"להותיר לדורות הבאים עולם טוב יותר מזה שמצאנו"
נתיב קוצרו הי"ד יצא ביום שבת בבוקר לפעילות מבצעית, ומאז נותק איתו הקשר • ביום רביעי האחרון, אחרי ימים מתוחים ומורטי עצבים, קיבלה משפחתו את הבשורה הנוראית • הוריו, אתי וחגי, ושני אחיו, נופר וכפיר, מספרים על הבחור המיוחד שנקטף, על החלום שלו לצאת לקצונה, על האהבה הגדולה שלו לכולם ועל האובדן והחור הגדול שנפער • הם מבקשים להודות לאלפי תושבים שעמדו במסדר הכבוד וליוו אותם להלווייתו עם דגלי ישראל ובשירת התקווה • הציטוט שבכותרת היה על הווצאפ של נתיב היי"ד
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
ביום שבת בשעות הבוקר יצא נתיב קוצרו הי"ד לפעילות מבצעית, ומאז נותק איתו הקשר. הוא הספיק לשלוח תמונה כשהיה בדרכו לדרום, ואף כתב למשפחתו מילות אהבה שהפכו באופן מצמרר למילות פרידה. חמישה ימים של טלטלה רגשית בלתי נסבלת, ימים שבהם התחושה היא של בין דאגה איומה לתקווה, בין חשש כבד לגורלו לתפילות למציאתו, עברו על המשפחה וחבריו הרבים, עד שהגיעה הבשורה המרה ביום רביעי שעבר, אז נתבשרה המשפחה על נפילת בנם האהוב.
איך אפשר לסכם את נתיב?
בביתם שבשכונת נופי הסלע, הוריו של נתיב ז"ל, אתי וחגי, ושני אחיו, נופר וכפיר, עדיין מתקשים ומסרבים להאמין שנתיב ימשיך לחייך אליהם רק דרך התמונות.
"איך אפשר בכלל לסכם את נתיב? יש כל כך הרבה מה לומר עליו", אומרת בכאב נופר אחותו הבכורה.
על דלת הבית מודבקים מגנטים רבים משמחות ואירועים, בכולם נתיב נראה מחויך ומאושר. אחיו, כפיר, מפנה מבטו לצילומים הרבים ואומר עם דמעות: "אי אפשר לעכל שנשארו רק תמונות וברכות לעילוי נשמתו".
אפילו כשהוא מת הוא היה מחויך
האב חגי מספר למנחמים בדמעות חנוקות על ילד שהחיוך תמיד היה על פניו. "בכל תמונה רואים את החיוך והאור שלו, אפילו כשהוא מת הוא היה מחויך. ילד כל כך אהוב על כולם. הוא אפילו נמצא בתוך קבוצות משפחתיות של החברים, איפה פוגשים כזה דבר? הוא תמיד עשה והתנדב. בבית הספר הוא היה הראשון להתנדב, וכך גם בבית, תמיד ראשון לעזור. גם בבסיס הוא נהג לפנק את כולם. הוא היה אומר לנו כל הזמן איך הוא אוהב אותנו וכמה שהוא אוהב את הבית. כל כך מיוחד היה נתיב, ילד מיוחד עם שם מיוחד".
להותיר לדורות הבאים עולם טוב יותר מזה שמצאנו
מספיק לראות את הסטטוס בוואטסאפ של נתיב, בחור כל כך צעיר עם אמירה כל כך עוצמתית, רגישה וחכמה, שבימים אלו נשמעת עבור כולנו כצוואה מצמררת: "להותיר לדורות הבאים עולם טוב יותר מזה שמצאנו".
רצה לצאת לקצונה
את בית הספר "אורט תעופה וחלל" הוא סיים כהנדסאי אלקטרוניקה אחרי שלמד שנתיים נוספות של בכיתות יג'-יד'. עם סיום לימודיו, לפני כשנה, הוא התגייס לצה"ל ושירת בבסיס חצרים. כפיר, אחיו הבוגר ממנו בחמש שנים, מספר בלב שבור על אחיו הצעיר שאהב את הצבא, "נתיב רצה להתקדם בצבא, הוא שאף לצאת לקצונה ולחתום קבע. הוא סימן לעצמו את זה כמטרה, ודיבר על זה איתנו. היו לו שאיפות ללמוד. הוא אהב ללמוד. הוא היה אח קטן ומדהים שאמר לי שהוא רוצה ללכת בדרכי. הוא היה אור בבית".
שעות וימים מורטי עצבים
שעות וימים מורטי עצבים עברו בבית משפחת קוצרו עד שהגיע הבשורה המרה מכל. "הכל היה מאוד מעורפל בהתחלה. הוא יצא בשבת בבוקר, עוברות השעות והוא לא יצר קשר למרות שהוא היה ילד שתמיד מעדכן, אפילו במילה 'הגעתי'. במהלך השבת הרגעתי את ההורים שדאגו, ואמרתי שאין שום סיבה לדאוג, שהוא עובד, עסוק והוא בטח נמצא בלי הנייד. אבל עוברות השעות ויורד החושך, השעה כבר חצות, ועוד שעה עוברת, וכבר אחת בלילה. ואני שואל את עצמי למה נתיב לא יוצר קשר? הוא כל כך אחראי, תמיד מתקשר, תמיד מעדכן, גם כשהוא עסוק", מספר אחיו כפיר.
ביום רביעי קיבלנו את הבשורה המרה
אמו אתי מספרת שנאחזה בתקווה שהסוף יהיה שונה, "לא ידענו מה קורה איתו, וביומיים הראשונים עוד הייתה לנו תקווה. חשבנו שאולי הוא ברח ומסתתר, לא ידענו כלום. אחרי יומיים הודיעו לנו שהקצינה שהייתה לצדו נהרגה, ומאותו הרגע כבר היינו בהרגשה מאוד לא טובה. עברו יומיים נוספים, וביום רביעי הודיעו לנו את הבשורה המרה", אומרת אתי בכאב.
ההודעה שהפכה להספד
גם החברים כתבו בכל מקום והתחננו ברשתות החברתיות שיעזרו להם למצוא את נתיב. ניר סווידלר פרסם פוסט פרידה קורע לב, שבו גם פירט את מה שכתב לנתיב בימים שהייתה לכולם עוד תקווה. "חיים שלי, אני יודע שכנראה אתה לא תראה את זה, אבל זה עדיין מרגיש לי הדרך היחידה שאני יכול לדבר איתך. אני אוהב אותך אהבת אחים. אתה מזמן לא חבר שלי, אתה אח שלי בשר ודם. אני מרגיש את הכאב שלך בלב שלי בכל רגע, ומקווה שאתה נמצא כאן איתנו והכל בסדר. אמא ואבא דואגים לך ואוהבים אותך, רק מחכים שתחזור אלינו בריא ושלם. אוהב אותך אח שלי, אוהב אותך המון יקר שלי, מקווה שתחזור אליי, לצחוקים שלנו, לשמחה שלנו ולאהבת האחים האין סופית שלנו. מבטיח לך שאני לא מפסיק לחשוב עליך. כשעוד הייתה לי תקווה בלב שתחזור, החלטתי לשלוח לך הודעה אחרונה בתקווה שתראה אותה. ובמקום זה ההודעה הפכה להספד בהלוויה שלך. אוהב אותך נתיב, היית לי אח. נתיב האור והשמחה שלי".
כולם אהבו אותו
החברים מתארים את נתיב כילד שנהג לגרום תמיד לסובבים אותו לצחוק, כזה שמרים את המורל וגורם לכולם תמיד להיות עם חיוך על הפנים.
האמא אתי והאחות נופר מספרות כי "הוא אהב לעזור ולבשל, תמיד רצה לדעת הכל, גם כשהיה בבסיס הוא אהב לבשל, הוא היה מתקשר ושואל על מתכונים ואפילו הכין מטבוחה ענקית לכולם. תמיד מוקף חברים. כל תמונה אותו חיוך. אנחנו לא מעכלים. ילד מהמם, מיוחד, עם שמחת חיים. ילד של בית. אין אדם שנתיב לא אהב, הוא היה אישיות שתמיד יודע להעריך, ויש כל כך הרבה מה להגיד עליו".
כפיר מוסיף כי "זה לא נתפס, אני תמיד מספר אותו בסופי שבוע, וגם השבת חיכיתי לו כדי שאספר אותו. לא נתפס שנשארנו רק עם תמונות וברכות לעילוי נשמתו. בן זיקונים, ילד שלנו. גם כילד היה קופצני, חייכן, ילד כיפי. היינו יורדים בשבתות למטה, משחקים עם כולם כדורגל ובונים מחנה של ילדים. הייתה בו שמחה מתפרצת".
אתי אימו מספרת על הילד שאיננו והשאיר חור בלב רבים, "כולם כואבים, אנחנו מוקפים בחברים, אלו שלא גויסו, כולם שולחים הודעות, וגם ההורים של החברים, כולם אהבו אותו".
שם מיוחד לילד מיוחד
המשפחה מספרת על ילד עטוף באהבה, שידע לתת אהבה ונתינה לסובבים. את שמו המיוחד נתיב בחר לו אביו חגי שמספר כי "הרגשתי שהוא דרך חדשה לחיינו, נתיב. שם מיוחד לילד מיוחד, מאוד מיוחד. כל מי ששמע את שמו תמיד היה אומר משהו, אי אפשר היה להישאר אדיש לשם הזה, גם כשהוא נולד והלכתי לרשום אותו בתעודת זהות הייתה התעניינות על השם".
אביו מספר כיצד נהג לצחצח את נעליו הצבאיות, למרות שהוא התנגד, ולגהץ את מדיו "אהבתי לעשות את זה, רציתי שהוא ילך מסודר, עם ריח של בית, גיהצתי לו הכל, ואתי הייתה מכינה לו סנדוויץ לדרך. רצינו ואהבנו להעניק לו, והוא תמיד אמר כמה שהוא אוהב אותנו".
התמונות שבאלבום
מספר ימים לפני האסון, בחול המועד, בני המשפחה, בלי להבין מדוע, ישבו יחדיו וצפו בתמונות וסרטונים מהילדות. עכשיו הם מבינים שזאת הייתה פרידה. "לאבא הייתה מצלמה מסוג סוני עם קלטות משנת 2002, ומשום מקום, בלי סיבה, לקחתי אותו, חיברתי לטלוויזיה, ישבנו יחד כולנו והסתכלנו על סרטונים של שנים אחורה. התלהבנו כשראינו את נתיב תינוק, ובעצם היו שם המון זיכרונות ילדות משותפים. ישבנו והסתכלנו בתמונות, כאילו הבנו שאנחנו נפרדים", מספרים האחים בכאב.
