סיפורו של לוחם
ל.א, תושב העיר, בן 20, מסתערב מג"ב, נלחם עם מחבלי חמאס בשבת השחורה של השבעה באוקטובר • בריאיון מביתו במעלה אדומים הוא מספר על ההיתקלות עם המחבלים • הרימון שנזרק מתחת לרכב בו שהה • המחבל שכיוון אליו נשק, וזה שהמתין לו מאחורי הדלת • המראות המזעזעים שלא עוזבים אותו והלילות ללא שינה, הבכי והחרדות שמלווים אותו • ריאיון עם תיאורים קשים לקריאה
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
הגעתי לביתו של ל.א (20), מסתערב מג"ב, תושב העיר, שנפצע בשבת השחורה בהיתקלות עם מחבלי חמאס בעוטף עזה.
הפגישה איתו התארכה למספר שעות, בהן ל.א תיאר בפרטי פרטים את השתלשלות אותו היום. הוא סיפר סיפורים מחרידים שמלווים אותו יום ולילה, ושליוו גם אותי אחרי אותה הפגישה, ועדיין מלווים.
באותה שבת הגיע ל.א לדרום, שם תפקד באופן מעורר השראה והערצה, בדיוק כפי שמסתערב כמוהו יודע ומסוגל. הוא לא נתן לעצמו ליפול למרות המראות הקשים.
פועל אל אוטומט
ל.א, בחור צעיר שכל חייו כיוון את עצמו להיות בשירות עם התפקיד הטוב והמשמעותי ביותר, מצא את עצמו "פועל על אוטומט" ומבצע את תפקידו בדרך הטובה ביותר לאורך כל היום. רק אחרי אירועי אותו היום החל להבין ולעכל את שהתרחש, כשהמראות, הריחות ותחושת הפחד אינם מרפים ממנו עד היום.
פוסט טראומה
הפציעה הגופנית הופכת להיות משנית לעומת הפציעה הנפשית שתלווה אותו ואת אלפי האנשים שהיו שם וראו את התופת. המדינה תישאר בפוסט טראומה, עם פצעים שיגלידו לצלקות וילוו את כולנו ימים רבים.
גילוי נאות, לקח לי מספר ימים מאותה הפגישה עד שאזרתי אומץ להקשיב שוב לשיחה שלנו, שאותה הקלטתי. התלבטתי האם ניתן לשתף את הזוועות שראיתי בעיתון, או שעדיף לחסוך מהקוראים את התיאורים. הבנתי שהתיעוד חשוב ביותר, ממש כפי שתיעוד עדויות מהשואה חשוב, על מנת שהעולם יידע ועל מנת שזה יישאר גם בתודעת הדורות הבאים.
אזהרת קריאה
"שלא נשכח לעולם את אותו היום", זעקו ניצולים רבים בהספדים מעל קברי יקיריהם ובכל מדיה אפשרית בשבועות האחרונים. עליי לומר מראש, זאת כתבה עם אזהרת קריאה.
היה לי ברור שאהיה לוחם
ל.א נולד, גדל והתחנך במעלה אדומים. הוא למד בשדי חמד ובישיבה התיכונית במצפה נבו. הוא הגיע ממשפחת לוחמים, ועבורו המסלול היה ידוע מראש עוד כנער צעיר. "כל חיי הייתי במעלה אדומים, למדתי פה והייתי חניך בבני עקיבא. היה ברור שמהמשפחה שלי יוצאים רק לוחמים. התחלתי באימונים עצמאיים בבית, וכשהבנתי שכדי לעבור גיבושים אצטרך אימונים יותר רציניים, הצטרפתי בגיל 16 לקבוצה במעלה אדומים שקראו לה 'המדור'. למדתי שם המון, ושיפרי משמעותית את הכושר הגופני והמנטלי שלי. אלו היו שנה וחצי של אימונים אינטנסיביים, כולל משמעת, שאליהם הגיעו מכל בתי הספר בעיר".
ידעתי שאני רוצה להיות מסתערב
ל.א מתאר באריכות את המיונים הרבים שעבר לקראת הגיוס ובחודשים שאחרי הגיוס. "הגעתי בציפייה לצבא, ממש כמו חתן שמגיע ליום חתונתו", הוא מספר.
"הגיבושים והקורסים היו קשים גופנית, ולא פחות מנטלית. בכל יום הקריאו את רשימת עשרות המודחים מהקורס, ואני זוכר את המתח מהידיעה שאולי זה יומי האחרון במסלול לצד ההקלה העצומה כשהבנתי שאני נשאר. זה משחק עם הראש יום יום, יש רצון ויש מטרה, ואני אשיג אותה בכל דרך אפשרית. ידעתי כל הזמן שאני רוצה להיות מסתערב. כל הזמן היה חשש שאולי לא אצליח לסיים. עשינו אימונים רבים של אימוני לוחמה בשטח בנוי, בסיומם שובצתי בירושלים. להיות בירושלים ולהגן עליה זאת זכות גדולה עבורי, אני היום מכיר מעולה את כל מפת ירושלים, כפרים, צמתים ורחובות בעל פה. כדי להגיע למקום אירוע אין זמן להדליק ווייז, אנחנו עובדים קשה ומסביב לשעון כדי להכיר את הגזרה ולהגיע אליה במהרה. אם היה פיגוע בצהריים זה לא יחסוך מאיתנו את מעצר הלילה".
50 מחבלים עם ווסטים וקלצ'ניקוב
בחג שמחת תורה הוא נשאר שבת, "נשארנו ערים עד שעה מאוד מאוחרת, ישבנו יחד וצחקנו, אמרנו שיש לנו אפשרות לישון גם במהלך השבת. בחמש בבוקר הלכנו לישון. בשש וחצי בבוקר העירו אותנו, אמרו שנסתכל בוואטסאפ ונבין הכל. בטלפון אני רואה שאחד מהחבר'ה שלח שיש חדירה של 50 מחבלים לשדרות. הוא צירף להודעה שלו סרטון של טנדר לבן עם מחבלים שחולף ליד ניידת. זה היה נראה מוזר, מחבלים עם ווסטים וקלצ'ניקוב. לא הבנו מאיפה הגיעו 50 מחבלים, ואיך לא הורידו אותם כבר בגדר? זה היה נראה מוזר מדי, כך שברגעים הראשונים חשבתי שזה בצחוק. אבל אז ראיתי סרטון נוסף של רכבים בוערים. עדיין חשבתי שזה נראה כמו פוטושופ, זה בכלל לא היה הגיוני. מצד שני, הרי העירו אותי, אז בטח משהו קורה. אני יוצא מהר מהחדר, וחבר מראה לי תמונות של גופות של אזרחים, ואני עדיין לא מאמין. ראיתי פיגועים והייתי בהיתקלויות, אבל סיטואציה של אזרחים זרוקים ירויים ברחובות נראתה לי לא שפויה".
הבנו שמדובר באלפי מחבלים
"עלינו על הרכבים בדרך לדרום. אזרחים נרצחים ואנחנו מבינים שמתחילה שם קטסטרופה עם 50 מחבלים, וכבר התחילו להגיע ידיעות שמדובר במאות מחבלים. כשהגענו לשם, הבנו שמדובר באלפי מחבלים.
הגעתי עם שלושת הנשקים עליי - נגב, M16 ואקדח. נסענו לדרום במהירות מטורפת של מעל 200 קמ"ש, התחלנו בנסיעה לכיוון שדרות. נקודת המפגש הייתה אמורה להיות בצומת זיקים, ושם סיכמנו שנתחלק לעבודה, אך בדרך כבר הודיעו שיש בצומת הרבה גופות ושניפגש בנקודה אחרת".
סיפרתי לאחותי שיש מלא גופות
זאת הייתה נסיעה שבה אף אחד מהלוחמים לא ידע מה הוא עתיד לראות ועם מה הוא עומד להתמודד. "ההורים שלי שומרי שבת, ולא היה ברור לי מה הם יודעים. שלחתי לדודה שלי ואחותי הודעה: 'אני בסדר, אני יורד לדרום עם החברים ואנחנו נכנסים ללחימה'. מבחינתי באותם הרגעים, אם ההורים עדיין לא מודעים למצב, זה מצוין. רק את אחותי עדכנתי מה באמת קורה ומה אני רואה במהלך הלחימה, סיפרתי לה שיש מלא גופות".
בפעם הראשונה הרגשתי מהו פחד
"בפעם ראשונה מתחילת השירות שלי הרגשתי מהו פחד. ראינו גופות זרוקות בצידי הדרך, נשים וילדים קטנים, וכל זה רק בנסיעה, עדיין לא הגעתי לשם. חבר מימ"ס דרום שעשה איתי את המסלול וגר בכפר עזה, כתב לי: 'לא סגרתי שבת, תבואו זריז לחלץ אותי'. הבנו שלהגיע בשלב ראשון לכפר עזה זה כנראה בלתי אפשרי. בדיעבד, לצערי המשפחה שלו נרצחה. הוא שרד, הוא גר בדירה נפרדת מההורים ולכן ניצל. הייתי עם ההורים שלי בהלוויה של המשפחה שלו, וזה היה קשה מאוד, הוא שמע את המשפחה שלו נרצחת.
בדרך כבר הבנו שהסיטואציה מאוד קשה, וידעתי שאין לי ברירה, או שאני באיבוד עשתונות או שאני בפוקוס מוחלט, אין באמצע. בשלב הזה התכתבתי עם בת הזוג שלי שבדיוק התעוררה, היא הייתה תצפיתנית והייתה אמורה להיות מוצבת שם. ניסיתי להרגיע את כולם".
המחבלים היו מיומנים מאוד
ל.א מתאר את השתלשלות היום המחריד והמזעזע ביותר בתולדות המדינה, רגע אחרי רגע, נסיעה ממקום למקום. הוא מספר על המראות הקשים שלא עוזבים אותו, הפחדים שמלווים אותו מאז וגם היום, והכל בתיאור מדויק ומזעזע.
נקודה ראשונה שאליה הגיעו הייתה הצומת המפריד בין שדרות לבין היישובים. כשהובן שבשדרות כבר יש כוחות, התקבלה ההחלטה להגיע ליישובי הסביבה. "זו הייתה נסיעה קצרה, כשהכביש כולו חסום במחבלים. היה צריך להבין קודם את סדר הפעולות, להכין תוכנית עבודה. הצבא שלנו חזק בזכות השכל שלו. המחבלים יודעים לירות בשטח בנוי ובשטח פתוח, ראינו את הדיוק שלהם בשטח בצורה מחרידה, לא הייתה מלחמה בישראל שנתקלנו במיומנות כזאת. מיומנות מטורפת".
עשרות גופות מוטלות על הכביש
"עצרנו את הרכב כדי להבין מה התוכנית. סביבנו גופות, המון לחץ. המפקד נתן צעקה: 'כולם להתאפס, כולנו רוצים להיות גיבורים ולהילחם, אבל צריך להגיע ללוחמה בגישה חכמה'. המפקד שלנו החליט שנגיע ליישוב הראשון ונראה מה נפגוש שם. היה שם פקק של רכבים עומדים, אנשים שניסו לחזור הביתה והמחבלים חיסלו אותם. היו שם עשרות גופות מוטלות על הכביש, אנשים ירויים בתוך הרכבים. ראיתי ילד ג'ינגי כבן 13. לחבר הכי טוב שלי יש אח ג'ינג'י בן 13 שאני מאוד אוהב. שמעתי שהוא מחרחר, ניגשתי אליו והפכתי אותו, אבל לצערי הבנתי שכבר אין מה להציל. אחרי מספר נשימות הוא מת. מדובר במקרים שרק בניתוח חירום אולי ניתן היה להציל, זאת לא הייתה הסיטואציה".
המחבל כיוון לי נשק שלוף לפנים
"ראיתי רכב שתא המטען שלו פתוח, אולי גבר שניסה לפתוח וירו בו, והגופה נמצאת בתוך תא המטען. ראינו גבר עם בטן פתוחה זרוק על הכביש, אנשים שרופים, אישה בלי גפיים, מראות קשים מאוד. זו הייתה תחושה שאני בתוך סרט פעולה. זה נראה לגמרי דמיוני, לא הבנתי שזה אמיתי, שאני בשדה קרב, ומצד שני כל הזמן חשבתי שעוד שנייה מחבל יכול להגיע מאחוריי. זו פעם ראשונה שנחשפתי למראות כל כך מזעזעים, מעולם לא ראיתי אנשים מתים ללא גפיים או ללא ראש. המוח לא מעכל כשנמצאים שם, יש כאן משהו לא אנושי, משהו ממש אכזרי. פתאום שמעתי בכי של תינוק מאחד הרכבים, הלכתי לכיוון הבכי, סרקתי את הרכבים, חלק נקובים ביריות, חלק הפוכים, חלק שרופים, ואני סורק עוד רכב ועוד רכב, וכל מראה יותר קשה מהקודם. כשהגעתי לרכב שאני שומע ממנו בכי של תינוק קטן, הסתכלתי על הרכב וראיתי שמקדימה ישבו גבר ואישה ירויים, ומאחור תינוק קטן בן חודש או חודשיים בוכה. שנייה לפני שאני מרים אותו, חבר צועק לי: 'מחבל'. הסתובבתי, ובמרחק של מטר וחצי עמד מחבל עם נשק שלוף מכוון לי לפנים, בתגובה ראשונה שלי זזתי ימינה כדי שהכדור של המחבל יחלוף, הרמתי את הנשק שלי ויריתי שני כדורים לכיוון הראש שלו. שנינו ירינו יחד, ומה שהציל אותי היה שהכדור שלי פגע בו ראשון. הכדור שהוא שחרר כבר עף לשמים. ניגשתי לילד, הוא היה עם כתם דם ופצע דקירה של סכין. אני מזכיר שמדובר בילד בן חודש, וזה היה נראה נוראי. היה שם חובש, הגשתי לו את התינוק, אבל אז התחילו יריות והבנתי שאי אפשר לטפל בתינוק בשטח ושעדיף שיאבד דם ולא ימות. רצנו לפראמדיקים וחזרנו לשטח להילחם במחבלים. התחילה לחימה של עשר דקות, ואז קיבלנו הודעה בקשר שזקוקים לנו בנחל עוז".
לא נפרדתי מאף אחד
"הנסיעה לנחל עוז הייתה נסיעה בתוך שדות קרב, כשבכל רגע נתון הסכנה מרחפת. הבנו שהמחבלים הגיעו מתוך עזה. עלינו לרכב בנסיעה מהירה מאוד, עם סריקה בחלונות כדי לבדוק אם יש גופה בצד הדרך, כי אז זה אומר שאולי יש שם מחבלים באזור. הבנו שיש כמות מטורפת של מחבלים ומספר מטורף של גופות. ראינו משפחות שלמות שוכבות על הכביש, ירו על אנשים ברכב וזרקו אותם על הכביש.
הבנתי שמשהו קיצוני מאוד קורה. ראיתי רכב לבן עם לוחית רישוי לבנה ודגל פלסטין. אני גר ביו"ש, ראיתי לוחיות ירוקות ולבנות, אבל כזאת אני לא מכיר. שם נפל לי האסימון שיש רכב שנכנס מעזה. כאן הבנתי שהסיטואציה גרועה מאוד. בשלב הזה גם הבנתי שלא נפרדתי מהבית, בעצם מאף אחד, ועברה בי מחשבה האם אני צריך להיפרד. אמרתי לעצמי: 'מחשבה יוצרת מציאות, אני פייטר ואני חוזר הביתה'. לא שלחתי לאף אחד הודעה. בת הזוג שלי ראתה סרטונים של חברים ששלחו הודעות אהבה ולא חזרו, וכשהיא שאלה אותי למה לא שלחתי לה הודעה, עניתי לה שאני יודע שאני אחזור. כשנמצאים בתוך שדה קרב, לא באמת מתעסקים עם פתגמים, אבל כשחזרתי הביתה הבנתי שהמשפט הזה מלא משמעות – מחשבה יוצרת מציאות".
נשים שעברו אונס
"בדרך לנחל עוז עצרו אותנו חיילי גדוד גולני 51, ואמרו לנו שיש מחבלים. מדובר בשטח פתוח, והייעוד שלי הוא בשטח בנוי. זו לוחמה שונה לגמרי. התחלקנו עם לוחמי גולני לחוליות, וזה היה שילוב מנצח כי להם יש את היכולות שלהם ולנו את היכולות שלנו, וזה עבד מעולה. הגענו למחבלים שהיו עם דם על הידיים, הנעליים והבגדים. הגענו לאזור נחל עוז, ושם נתקלתי לראשונה בחיילים פצועים. עד אז ראיתי אזרחים פצועים. מדובר במחבלים עם מיומנות רצינית, ראיתי את מקבצי הירי והבנתי שמדובר במחבלים שהם לוחמי קומנדו שהגיעו לרצוח. הם פגעו בנשים וילדים ללא רחמים. ראיתי בשטח נשים מופשטות שעברו אונס, ילדים קטנים פצועים בכל מקום בגוף. איך אפשר לפגוע בילדים כל כך קטנים? עברו כבר המון שעות לחימה, והתחלנו להרגיש עייפות קיצונית, כשאנחנו גם ללא מים".
תפסיק להיות רגיש, או שתתפרק כבר
"בהמשך נתקלנו ברכב של לוחמי ימ"מ, הרכב היה נטוש, ובדיעבד הבנו שמדובר ברכב של לוחמי ימ"מ שנהרגו. הבנו שהרכב מופקר, כך שאו שאנחנו נשתמש בו או המחבלים. לקחנו את בקבוקי המים שהיו שם, את התחמושת ואת הרימונים. בשלב הזה ראיתי שיש לי מיליון הודעות בטלפון, ואני מחזיר תשובה לכולם: 'הכל בסדר גמור', כשבתוכי אני בכלל לא בסדר גמור, אני במלחמה פנימית, מצד אחד אומר לעצמי: 'תפסיק להיות רגיש', מצד שני: 'תתפרק כבר'.
קיבלנו הודעה שהחברים שלנו זקוקים לנו לחילוץ, נכנסנו לרכב והמשכנו בנסיעה כשיורים עלינו בדרך. אנחנו אפילו לא עוצרים ללחימה, מבינים שיש מחבלים בכל מקום, אבל יש לנו חברים שזקוקים לנו, אחים שלנו. זו הייתה דרך נוראית, רכבים עומדים בצדי הדרך מלאים עשן, מחסומים שנעשו מגופות בכביש והיינו צריכים לרדת כדי להזיז אותם לצד, גופות זרוקות בכל עבר. היו לי רגשי אשמה איומים, גופות של יהודים מוטלות בכביש ואין לי מה לעשות. הנסיעה הייתה בסללום כי יש גם רימונים על הכביש, זו הייתה נסיעה שהלב מפרפר בה ללא הפסקה".
היתקלות עם המחבלים
בצומת סעד הייתה לל.א וחבריו היתקלות ממשית עם מחבלים שארבו להם, שם הוא גם נפצע. למרות פציעתו הוא המשיך והגיע לקיבוץ נחל עוז כדי להיות שותף בלחימה. "היינו ברכב סוואנה, אני ישבתי בספסל האחורי, במקום שאין לו גישה לדלת. מי שיושב בספסל האמצעי פותח לאחורי את הדלת. יורים עלינו, ואנחנו מבינים שאנחנו חייבים לקפוץ מהרכב. כולם קופצים מהרכב, ואני ועוד חבר בספסל האחורי לא יכולנו לפתוח את הדלת. אני מקבל מטח ירי לחלון, וקולט מחבל מהשיחים שמכוון לכיווני. אני מרים את הנשק ונותן בו צרור. אני קולט שמגלגלים לכיוון הרכב רימון שמתגלגל מתחת לרכב, אני קולט את הרימון ואין לי אפשרות לצאת מהרכב, אני מנסה בכל דרך אפשרית, מפיל את כל הכוח, ואני עם כל הנשקים עליי, הכל מסורבל ומאוד כבד".
הרימון התפוצץ מתחת לרכב
"הרימון הרים את הרכב והוריד אותנו, בדרך נס הוא לא פוצץ את הרכב. אין לי מה לומר למעט זה שהקב"ה שמר עליי. אני מבין שיש לי רימון מתחת לרכב ושזה הסוף שלי, ופתאום ככה זה מסתיים. הבנתי שאת הרימון הראשון שרדתי, אבל אם אני לא יוצא עכשיו מהרכב כבר לא אצא בחיים, כי בטח יהיו עוד. אני נותן מכה מטורפת לדלת, הרכב מדרדר, הנהג לא הספיק למשוך אמברקס, וכשהרכב התנגש במעקה בטיחות הצלחתי לפתוח את הדלת. כל הזמן הזה המחבלים ממשיכים לירות לכיווני, ואני לכיוונם. הם זורקים רימונים, אני קולט רימון מדרדר אלי, בעטתי בו ופתאום אני רואה שרימון אחר מתגלגל אליי ומבין שכבר לא אספיק לבעוט בו. אני נותן ריצה של שני צעדים, קופץ רחוק, ועם הקפיצה שלי הרימון מתפוצץ מאחוריי. מההדף היד שלי נשברה, נפצעתי בכתף ומאוחר יותר גם חבר אמר לי שיורד לי דם מהאוזן. נחתי על הרצפה והתגלגלתי לתוך תעלה. כולם בודקים את עצמם אם יש פציעות, גם אני מהאדרנלין בכלל לא הרגשתי את הכאב, לא הבנתי שנפצעתי. היו לי רסיסים על המכנס, הוצאתי אותם והמשכנו את הלחימה. חבר זרק רימון לכיוון המחבלים והרג שלושה מהם. סיירת מטכ"ל הצטרפו אלינו, הם כבר היו אחרי אבדה קשה של חברים שלהם. נטרלנו יחד איתם את כל האיום".
יכול להמשיך עם יד אחת
לאחר מכן מספר ל.א שהם חוזרים לרכב, שלמרות שחורר מכדורים הם מצליחים להניע אותו, אך לא לפני שהם מבינים שעליהם להחליף גלגל. "תוך כדי סיבוב של הג'ק אני מבין שהיד שלי לא עובדת, ושניות אחר כך כבר מתחילים לי כאבים מטורפים. מודיעים לנו שיש אירוע רב נפגעים ממש בצומת, אז אין זמן, אנחנו עוזבים הכל ורצים לשם, גם אני. עזרנו שם בטיפול בפצועים, וזה היה קשה מאוד לראות את הלוחמים שנהרגו. כשסיימנו ביקשתי מהפראמדיק שהיה בזירה שיסתכל ביד שלי, והוא אמר לי שבוודאות מדובר בשבר. הוא ביקש שאוריד את הווסט, גזר את הבגדים והכפפה ועשה לי קיבוע ראשוני כדי שהיד לא תזוז.
הבנתי שאני לא עוזב לרגע את האירוע, שזה עדיין לא הזמן, גם אם אצטרך להמשיך עם יד אחת בלבד. בסיום הטיפול שמתי את הווסט, ואני מבין שאני לא מצליח לסגור אותו ואת הקסדה, כי אני עם יד אחת. הפראמדיק אומר לי שפה נגמרת עבורי הלחימה, ואני מתווכח אותו שיש לי עוד יד ושאני יכול להשתמש באקדח. הוא התווכח איתי ודרש שאצא לפינוי, אבל בגלל שלאורך כל הדרך יש מחבלים, אי אפשר היה לפנות אותי. המשכתי עם החבר'ה שלי לכפר עזה, ונדרשתי להישאר ברכב ולא להיכנס איתם".
משפחות שלמות עם ראשים כרותים
ל.א מסרב להמתין לחבריו בזמן הלחימה בלב הקיבוץ, ומחליט למרות הכל להיכנס לקיבוץ. אם עד עכשיו הוא היה בטוח שאת כל הזוועות הוא כבר ראה, המחזות שנגלו לעיניו היו מחרידים. "נכנסנו לכפר עזה, הייתי שם עם האחיין של עמנואל מורנו ז"ל, שנהרג שם. התחלנו בחילוץ הרוגים, משפחות שלמות. הסיטואציות היו מחרידות. אנחנו עוברים בין הבתים ורואים משפחות עם ראשים כרותים, משפחות שרופות, ממ"דים מפוצצים, נשים שנאנסו. אנחנו לא אומרים כלום, אנחנו מדברים נטו מבצעי בינינו. אף אחד מאיתנו לא אומר מילה על מה שאנחנו רואים, אנחנו כל כולנו בתוך המשימה המבצעית. נלחמנו בהיתקלויות עם המחבלים שם, כשהם יורים בנו ללא הכרה. ההבדל בינינו היה שהם הגיעו מצוידים עם המון תחמושת, ואנחנו הגענו מהקפצה, עם מחסנית בנשק ובווסט. לא דמיינו שניכנס לכזאת סיטואציה, הרי הדיווח הראשוני שקיבלנו היה שיש חמישים מחבלים, מבחינתנו תוך חצי שעה האירוע מסתיים. כשהגענו לשם הבנו שמדובר באלפים".
הילד כיוון אותי למחבל
אחד האירועים הקשים שאותם ל.א מתאר התרחש בבית שהוא נכנס אליו כדי לבצע בו סריקה, "פתחתי את הדלת וראיתי ילד כבן 4 יושב על הספה עם מבט מפוחד, לא הבנתי את הסיטואציה. נפנפתי לו לשלום כדי שיבין שאני לא מחבל אלא חייל. אני עדיין עם הדלת פתוחה, עומד במפתן הבית, והילד, שמסתבר שהיה מאוד חכם, סימן לי עם העיניים שיש מישהו מאחורי הדלת. כלומר אני בצד אחד של הדלת, ומאחוריה מסתתר מחבל. סימנתי לו עם האצבע על השפתיים שיהיה בשקט, פחדתי שאולי אמא שלו או אולי אחות קטנה מסתתרת שם מאחורי הדלת. הוצאנו פנס, הסתכלתי לתוך העינית וקלטתי שיש אדם מזוקן שנראה מחבל. יריתי כמעט מחסנית עד ששמעתי שהכדורים חדרו את האפוד שלו והוא נופל. חבר שלי דחף את הדלת, ואני נתתי את הכדור האחרון שהיה לי בראש שלו, כדי לוודא שהוא באמת הרוג. לקחתי את הנשק שלו כי לי כבר לא הייתה תחמושת".
הראשים של ההורים על השיש, הגופות במיטה
ל.א ממשיך ומספר על מה שאירע באותו הבית לאחר שהרג את המחבל, "ניגשתי לילד הקטן, הבנתי שהוא נשאר שם לבד, אבל לא הבנתי עדיין מה קרה. שאלתי אותו לשמו, והוא אמר לי אורי. אמרתי לו שאני חייל, שאני אחיו הגדול, ביקשתי ממנו שיתחבא מאחורי הספה ולא יאמר מילה. הוא שאל איך קוראים לי ושאל אותי אם לקרוא לי כשיגיע מישהו. החבאתי אותו והתחלתי בדיקה של הבית. על השיש במטבח אני רואה את הראשים של ההורים שלו מונחים שם אחרי שהמחבלים כרתו אותם. אמרתי לעצמי: 'תהיה חזק, הילד צריך אותך'. אני מבין שאני חייב להמשיך בסריקה כי יכול להיות שמתחבא כאן עוד מחבל. בחדר של ההורים אני רואה את הגופות של ההורים, שהיו בלי הראשים. לקחתי שמיכה שהייתה במקום, כיסיתי את הראשים שלהם ואת הגופות שלהם והמשכתי. עליתי לעליית הגג כדי לבדוק שאין שם אף אחד ואין צלף שלהם שמתחבא שם. חזרתי לילד, דיברתי איתו ברוגע כאילו אנחנו יחד בגן המשחקים כדי לא להכניס אותו לחוויה קשה. שאלתי אותו איפה ארון הבגדים שלו, והוא הצביע וכיוון אותי. לקחתי קפוצ'ון כדי לכסות לו את הפנים שלא יראה כלום. הוא אמר לי: 'אבל חם', עניתי לו שיש רוח. הרמתי אותו כמו שק קמח, והוא הניח ראש על הכתף שלי. בדרך דיברנו, שאלתי אותו איך קוראים לגן שלו וכמה אחים יש לו, והוא ענה לי שאין לו אחים. אני לא יודע מה קורה איתו היום, במצבי הנוכחי אני לא מסוגל לבדוק מה איתו, אולי בעוד מספר שנים, אולי הוא יום אחד יחפש אותי, כרגע אין בי את הכוח הנפשי. אני לא גיבור ולא שונה, זה היה יכול להיות כל חייל אחר. לקחתי אותו איתי לרכב של כוחות צה"ל שהיו בחוץ, ואמרתי לו: 'גבר, אני צריך ללכת להביא לך עוד חברים'. הוא הצביע על חיילת שהייתה שם, ואמר שהוא רוצה ללכת רק אליה. הסברתי לה את הסיטואציה. כבר התחלנו לצאת מהמקום, ובשלב שיצאנו מהבית אמרו לי מהיחידה שבגלל שאני פצוע אסור לי להמשיך בלחימה. לקחו אותי לתחנת משטרה באשדוד, ומשם פינו אותי באמבולנס של היחידה. זה השלב שיצאתי מאזור הסכנה. בגלל שלא היו מקומות בבתי החולים בדרום, לקחו אותי לשערי צדק. בדרך לא רציתי לדבר עם אף אחד. בשלב הזה פתחתי את הטלפון, היו שם הודעות מכל האנשים שאני הכי אוהב, אבל לא היה לי כוח לענות לאף אחד".
חרדות, בכי ולילות בלי שינה
הכאוס של אותו יום גם בלט בקליטת הפצועים. ההורים של ל.א סיפרו כיצד נודע להם שהוא פצוע מבלי לקבל הסבר האם הוא פצוע קל או חמור. הם מתארים את הפחד שאחז בהם עד שראו במו עיניהם את טיב הפציעה. ההתמודדות האמיתית היא דווקא אחרי האירוע הקשה. קוצר נשימה ודופק מואץ הם סממן מובהק לחרדות, ול.א חש אותם. גם התמונות והריחות לא עוזבים אותו. "אני מנסה להחלים. זה כל הזמן בראש. חוויה קשה מאוד. אני עדיין שם, כל הזמן. זה לילות בלי שינה, חרדות, בכי, רעשים מקפיצים כמו אופנוע שעובר. קרה כאן משהו לא אנושי. הפציעה הנפשית קשה מהפיזית".
לסיום. מה לאחל לך?
הלוואי והיה ניתן להחזיר את הגלגל לאחור ולחזור ליום ה- 6.10.23 ולא לעבור את כל זה.
