוֹר מְפוּכָּח
וּמְרוּכָּך
שׁוּב אֶל עַצְמוֹ
לִפְעָמִים,
אָדָם מוּכְרָח לְהֵירָמֵס
לְהֵיהָרֵס
לָצֵאת מֵעוֹרוֹ
כְּדֵי שׁוּב לְהִיכָּנֵס
הוּא נִדְרָשׁ לְטַפֵּס
לְחַפֵּשׂ אֶת הַתְּשׁוּבָה
כְּדֵי לְהָבִין
שֶׁאֵין טוֹבָה
כְּדֶרֶךְ הַתִּקְוָוה
שֶׁכּוֹחוֹ בְּרוּחוֹ,
כּוֹחוֹ בָּאַהֲבָה
הוּא חַיָּיב לְהִתְנַפֵּץ
לַחֲתִיכוֹת קְטַנּוֹת
כְּדֵי לְהִשְׁתַּנּוֹת
לְהִיבָּנוֹת –
זֶה קוֹרֶה עִם בְּנֵי אָדָם.
זֶה קוֹרֶה עִם מְדִינוֹת.
