הנס של ירין
ירין רייכנטל תכנן לנסוע למסיבה בקיבוץ רעים יחד עם שבעה חברים • התוכנית השתבשה, ורק הוא וחברו יצאו לשם • בשש בבוקר נפתחה עליהם אש מהגיהנום • הוא וחברו ברחו בריצה של כ-11 קילומטרים, במשך חמש שעות, עד שהגיעו למושב פטיש • משם התקשרו הביתה וחולצו למעלה אדומים
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
ירין רייכנטל (26), תושב מעלה אדומים, מספר על המסיבה ברעים שהפכה מאירוע שמח במיוחד לחלום בלהות שלו ושל כל מדינת ישראל.
ירין מספר שהם חבורה גדולה מהעיר, שבעה חברי ילדות, שתכננו לצאת יחד למסיבה, "הנס הראשון היה שהתוכנית שלנו השתבשה, ורק אני וחבר נוסף ממעלה אדומים הגענו למסיבה. אחד החליט לטוס, אחרים אמרו שהכרטיסים התייקרו מדי, זה היה הנס הראשון שלנו. אם היינו חבורה גדולה לא היינו מצליחים למצוא אחד את השני, ומי יודע איך זה היה מסתיים".
אש מהגיהנום נפתחה עלינו
"יצאתי עם הרכב ממעלה אדומים, אספתי את חבר שלי והגענו לפנות בוקר למסיבה. הייתה אווירה מעולה, הפקה יפה, אנשים רוקדים שמחים", כך מתאר ירין את השניות הראשונות של האירוע הקשה שייצרב בזיכרונו לעד, "בשעה שש וכמה דקות יצאתי מרחבת הריקודים כדי להתפנות, ואז אני רואה אש מהגיהנום שנפתחה עלינו, קאסמים ואזעקות שבאות יחד, ואנחנו מבינים שקורה משהו מאוד רציני. לא הבנו עדיין שבמקביל לזה יש חדירה של מחבלים. נשכבנו על האדמה כדי להגן על עצמנו, ובמקביל היו שוטרים שהיו שם לאבטח את המסיבה, שהתחילו לצעוק שנתפנה משם".
אנחנו בפקק ענק, והמחבלים מכתרים אותנו
"הצלחתי לקלוט את חבר שלי, וזה מזל גדול שלא היינו כל החבורה שתוכננה מראש לצאת למסיבה. השארנו את כל הדברים שלנו מאחור ורצנו לאוטו. אחוז גדול מאוד מהמסיבה התחילו לרוץ לכיוון האוטו. המונים דהרו לכיוון הרכבים כדי לברוח, וזה יצר חוסר יכולת של תנועת רכבים. נכנסנו מיד לרכב, אבל נהיה פקק נוראי בציר היציאה, כשאנחנו בדיוק באמצע הפקק. במקביל המחבלים התחילו לכתר את המקום, הגיעו מצפון ומדרום והתחילו לירות בצרורות, פחד נוראי".
ירין מספר על רגעי חוסר האונים, עם חוסר יכולת מילוט עם הרכב, כשהיריות כבר היו צעדים מהם. "רכב לידנו חטף צרור יריות, וזה היה מזעזע. אנחנו רואים דם וצרחות, ועד עכשיו אני לא יודע מה איתם, עם אלו שהיו ברכב הצמוד אלינו. הבנו שהיריות כאן ועלינו. השארנו את הרכב, יצאנו ממנו והתחלנו בריצה מטורפת לכיוון מזרח. אנחנו שומעים יריות, אנשים נופלים לידנו".
רצנו במשך חמש שעות, נמלטנו
ההבנה שעליהם להשאיר את הרכב ולהתחיל בריצה הצילה את חייהם של ירין וחברו. ירין מתאר ריצה שנמשכה למעלה מארבע שעות, עם עצירות להסתתרות, בדיוק ריצת האמוק שאדם נכנס אליו בסיטואציות של סכנת חיים, "תוך כדי ריצה, כשהשמש חזקה, הזעתי, הרגשתי צמא נוראי, אבל ידעתי שאם אצטרך להמשיך לרוץ גם עוד חמש שעות, אני אצליח. רק כשנמצאים במצב כזה מבינים, הגוף מקבל כוח בעוצמה מטורפת.
ברחנו לכיוון מזרח, אנחנו רצים ומתחבאים, רצים ומתחבאים, ככה במשך ארבע או חמש שעות. כל הזמן אנחנו שומעים יריות ממקומות שונים מסביב, ואני רואה אנשים נופלים לידי, נפגעים ומדממים. כשאני מסובב ראש לאחור, כל מה שאני רואה זה אש גיהנום. הסתתרנו בשיחים ובמטעים. בכל אותן השעות, במשך חמש שעות, לא ראינו פעם אחת כוחות צבא או משטרה. לא הבנו מה קורה, אבל היה לי ברור מהרגע הראשון מהכמות של המחבלים שיורים, מההפגזות בשמים, שזה לא עוד אירוע טילים מעזה. מיד הבנתי שאנחנו במלחמה ושאין אפילו חייל או שוטר אחד בסביבה, אין ספק שזה עוד ידובר רבות".
הגענו למושב פטיש וניצלנו
ירין וחברו המשיכו לרוץ כ-11 קילומטרים, כשלפתע מצאו את עצמם במטע פלפלים, "במטע היה בית אריזה, ורצנו לכיוונו. הגיעו איתנו עוד חבר'ה שברחו מהמסיבה. לא ידענו מה עושים, שם כבר לא שמענו את היריות והבנו ששם אין מחבלים. אחרי זמן שישבנו שם ראינו פתאום שני אנשים עם אקדחים, והיה ברור שהם יהודים. אמרו לנו שהציר מאובטח. המטע היה במושב פטיש. נכנסנו למושב, גרים שם אנשים צדיקים שפתחו לכולנו את הבתים, נתנו לנו לאכול ולשתות, ונשארנו לנוח שם עד שהיה ברור שלשם לא חודרים המחבלים. בלילה הגיעו החברים שלנו ממעלה אדומים ולקחו אותנו הביתה. תוך כדי תנועה, כשהסתתרנו, שלחתי הודעות להורים כדי שידעו שאנחנו בסדר. במושב פטיש, כשהגענו למקום בטוח למשפחות, התקשרתי אל המשפחה. כל כך הרבה אנשים מהמסיבה לא בחיים, כל כך הרבה לא יחזרו כבר הביתה, והמון נעדרים וחטופים. תוך כדי תנועה אמנם לא הבנתי את ממדי האסון, אבל הבנתי באופן ברור שאני נמצא ברגעים אלו באירוע היסטורי נוראי ושאנחנו נמצאים במלחמה".
