בלב התופת
אורטל דשקוטאי חזרה מהטבח המחריד שהתקיים במסיבה בקיבוץ רעים, והמראות הקשים, הפחד מהמוות, הצעקות של הפצועים ורעשי הפגזים והירי של המחבלים - לא עוזבים אותה • בריאיון מיוחד ל"זמן מעלה" היא מספרת על מאות מחבלים על אופנועים שיורים בצרורות, על גופות שזרוקות בכל מקום, על פצועים מדממים שזועקים לעזרה ומתחננים שיגיעו אליהם • בתוך כל התופת, היא מצאה את הכוחות כדי לפנות פצועים, לסמן את המיקומים שלהם ולסייע למצוא אותם • גיבורה בעל כורחה
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
יומיים אחרי הזוועות שהתרחשו במסיבה שהתקיימה "ברעים" שהחלה כהפנינג ענק ושמח שבו השתתפו אלפי צעירים, והסתיים בטבח מחריד של כ-270 מבאי המסיבה ובחטיפות של רבים מהם לעזה, אורטל דשקוטאי מתקשה לעכל את שהיא וחבריה עברו את הטרגדיה הזו. בריאיון מיוחד היא מספרת על הפחד מהמוות, חוסר האונים של שהייה בתוך שדה קרב בין פגזים ויריות, הגופות וזעקות הפצועים, כל זאת כשהיא וחבריה היו שם ללא מדים ונשק והותקפו בהפתעה מוחלטת אחרי לילה של מסיבה.
במשך שעות ארוכות, בלב מלחמה וללא סיוע, אורטל שרדה את התופת עם פציעות קלות בגוף, אך לא בנפש. בבכי קורע לב היא מספרת על האירוע שעוד ידובר עליו רבות, וגם היא, כמו כולנו, מתקשה להבין את המחדלים מהאירוע הקשה ביותר שמדינת ישראל חווה מיום היווסדה.
הייתה אווירה מטורפת
"נסעתי עם שלושה חברים, וקבענו עם עוד 15 חברים מהצפון. הייתה התארגנות רצינית, עם אוהל ומחצלות. החברים מהצפון הגיעו כמה שעות לפנינו, ואנחנו התעכבנו והגענו רק בחמש בבוקר. כשהגענו למסיבה, קיבלנו צמיד ונכנסנו פנימה. פגשנו את החברים באוהל, הורדנו את התיקים ואת הצידניות, ואפילו לא הספקנו לשבת איתם באוהל כי מיד אמרתי לחברה שלי שנעשה סיבוב ונראה את הרחבות. הייתה מוזיקה מטורפת עם די-ג'יים רציניים, צילמו אותנו במסיבה והתחלנו לרקוד עם כולם. זו הייתה אווירה מטורפת, כולם כל כך יפים ויפות", היא משחזרת את הלילה שלא תשכח בחייה.
פתאום נפל טיל צמוד אלינו
אורטל ממשיכה ומספרת כי "לא הספקנו להיות שם אפילו שעה, ופתאום נפסקה המוזיקה כשאף אחד לא מבין מה קורה ולמה. אנשים צעקו 'צבע אדום' וקראו לנו להשתטח על הרצפה. בהתחלה לא חשבנו שזה יגיע לרמה כזאת, ובטח לא תיארנו לעצמנו שיגיע טיל לכיוון שלנו, אבל פתאום נפל טיל על האדמה, ממש צמוד אלינו, עדיין לא לתוך הרחבה. האדמה ממש רעדה, כולם נכנסו ללחץ והתחילו לרוץ. אנשים נסו על נפשם, השאירו הכל מאחור: אוהלים, תיקים, צידניות, מים, פשוט התחילו לרוץ וניסו להתרחק ולברוח".
מחבלים על אופנועים יורים עלינו צרורות
"הרכב שלי חנה בחנייה ממש בכניסה, אבל אנחנו ישבנו בצד השני. רצתי לרכב שלי, הנעתי ונסעתי אליהם, לחברים שלי, לתוך השטח של המסיבה. האוטו שלי מונע ואני צועקת להם: 'בואו נעוף מכאן, בואו נצא מפה, אני רוצה הביתה'. אני יושבת ברכב ומחכה לחברים שלי, ופתאום משום מקום מגיעים כמויות של מחבלים על אופנועים ומשאיות מכל כיוון. הם התחילו לירות צרורות לתוך הרחבה, על האוהלים, בתוך האוהלים, יריות, יריות, יריות שלא נגמרות. במקביל נדחפו אנשים לאוטו שלי, יותר מעשרה אנשים נכנסו לאוטו מקדימה ומאחורה, ועדיין יורים סביבנו מחבלים על אופנועים ומחבלים שרצים רגלית, כולם עם רובים וכולם יורים לכל כיוון. כל מי שנשאר ברחבה ולא התפנה ברכב מתחיל לרוץ, צרחות מטורפות, אנשים מתחילים ליפול, כולם צועקים לי: 'תני גז, תני גז'", מספרת אורטל בבכי על רגעים הראשונים של האימה שנמשכה שעות רבות.
כולם התחילו לרוץ, התפזרנו, והייתי לבד
"התחלנו לנסוע בשטח יחד עם עוד המון רכבים, אף אחד לא יודע לאיזה כיוון לברוח, בלאגן מטורף. המון אנשים שהיו בלי רכבים נשארו חשופים למחבלים. לקחתי שמאלה, וכולם צורחים לי: 'סעי לכיוון אחר'. פתאום כל הרכבים תקועים בתוך פקק מטורף. אני צועקת לכולם: 'בואו נצא מהאוטו', וחבר שהיה איתי באוטו צורח אליי בחזרה: 'תני לי לנהוג, ניסע לכיוון ההפוך'. אני עונה לו בצעקות: 'אף אחד לא נוסע לכיוון השני'. פשוט הוצאתי את המפתח מהרכב ואמרתי לכולם שצריך לצאת מהאוטו ולהתחיל לרוץ. בשלב הזה כולם התחילו לרוץ, כל אחד לכיוון אחר, התפזרנו, ומכאן כבר הייתי לבד".
הייתי בטוחה שאני עומדת למות
אורטל מתקשה עם שחזור רגעי האימה, לוקחת רגע כדי להירגע וממשיכה לתאר: "רצתי לתוך שיח נמוך, הזדחלתי בפנים, כולי נשרטתי. אני שומעת כל הזמן סביב צרחות ויריות. כשאני בתוך השיח שמעתי פתאום ממש לידי את המחבלים מדברים ביניהם בערבית. הם עמדו וירו גם לתוך השיחים, הייתי בטוחה שאני עומדת למות, שאלו הרגעים האחרונים שלי. אני מציצה ורואה איך הם בוזזים, גונבים כל מה שיש. היו המון רכבים שנשארו בשטח ממונעים, והם לקחו אותם והתחילו לנסוע ולהשתולל בהם. אני מציצה ורואה את הכל, מסתכלת ורק מתפללת, רועדת ומתפללת שרק יבואו לחלץ אותי. אני לא נושמת כדי שלא ישמעו אותי, אבל מאחורי השיח אני רואה הכל, הכל מולי, הם יורים על אנשים בלי טיפת רחמים".
מאות הרוגים ופצועים מדממים ובוכים
"הייתי מאוד קרובה לרכב שלי, והשארתי בו את הכל - גם את הטלפון שלי. עליי הייתי רק עם המפתח של הרכב. אחרי שעה שאני מאחורי השיחים, רצתי במהירות לרכב כדי לקחת את הטלפון, ומפה התחילה מבחינתי השואה", אומרת אורטל בבכי בלתי פוסק, "סביבי מאות הרוגים ופצועים מדממים ובוכים, זועקים לעזרה, ואני לא יודעת מה לעשות. אין כוחות, אף אחד לא מגיע לעזור לנו. כל הזמן אני שואלת מתי חיילים יגיעו, מתי יגיע הצבא להציל אותנו, במשך ארבע שעות ואף אחד לא מגיע להציל אותנו, איך זה יכול להיות? אני לא מבינה. אנחנו לבד בתוך הסיוט. אני מסתתרת ושומעת שמהשיח לידי צועקים למי יש מים, צעקתי שיש לי באוטו ורצתי בטירוף לרכב להביא מים. בשלב הזה מגיעים כמה שוטרים שאבטחו את המקום, הם נדחפים לתוך הרכב שלי ולוקחים לי את הרכב. היו להם אקדחים שלופים, ואני מתכופפת בתוך הרכב ובוכה, אני לא רוצה להיות אתכם בתוך כל זה. אני שואלת את עצמי למה לא נשארתי להסתתר בשיח, אני לא רוצה להיות בתוך הקרב עם כל מאות המחבלים, אני בוכה ברכב מכופפת. סביבנו יריות, טילים, מלחמה של ממש. בכל מקום הייתה אש. התחננתי בלי הפסקה בפניהם שיאספו את הפצועים, שיפנו אותם ושיורידו גם אותי. חשבתי שהם יודעים לאן הם נוסעים, אבל גם הם לא ידעו מה לעשות, הם פשוט נסעו בתוך כל הבלאגן. היריות לא פוסקות, ואני רואה כל כך הרבה פצועים שוכבים שם ומדממים בלי שום עזרה".
גררתי פצועים והסתרתי אותם בין השיחים
בתוך כל התופת אורטל מגלה גדלות נפש, ובמקום לחשוב על הצלת חייה שלה, היא מתחילה בניסיון הצלת פצועים ועושה את הבלתי יאומן. "בשלב זה השוטר עצר את הרכב כי אי אפשר היה להמשיך לנסוע. לידינו היה פצוע קשה, ולמרות שכולי הייתי חבולה לגמרי והגוף כאב לי, ביקשתי מהשוטרים עזרה כדי שנגרור את הפצוע ליד השיחים, הוא היה כל כך כבד. ככה המשכתי במשימה, גררתי פצועים בין השיחים, הסתרתי אותם בין העלים ואמרתי להם לא לזוז כדי שלא יראו אותם. גררתי בנות, גררתי בנים, וכל הגוף שלי כאב בטירוף. כל פצוע צועק אליי לבוא אליו ושואל אותי: 'את מבטיחה שתדאגי שיבואו אליי?, את בטוחה שלא רואים אותי?. מאותו הרגע התחלתי לסמן בטלפון שלי מיקומים של פצועים כדי שאדע איפה החבאתי אותם. כל פצוע שגררתי והסתרתי בשיח, שלחתי לטלפון שלי את המיקום שלו. הטלפון שלי התחיל להתמלא באין ספור מיקומים. הגעתי ליותר מ-17 מיקומים, ולכולם אני אומרת: 'אל תבכה, שלא ישמעו אותך, אני מבטיחה שאשלח את המיקום שלך כדי שיבואו להציל אותך'. כל זה תחת לחץ מטורף, הכל קורה במהירות כשאני בעצמי מתכופפת כדי שלא יראו אותי", מספרת אורטל בקול שבור כשהדמעות לא פוסקות לרדת.
זחלתי בין העצים, סביבי פצועים מדממים
"אחרי כמה שעות ראיתי משהו שנראה כמו טנק, התרגשתי ממש כי חשבתי שבאים לחלץ אותנו. רצתי ישירות אליו, אבל זה היה רכב מלא הרוגים, היו אנשים אפילו מתחת לטנק. היה שם שוטר שאמר לי שאשב למעלה, ואני נכנסתי להיסטריה וצעקתי עליו שאני לא מוגנת שם. התחלתי לרוץ, הוא צעק לעברי: 'מה את עושה? את תיהרגי', אבל אני פשוט המשכתי בריצה מטורפת וחציתי את הכביש לכיוון פרדס תפוזים שהיה שם. היו שם הרבה פצועים שהסתתרו. סובבתי את הפצועים בצורה כזאת שהגזעים של עצים יסתירו אותם, קטפתי תפוזים, לחצתי עליהם והתחלתי לעבור בין הפצועים ולתת להם תפוז ביד, ביקשתי מהם שיריחו את התפוז, אמרתי להם שהריח החזק של התפוז יעשה להם טוב. הסתתרתי שם, ובלב שלי דיברתי עם עצמי ושרתי מזמורים לעצים, לאדמה. הייתה שם ציפור שלא זזה, דיברתי איתה, התחננתי שתישאר שם לידי ותשמור עליי. בכל אותו הזמן המשפחה שלי לא ידעה שום דבר ממה שעובר עליי, הטלפון היה על רטט כי פחדתי שהמחבלים ישמעו אותו. החבאתי אותו ליד עץ, מתחת לענף, והתחלתי לזחול. זחלתי וספרתי את העצים כדי שאדע לחזור אל העץ שלידו החבאתי את הטלפון. ספרתי שבעה עצים, וכל הזחילה ראיתי אנשים פצועים. המחבלים ירו לכיוון העצים, היריות פגעו בעצים ובגזעים, ואחרי שעה שהסתתרתי שמעתי את היריות רחוקות יותר. הם המשיכו לירות אבל לכיוון אחר. זחלתי שוב לכיוון הטלפון, והתחלתי לשלוח לעצמי מיקומים של פצועים. ככה במשך שעתיים, אני זוחלת, סביבי הרוגים, פצועים מדממים, אני עוצרת ונותנת להם להריח תפוזים ורק מתפללת שיבואו כבר לחלץ אותנו. הייתי בתוך תופת מטורף.
הודעתי למשפחה והתחננתי שישלחו עזרה
"אחרי שעתיים התחלתי לשלוח הודעות למשפחה שלי שאחרי שעות ארוכות הם לא יודעים מה קורה איתי. שלחתי להם מיקום, התחננתי אליהם שישלחו את המיקום למשטרה. הם שמעו את ההודעות המוקלטות ואת היריות סביב. הטנק שראיתי קודם כבר היה מוקף במחבלים, ואני אומרת למשפחה שלי שאני לבד ושיש הרוגים ופצועים, התחננתי שישלחו לנו חילוץ".
כל אותו הזמן המשפחה עברה שעות מורטות עצבים של דאגה עד ששמעה מאורטל. כשסוף סוף הם שמעו מאורטל, הם הבינו את התמונה של המצב המחריד. "שלחתי להם מיקום בזמן אמת, הבנתי שאסור לי לזוז כי אני שומעת מטחים ובומים שלא פוסקים. האדמה רועדת, הפחד היה משתק".
המשטרה חילצה פצועים בזכות המיקומים שסימנתי
"אחרי מספר שעות הגיע טנדר משטרתי שכרז: 'משטרה, מי שחי ומסתתר שייצא'. יצאתי במהירות וצעקתי לעברם, אמרתי לקצין בבכי שיש לי מיקומים של פצועים, והקצין לקח את הנייד שלי והעביר לעצמו בנייד את כל המיקומים של הפצועים שסימנתי לעצמי. אני עומד שם ורואה שהם אוספים פצועים שמחזיקים את התפוזים שהבאתי להם. הם חיבקו אותי ואמרו לי: 'הצלת אותנו', תודה שלא עזבת אותנו'", אומרת אורטל ופורצת שוב בבכי.
"לקחו אותנו משם לתחנת דלק, כשכל הדרך אנחנו שוכבים שם אחד על השני, דחוסים ברכב, כולם בוכים. משם לקחו אותנו למשטרת אופקים, ונפתח שם חמ"ל. הגיעו אנשי מד"א עם חובשים ורופאים כדי לבדוק אותנו, כשבמקביל ממשיכים להגיע עוד ועוד ג'יפים עם פצועים. אחרי שלוש שעות הצלחתי להשיג טרמפ לרחובות, ומשם לראשון לציון, ישר לבית של חברה. איך שנפתחה הדלת, התמוטטתי. היא הזמינה אמבולנס שפינה אותי, ושם נתנו לי כדור הרגעה. אחרי מספר שעות שנשארתי בבית החולים אספו אותי למעלה אדומים".
שתי חברות נרצחו, אחת נחטפה ושניים איבדו גפיים
אורטל חזרה הביתה, אבל האירוע מבחינתה לא הסתיים, ייקח זמן רב עד שזה יקרה, אם בכלל. מתוך החברים שהגיעו מהצפון, שתי חברות נרצחו, אחת נחטפה ושניים איבדו גפיים מהרימונים שנזרקו לעברם. "זה לא יוצא לי מהראש, אני שומעת יריות, הגוף שלי בכאבים איומים, אני רועדת כל הזמן. אני רואה מחבלים סביבי. אני רואה הרוגים. אני לא יודעת מה לעשות, זה לא עוזב אותי. אני כבר כמה ימים לא יכולה להפסיק לבכות. היה מחבל שהסתכל לי בעיניים כשהסתתרתי, אבל הוא לא ראה אותי. הרגשתי שבאותו רגע אלוהים עיוור אותו, אני לא מצליחה להוציא את זה מהראש. כשהסתתרתי והמחבלים עמדו לידי, הם אכלו חטיפים שהיו במסיבה, את מבינה? עצרו באמצע הרציחות ואכלו בהנאה חטיפים. זה היה שואה, הוצאה להורג של כל כך הרבה".
