20 שנה חיכיתי לעשות כתבה על אמא שלי
ספיר משה, היתה רק בת 11 כשאמה גילה נהרגה בפיגוע בקפה הלל לפני 20 שנה; בריאיון מיוחד לדלית מור היא מספרת על הערב הנורא שבו גילה יצאה להופעה של בועז שרעבי, על הכניסה לקפה הלל ועל המחבל המתאבד שהתפוצץ בכניסה וגרם למותה; "ביום שאהיה אמא, אהיה בדיוק אמא כמוה. אמא מושלמת, בשלנית נהדרת, שהמשפחה נמצאת בראש סדר העדיפויות," אומרת ספיר
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
"עוברות השנים ופיגוע רודף פיגוע ואנשים שוכחים, אבל המשפחות ממשיכות להתמודד וחוות געגוע וחוסר. לכן חשוב לי לספר ולשתף. כל כך הרבה זמן רציתי שתהיה כתבה לזכרה של אמא, ובה אספר עליה ועל ההתמודדות שלי כילדה וכבוגרת שאיבדה את אמא בפתאומיות. ועכשיו נראה לי מתאים, כשאנחנו מציינים 20 שנה לפיגוע", אומרת ספיר משה בת 31 שאיבדה את אימה, גילה משה ז"ל בפיגוע בקפה הלל, שברחוב עמק רפאים בירושלים לפני עשרים שנה, כשהייתה בת 11 בלבד. שבעה נהרגו ו- 27 נפצעו באותו הפיגוע.
שנת 2003 שיא האינתיפאדה השנייה, הפיגועים הקשים היו חלק בלתי נפרד מחיינו, שני פיגועים באותו יום ארור. שש שעות קודם לכן, היה פיגוע בטרמפיאדה בצריפין שם נהרגו תשעה חיילים ו -18 נפצעו .
ספיר מספרת על השתלשלות אותו היום שנמשך לתוך הלילה: "היום בו התהפכו חיי"
"זאת היתה התחלה של כיתה ו', יום רגיל. ניר אחי, הקטן ממני בשנה וחצי, ואני חזרנו מבית ספר "איש שלום" בפסגת זאב מערב, אמא כמו תמיד חיכתה לנו בבית עם ארוחת צהרים. באותה התקופה היה פחד גדול לצאת מהבית, היו המון פיגועים עם מחבלים מתפוצצים. אחרי הצהרים רצינו ללכת לקניון "מלחה" אבל אמא פחדה, אז טיילנו קצת בפסגת זאב, הלכנו לכפר השעשועים.
די נדיר היה שאמא שלי תצא לבילוי עם חברות, היא היתה מאוד ביתית ומשפחתית, וכשחברה שלה התקשרה להציע לה להצטרף אליה ולבן הזוג של החברה להופעה של בועז שרעבי, חשבתי שזה רעיון מעולה. אמא שלי התלבטה והתייעצה, האם ללכת או לא, ודיברה על זה שהיה פיגוע היום בצריפין, ואני עודדתי אותה שתלך ותהנה. אמרתי לה: 'את לא יוצאת אף פעם, לכי תהני', אחי אמר לה שהוא פוחד ושלא תלך. בסוף היא החליטה לקבל את ההצעה של החברה, היא התלבשה יפה ויצאה. היא התקשרה באותו הערב מספר פעמים לוודא שהכל בסדר, שהתקלחנו ואנחנו הולכים לישון, היא הייתה אמא מאוד מסורה ודאגנית, היינו כל עולמה. רבע שעה לפני הפיגוע כשההופעה הסתיימה היא שוב התקשרה.
לבית הקפה הם נכנסו בלי תכנון מוקדם, הם עברו ליד והחליטו להיכנס לשתות קפה, אמא ישבה קרוב לפתח והיתה חשופה לכניסה, חברה שלה ובן הזוג של החברה ישבו באותו השולחן אבל לא היו חשופים לכניסה. כשהמחבל ניסה להיכנס, המאבטח הבחין בו, הסתער עליו ולכן כל הפיצוץ היה בכניסה, מסמר חדר ללב של אמא והיא מתה במקום, החברה שלה ובן זוגה נפצעו.
כשזה קרה אני כבר ישנתי, אבא, שהרגיש את אמא, היה להם קשר מיוחד שקשה להסביר, נכנס לחדר שלי ואמר לי: 'ספיר קומי, היה פיגוע ואמא לא עונה לי'. קמתי ישר ואמרתי לעצמי שאין סיכוי שאמא לא תענה לי, היא תמיד זמינה בשבילי. התקשרתי בלי הפסקה, וכתבתי לה הודעות והיא לא ענתה, גם החברה שלה לא ענתה לטלפונים. בינתיים ראינו בטלוויזיה את השידורים ממקום הפיגוע. לא ידענו אם היא היתה שם, אבל הרגשנו שקרה משהו.
אבא התקשר לבתי החולים וגם למספר הטלפון שהופיע על המסך בטלוויזיה לסיוע למשפחות מודאגות. השאיר פרטים, מה היא לבשה ופרטי זיהוי נוספים. תוך זמן קצר כבר כל המשפחה הגיעה אלינו, אחיה נסע לקפה הלל לנסות ולחפש אותה שם. זה היה לילה מאוד סוער, ואחי שהיה בן תשע עדיין ישן. רק בשלוש וחצי בלילה הוא התעורר ומיד אמר: 'היה פיגוע ואמא מתה'. קצת אחרי התקשרו לאבא, ואמרו לו שהם שולחים אליו מונית כדי שיבוא לזהות את הגופה", משחזרת ספיר את אותו הלילה, שנמשך כנצח ושלעולם לא תשכח. "כשאבא חזר הוא הכניס אותי לחדר שלהם, הוא לא היה צריך לומר מילה. הוא התחיל לבכות, ואני ילדה קטנה בת 11 חיבקתי אותו בלי לומר כלום, רציתי לחזק אותו שירגיש שהכל יהיה בסדר שנסתדר. הרגשתי באותו הרגע שאני צריכה להיות האמא, ורק כשיצאתי מהחדר התפרקתי לגמרי, והבנתי שאין דרך חזרה- אין לי יותר אמא".
השקט והדממה בבית ביום שאחרי השבעה
"אנחנו משפחה קטנה, זוג הורים ושני ילדים היינו כמו אגרוף, מאוד מלוכדים. אמא בכוונה לא יצאה לעבוד, רצתה להיות בבית, תמיד זמינה עבורנו, היא הייתה האדם הכי קרוב אלי, והחברות שלי אהבו לבוא אלי בגללה. בהלוויה היו המון צעקות: 'גילה תחזרי', היתה הלוויה מאוד קשה, וכולם עטפו אותי שם, לא רצו שאחווה את הכל או שאראה את ההלוויה עצמה, ולקחו אותי הצידה. ובדיעבד אני מצטערת, לא נפרדתי ממנה. במהלך השבעה לא באמת עיכלתי, הרגיש כאילו אמא נסעה ושהיא כבר תחזור. הגיעו משפחה, חברים ואנשים שלא פגשנו זמן רב. הקושי התחיל יום אחרי שבעה, סיימנו בית ספר וחזרנו הביתה, נכנסנו הביתה ושקט ודממה, זה היה הרגע שהבנתי שהעולם שלי התהפך ביום אחד.
ייאמר לזכותו של אבא שלי, שהוא הכי מדהים שיש, הכי מושלם שיכולתי לבקש. אבא לא החסיר מאיתנו כלום. עד היום, אני בת 30 ואני הילדה של אבא, הוא הגב והביטחון שלי, כל דבר שקורה לי בחיים, וכל מצוקה אבא יהיה הראשון שיעמוד שם בשבילי. הוא לא ידע לבשל ולעשות כביסות, ולקח על עצמו ביום אחד הכל. עם הזמן הוא השתפר, למד לבשל ואני למדתי ממנו לבשל. לצערי, אבא לא המשיך את החיים, לא הכיר נשים אחרות, ולא היה מוכן להכיר, כבר עשרים שנה ישן לבדו וזה כואב לי".
לגדול כנערה ואישה בלי אמא
"כשאמא נהרגה הייתי קטנה, בלתי ניתן להסביר את גודל האסון למי שלא חווה את זה, לא מאחלת לשונאים לחוות את זה, קשה מאוד להיות ילדה בלי אמא. היא הייתה הדמות הכי חשובה בחיי. נכנסתי לדיכאון, התקשיתי בלימודים והתפתחה אצלי בעיה של אכילה רגשית, הייתי מלאה ונהייתי אנורקסית, הגעתי למשקל של 38 קילו, אם לא היה קורה האסון, כל זה לא היה קורה.
אבל דווקא היום יותר קשה מפעם. כשהייתי ילדה קטנה אנשים ניסו להשלים את החסר ולחבק, אבל יש שלב שההתמודדות היא לבד, עם עצמי ואין יותר הנחות שעושים לילדים. אני עובדת בחנות וכשנכנסות אמא ובת לחנות, אני נכנסת למחסן, אני מרגישה צביטה חזקה בלב, ויודעת שאילו אמא היתה פה איתי, היינו טורפות את העולם יחד. אין יום שאני לא נזכרת באמא, ואין שמשהו לא מזכיר אותה. החיסרון שלה מאוד מורגש גם למשפחה המורחבת. היא הייתה דמות מאוד דומיננטית, מאחדת את המשפחה. היא חסרה לי בדברים הקטנים, בפינוקים של אמא, החיסרון שלה מורגש וצורב. ראיתי את אבא שלי דואג כל השנים ובשלב מסויים אמרתי: 'השבת הזאת עלי', ומאז כל השנים אני מכינה את כל ההכנות לשבת, כמו אמא שהיתה מסורה לבית, ומגיע לאבא שלי".
כותבת שירה
"כבר 20 שנה אני בטיפול מטעם משרד הביטחון, בדיעבד עברתי פוסט טראומה, זה השפיעה עלי. קיים בי פחד נטישה, אני בחשש שיעזבו אותי ואני נוהגת לרצות. זה בעיקר פוגע בי בזוגיות, התחתנתי והתגרשתי. רק עכשיו אני מתחילה להרגיש שאני מצליחה להשתחרר מאותם משקעים שפגעו בי בעקבות הפיגוע ולומדת לשחרר אותם, היו שנים שכעסתי על עצמי ששכנעתי אותה לצאת באותו הערב, היום אני מבינה שמגורל אי אפשר לברוח, הכל כתוב למעלה. היום הכאב לצידי ואיתי, וכבר הפסיק לנהל אותי, אני מאוד משתדלת להיות בעשייה, לעבוד ולצאת מהבית.
מאז הפיגוע אני כותבת הרבה שירים, בהתחלה מילאתי מחברות והיום אני כותבת בפתקים בטלפון, כל דבר שקורה לי, שאני מרגישה, אני ישר כותבת. חשוב לי מאוד לפרסם את השירים שלי. בעבר פחדתי לחשוף רגשות, והיום זה חשוב לי מאוד, וחולמת שזה יקרה, באמצעות השירים אני מספרת עליה ומחייה אותה, אני מאמינה שזה גם ריפוי לאחרים.
כל השנים הייתי מחכה ליום הזיכרון, זה היה היום שתמיד הרגשתי, שכולם מבינים את הכאב שלי, יש תחושת סולידריות באוויר. ביום הזה אני כותבת על אמא ברשתות החברתיות, והכי מרגשות אותי, התגובות של אנשים שהכירו אותה וזוכרים אותה. אבא מאוד רוצה שיהיה שיר לזכרה, ושילחינו אותו. בהתחלה אבא הנציח אותה במקומות רבים, ורק כדי שיזכרו אותה. אחי שיחק כדורסל ולאחת הקבוצות קראו על שמה. הוא הוציא ספר תורה על שמה, ובגן שעשועים ליד הבית הוא הציב אבן שחרוטים עליה השם והפרטים. אני עונדת שרשרת של לב זהב, ובה התמונה שלה ושמתי לב שתמיד סביב יום הזיכרון, אנשים שמים לב אליה יותר ושואלים. אני מרגישה שהיא תמיד איתי ואני נוהגת לדבר איתה, להביט לשמים ולבקש ממנה בקשות, מתחת לחופה הרגשתי את הנוכחות שלה, זאת היתה תחושה עוצמתית".
אמא כנראה הרגישה
"היא הרגישה שהיא עומדת להיפרד מאיתנו, אמא הייתה חמה מאוד, אך לפני הפיגוע יותר מתמיד, היא התנהגה אחרת. בשבת האחרונה הייתה שבת מאוד משפחתית, מאוד מחוברים, כל השבת היינו ארבעתנו יחד, אפילו ישנו יחד. אני זוכרת שכמה ימים לפני הפיגוע, הלכנו כל המשפחה לקניון, וההורים שלי שאהבו אחד את השניה, לא נהגו אף פעם להראות חיבה פיזית בציבור, אבל באותו היום הם הלכו בקניון מחובקים, אני זוכרת את עצמי כילדה מסתכלת עליהם מופתעת, אחר כך הבנתי שהיא אולי הרגישה משהו ונפרדה".
מה לקחת ממנה?
"אמא היתה מלאת שמחת חיים. כשהיתה נכנסת לחדר, כולם ידעו שגילה משה נכנסה. הייתי רוצה את השמחה שלה. זכיתי בכך שאני מאוד דומה לה חיצונית, כשאני באירועים משפחתיים תמיד יש איזה דוד שרואה אותי, ולרגע נבהל כי ראה את גילה. הייתי רוצה להיות כמוה גם באישיות, בשמחה שהיתה בה, וביום שאהיה אמא, אהיה בדיוק אמא כמוה. אמא מושלמת, בשלנית נהדרת, שהמשפחה נמצאת בראש סדר העדיפויות".
אחד השירים מתוך רבים שספיר כתבה ומפרסמת לראשונה:
וזה שוב אותו יום, שחוזר אצלי קבוע
הרבה זמן עבר וזה מרגיש לי כמו שבוע
שנים מתפללת לראות אותך
את עדיין לא חוזרת
בעולם מתוקן הכל היה יכול להיות אחרת
עוד שנה בלעדייך, אבל מי סופר
הרבה ממך נשאר כאן
הגעגוע הזה שובר
הכיסא עדיין מחכה לך
הבגדים שמורים מתחת למיטה
מי החליט שככה צריכה להראות פרידה
בואי אמא, ספרי לי קצת עלייך
איך הולך לך שם למעלה
ומה אומרות פנייך
אני כבר מזמן לא הילדה שהכרת
השתניתי, התבגרתי לא מעט
בואי תגלי לי איך חיים אחרייך
מה יהיה עכשיו שנשארתי בלעדייך
וזה שוב אותו לילה, שחוזר אצלי קבוע
הכל נראה דומה יום, שעה שבוע
כשהלכת העולם שלי קפא
כל צליל הפך פתאום דממה
זה אותו רעש הבכי
שהלילה גורם לי להשמיע
האם זה הגורל שלנו ? רק ה' יודע
לאן שלא אלך תמיד תהיי איתי
מחבקת חזק את הכאב שלי.
