גיבור בעל כורחו
שי סבגי, שעזב את העיר לפני כשבע שנים ועבר לגור עם משפחתו במושב פטיש, לא תיאר לעצמו שיבוא יום שבו ייסע לחלץ נפגעים ממסיבת טבע שהתקיימה ברעים, סמוך למושב בו הוא גר • בריאיון מבית הוריו, תושבי העיר שהתארחו אצלו באותה שבת ארורה, הוא מספר על הרגע בו הבין שמדובר באירוע חריג, על ההחלטה לנסוע לחלץ נפגעים למרות מטח הטילים הבלתי פוסק, על המחבלים עם הרובים השלופים שהיו לכל אורך הדרך, שאותה עשה חמש פעמים כדי לחלץ נפגעים, ועל המראות הקשים שילוו אותו כל חייו • "עשיתי מה שהרגשתי, אני לא גיבור, זה בעל כורחי"
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
כששי סבגי שומע שמכנים אותו "גיבור" לאחר שהציל כ-30 צעירים שנמלטו מהמסיבה תחת אש כבדה ולקח אותם אליו לביתו, הוא מבקש לחדד ואומר בעצב: "גיבור בעל כורחי". שי גדל והתגורר במעלה אדומים, עבד כמורה בבית הספר תל"י נופי הסלע, ולפני כשבע שנים עבר עם משפחתו למושב פטיש, הגובל לקיבוץ רעים שבו התקיימה מסיבת הטבע "נובה".
מאז אותו היום הארור, השבעה באוקטובר, הוא ומשפחתו מצאו מקלט בבית הוריו, פה במעלה אדומים, לשם הגענו השבוע כדי לשמוע ממנו על ההחלטה להסתכן ולצאת ללב התופת כדי להציל אנשים שחגגו במסיבה.
יום קודם כן טיילנו בנחל עוז
הוריו של שי היו אצלו במושב פטיש, לשם הגיעו כדי לחגוג את החג עם שי ומשפחתו. יום קודם האסון הם עוד הספיקו לטייל טיול קסום שבשום אופן לא בישר על הקטסטרופה שעתידה להתרחש שעות ספורות לאחר מכן. שי אף העלה בפייסבוק שלו תמונות מאושרות מאותו היום. "היה מדהים ביום שישי הזה, טיילנו טיול מדהים בנחל עוז ובכפר עזה, אכלנו בשדרות, הצטלמנו ליד נחל עוז והיה ממש כיף", מספר שי.
מטחים בלתי פוסקים
שי, נשוי ואב לארבעה - תאומות בנות 14, בן לקראת בר מצווה ובן הזקונים שהספיק ללמוד בכיתה א' שבוע אחד בלבד. הילדים כבר התרגלו לאזעקות ולצבע אדום, הורגלו לסבבי טילים של שבוע שבועיים שמתרחשים אחת לתקופה, אך באותו הבוקר הם הבינו, עוד לפני שהחלו להגיע דיווחים מהשטח, שהפעם המצב שונה לחלוטין.
"ביום שבת בשעה 6:20 בבוקר התעוררנו לקולות צבע אדום", מספר שי, "לא הייתה אפילו הפסקה אחת בין האזעקות הרבות ששמענו. היו מטחים בלתי פוסקים, משהו שאנחנו לא מורגלים אליו. לא יכולנו לצאת אפילו לשירותים מהמרחב המוגן. הבנו שזה כבר משהו אחר, יוצא מהרגיל, זה הרגיש מיד כמו מלחמה".
היה לי ברור שאני יוצא לסייע
בשעתיים הראשונות ישבו שי ומשפחתו יחד עם ההורים שלו בממ"ד, אך עדיין לא ידעו מה באמת מתחולל בחוץ. "אחרי שעתיים הבנו את גודל האירוע, שמענו שיש חטופים והרוגים. כתבו בקבוצה של המושב שהייתה מסיבה סמוך אלינו, בקיבוץ רעים, ושאלו מי יכול להגיע לחילוץ. למרות המטחים הכבדים שהיו עלינו, היה ברור לי שאני יוצא לסייע, וכדי לא להדאיג את ההורים שלי אמרתי להם שאני קופץ לבית העם במושב. נסעתי לקיבוץ רעים דרך השטח ולא מהכבישים שהיו סגורים, ובדיעבד הבנתי שהיו שם אנשי חמאס. כל זה קורה כשההורים שלי אצלי בבית עם אשתי והילדים, הנכדים שלהם".
מחבלים עם רובים שלופים
שי מספר שהוא וחבריו למושב נסעו בשטח והתקשו לראות את הדרך בגלל ענני האבק שיצרו הרכבים, "היו עוד אנשים טובים מהמושב שלי שיצאו לשם. בנסיעה הזאת פעלתי על אוטומט, לא חשבתי על כלום, רק על הרצון לחלץ אנשים. נסענו בשטח דרך הפרדס ומטע האבוקדו, וראינו אנשים רצים לכל כיוון. חלק מהמשתתפים במסיבה רצו וברחו לצערנו לכיוון עזה, הם טעו בדרך כי לא הכירו את השטח. בכל הכבישים, וגם בשטח, היו מחבלים שירו. ראינו מחבלים עם רובים שלופים, ראינו מראות לא פשוטים, חלק מהמחבלים היו עם מדי צה"ל".
חזרתי על הנסיעה הזאת חמש פעמים
"הנמלטים צרחו לכיווננו: 'אתם משלנו?', כל הזמן שמענו קריאות כאלה. הכנסתי לרכב כמה שיכולתי, הצטופפו אצלי בתוך הרכב אחד על השני בערך עשרה. נסעתי להוריד אותם במושב, ואחרי שהורדתי אותם חזרתי על הנסיעה הזאת חמש פעמים כדי להציל עוד אנשים. בפעמים הבאות כבר שמתי דגלי ישראל על האוטו כדי שהנמלטים ידעו שאנחנו לא מחבלים, ועשיתי את זה למרות שזה היה מאוד מסוכן כי גם המחבלים יכלו לזהות שאנחנו ישראלים, אבל זו הייתה החלטה של רגע שקיבלתי כדי להציל כמה שיותר אנשים".
ירו כל כיוון, גם על הרכב שלי
"היה שם כאוס מטורף. עשיתי חמש נגלות. כולם הצטופפו ברכב וישבו אחד על השני, ישבו בתא מטען, כל זה רק להציל כמה שאפשר. ראינו אנשים רצים, ראינו אנשים שהסתתרו בסוללות עפר במשך שעות תוך כדי יריות לכל כיוון. ירו גם על הרכב שלי, ולמזלי פספסו מילימטר. היו גם כאלה שהסתתרו ושלחו נקודות ציון לחברים שלהם שהצלנו, ובעקבות המיקומים שקיבלנו יצאנו כדי לנסות לאתר אותם".
שמות של נעדרים החלו לזרום אליי
שי הוריד את הניצולים אצלו בבית, נתן להם לאכול, לשתות וקצת להירגע מהטראומה שחוו. כעבור מספר שעות החלו להגיע אוטובוסים למושב כדי לקחת אותם לבאר שבע. "כל זה קורה תוך כדי טילים. כל אותן שעות התחילו להגיע אליי הודעות מהרשתות החברתיות, בהן היו שמות של נעדרים שנשאלתי אם השם שלהם נמצא אצלי. לצערי לא כולם היו בתוך הרשימות של הניצולים אצלנו בפטיש, היו גם חלק שכבר ידענו שנרצחו שם. מבין הניצולים הייתה היסטריה, והיו גם שתיקות מפחידות".
לא הבנו את גודל האירוע
למרות ששי ראה את סכנת החיים מול עיניו, הוא חזר מספר פעמים לשטח כדי לחלץ עוד ועוד אנשים, "ראיתי את הכמות של האנשים שיש שם, והיה לי ברור שאני חוזר כדי להציל כמה שיותר. אין סיכוי שאני מתחבא במקום מוגן ומשאיר אותם שם בשטח, ולא רק אני, היו עוד הרבה רכבים שיצאו מהמושב כדי לסייע ולחלץ נפגעים".
לאחר מספר פעמים ששי נסע וראה שהמחבלים כבר מתקדמים בתוך שדה המטעים, הוא הבין שאינו יכול לשוב פעם נוספת, "המושב שלנו די פרוץ, ולא הייתה לנו כיתת כוננות. ראיתי שבבית שלי יש כבר עשרות ניצולים ושאני צריך גם לתפעל את זה, לתת להם מקום להירגע. כעבור שעתיים קיבלנו הודעה שכל מי שיש לו בבית אנשים שניצלו, שיביא אותם לבית העם כדי לעשות רישום מסודר. היינו בכזה אמוק שלא הבנו עדיין את גודל האירוע. אותם אלו שהצלנו סיפרו שבמסיבה היו אלפים, הם סיפרו לנו על כל אלו שרצו לכיוון השני, כלומר לעזה, סיפרו לנו שיש הרוגים וחטופים. בשעה שש יצא האוטובוס האחרון, שאליו הגיעו גם אנשים שהתחבאו מספר שעות והצליחו לברוח באופן עצמאי".
הבית נהרס מההדף של הטיל
בין הלילה של ראשון לשני הבינו בני משפחת סבגי שהם חייבים לצאת למעלה אדומים, ומאז הם כאן בבית הוריו של שי. "בערב חג סוכות שלחתי בוואטסאפ לאמא שלי סרטון שצילמתי, ובו טנקים שנוסעים לכיוון עזה. אמא שלי ענתה לי שזה בטח כדי להפחיד את החמאס. יהיו עוד ועדות חקירה על המחדל הרציני והנוראי הזה. נפל טיל סמוך לבית שלי, ומההדף הבית נהרס. הגשתי בקשה למס רכוש ודיווחתי שהבית נפגע מטיל, אבל קיבלתי תשובה בירוקרטית שאנחנו כרגע לא זכאים לטיפול כי אנחנו נמצאים במרחק של מעל שבעה קילומטרים. הבטיחו שלא יערימו קשיים, עבדו עלינו" .
איבדנו חברים רבים
ההתמודדות האמיתית של שי ומשפחתו כרגע היא לעכל את אירועי השבת השחורה, "זה השפיע עליי מאוד, אני ישן בקושי שעה בלילה, המראות והחוויה הזאת לא מרפים ממני. השכנים שלי איבדו את הבת שלהם שנרצחה בבסיס מול הבית בשבת, אופיר דווידיאן, וכך עוד המון חברים שלנו שאיבדו את יקיריהם. משפחתה של קדם סמן טוב תמר, שהתמודדה לראש מועצת אשכול, נרצחה כולה. הכרתי אותה אישית, נפגשנו רק בחול המועד. בן דוד של אמא שלי מהקיבוץ, חיים זוהר, היה נכה על כיסא גלגלים, שרק עכשיו זיהו אותו בגלל שעבר התעללות והיה קשה לזהות את הגופה, ולכן הייתה הלוויה רק עכשיו בקיבוץ רביבים.
הילדים שלי מתנדבים פה בעיר כי חשוב לי שתהיה להם תעסוקה. אנחנו עדיין לא חוזרים למושב, והאמת היא שעוברת בי מחשבה לעזוב את המושב לגמרי. היה לי יותר קל אם הילדים שלי היו אומרים שהם לא רוצים לחזור, אבל זה לא המצב כרגע. אנחנו עדיין לא יודעים מה התוכניןת שלנו, כרגע אנחנו בבית של ההורים ברחוב הרותם. אין לימודים, אפילו לא בזום.
מראות שילוו אותי כל החיים
על המעשה שעשה כשהציל עשרות אנשים תוך סיכון חיים, הוא אומר: "אני עשיתי מה שהרגשתי מבחינה מוסרית, אני לא גיבור, זה בעל כורחי. המבט של אותם הניצולים שאספתי לא יוצא ממני, מבט מפוחד, שתיקה מבהילה, כאוס נוראי, אלו מראות שילוו אותי כל החיים".
יוני | 13:54 07.11.23