הנס של מאור
סמל ראשון מאור יהודה, לוחם בגדוד 51 של גולני, היה בבסיס כיסופים בשבת הארורה של ה-7 באוקטובר • זו הייתה אמורה להיות השבת האחרונה שלו לפני השחרור • הוא נפצע מקליעים בידיים, בגב, בריאות וברגליים • 20 קליעים נשארו בגופו גם לאחר הניתוחים שעבר • בנוסף, הוא סובל מפגיעה בעור התוף והעצב • בריאיון מביתו הוא מספר על רגעי האימה כשהמחבלים פרצו לבסיס, על החייל ממעלה אדומים שהגיע לחלץ אותו מהמיגונית ועל החברים הגיבורים שאיבד
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
זאת הייתה אמורה להיות השבת האחרונה שלפני השחרור עבור סמל ראשון מאור יהודה מגדוד 51 של גולני, אך שיגורי הרקטות ופצצות המרגמה שהחלו סמוך לשעה 06:30 בבוקר העירו את כלל חיילי בסיס כיסופים. החמ"ל הפך תוך שעות למקום של איסוף הפצועים, וגם מאור הגיע לשם כשהוא פצוע.
הסיוט שנגלה לחיילי הבסיס באותו הבוקר עולה על כל דמיון. שיירה של טנדרים ואופנועים שעטה מהאזור הפלסטיני הבנוי, והתקרבה אל הגדר. לפתע התרחש שם פיצוץ של מטען חבלה רב עוצמה, ואז 50 מחבלים שעטו לתוך מוצב כיסופים, שם היו באותה העת חיילי גולני, גדוד 51.
רסיסים בגוף
נפגשנו בביתו של מאור, כשהוא עטוף בבני משפחה, והוא הציג בפניי את הרסיסים שהוצאו מגופו ואשר נמצאים למזכרת בתוך מבחנות שקיבל בבית החולים אחרי הניתוחים שעבר. לא מעט רסיסים נשארו בגופו, וכנראה יישארו שם לעולם. "אולי עם השנים הם ייפלטו איך שהוא מהגוף", אומר מאור בהשלמה.
השבת האחרונה
זה סיפור נוסף מתוך אלפי סיפורים שעוד יישמעו ויסופרו בשנים הבאות, כחלק מסיפורי היום הטראגי ביותר בתולדות מדינת ישראל. פציעתו הוגדרה כנס. הוא נפגע בגבו, ברגליו, בידו, באוזניו ובריאותיו, מילימטרים בודדים מהעורק הראשי.
בריאיון מביתו הוא מספר על השבת האחרונה שלפני השחרור, השבת בה קרה האסון ובה איבד את חברו הטוב ונפצע בכל גופו. אימו קרן אומרת כי "הם כל הזמן אמרו שזאת השבת האחרונה שלהם, הם התכוונו שזו השבת האחרונה בצבא, ואני כל הזמן אמרתי להם שיפסיקו לומר 'שבת אחרונה' כי יש לזה משמעויות אחרות".
צבע אדום
מאור גדל בפסגת זאב עד לפני כשנתיים, כשמשפחתו עברה להתגורר במעלה אדומים. הוא החל את שירותו בגדוד 51 כלוחם, ולאחר פציעה ברגלו המשיך בגדוד כסמב"צ. "ביום שישי בערב ישבנו בכייף בחמ"ל יחד עם התצפיתניות, זאת הייתה השבת לפני חופשת השחרור. סיימתי משמרת בארבע בבוקר, נשארתי עוד קצת בחמ"ל והלכתי לחדר. במקום לישון הייתי עם הטלפון, ולכן לא הספקתי להירדם כשהחדירה התחילה", הוא מספר.
"בסביבות שש וחצי בבוקר החמאס החלו לירות טילים רבים שנפלו לתוך הבסיס. פתאום התחילו מטחים בצרורות, וכל הרצפה רעדה. בכריזה נשמע: 'צבע אדום', בלי הפסקה. כולנו רצנו למיגונית, כמו שאנחנו, אני הייתי עם בוקסר, וכמוני עוד הרבה חיילים. לא היינו עם ציוד או וסטים, רצנו לשם בגלל ששמענו את הכריזה של 'צבע אדום'. לא דמיינו שעוד מעט הבסיס יתמלא במחבלים".
יש פשיטה
"כשהגענו למיגונית בשל הירי הבלתי פוסק של הטילים, התחלנו להבין שמשהו לא שגרתי קורה. בגלל שגולני עוברים בסיסים, אנחנו הגענו לבסיס הזה רק בחודש יולי, אבל החיילים שמשרתים שם קבוע והיו איתנו במיגונית אמרו לנו שדבר כזה אף פעם לא היה, ואז הבנו שאנחנו בסרט אחר.
התקשרתי לחמ"ל כדי להבין מה קורה, הם צעקו לנו: 'יש פשיטה, יש פשיטה, הבסיס מלא במחבלים', וסגרו את הטלפון. כמי שעובד בחמ"ל הבנתי מה זה אומר. אמרתי לעצמי: 'אכלנו אותה', אבל לא באמת הבנתי את סדר הגודל של האירוע. כמה דקות אחר כך כבר התחלנו לשמוע צרורות של יריות".
18 חיילים מבוהלים במיגונית
באותו הזמן הוא וחבריו הסתתרו במיגונית, ומאור מספר שהייתה שם אווירה של פניקה והיסטריה. הבעיה העיקרית הייתה שרוב החיילים שהגיעו בריצה למיגונית כדי להתגונן בפני הטילים, כלל לא היו עם נשק, למעט ארבעה חיילים. "המיגונית גדולה מאוד, ענקית ממש, וזה מה שהציל אותי וחלק מהחברים שהיו שם. בסופו של דבר, היינו 18 חיילים מבוהלים, אנשים סביבי כבר התחילו להיפרד מהחיים. היינו כלואים בתוך המיגונית, ופתאום אנחנו רואים מחבל מתקרב. ראיתי אותו מול העיניים. צעקתי בקול למי שהיה עם נשק באותו רגע, ואז התחילו יריות. אני חושב שהם חשבו שבמיגונית יש יותר חמושים ממה שהיו באמת".
זרקו עלינו רימונים
"מ"פ המפקדה, רז פרץ ז"ל, וחייל נוסף, ישר יצאו החוצה והתחילו לרוץ בזגזג ולירות. מפקד המפקדה חיסל ארבעה מחבלים, הוא ניסה להגן עלינו, ובעצם הציל אותנו כשנתן לנו עוד זמן. לצערנו, בסוף הוא נהרג. המחבלים, שחשבו שיש יותר חמושים ממה שהיו באמת במיגונית, התחילו לזרוק רימונים לעברנו. בערך 15 רימונים נזרקו, אנחנו היינו דרוכים. כל רימון שנזרק אלינו, גלגלנו אותו החוצה עם הרגל. המש"קית ת"ש, תמר, זרקה את אחד הרימונים החוצה, וכך הרגה מחבל. היא יצאה פצועה מהאירוע הזה וכבר עברה מספר ניתוחים. במקביל שמענו בחוץ בלאגן ויריות. מה שלנו נשאר לעשות במיגונית היה רק להתפלל. המחבלים שלטו בבסיס".
מטען חבלה עם ראש פצמ"ר
"כשהמחבלים זורקים רימונים ורואים שאף אחד מהם אינו מתפוצץ בתוך המיגונית, הם זורקים פנימה מטען חבלה. פתאום אנחנו רואים שנזרק אלינו מטען חבלה גדול עם ראש פצמ"ר עליו, והבנתי באותו הרגע שזהו, הלך עלינו. פתאום שמענו פיצוץ ענקי. המשיכו עלינו התקיפות, ולבסוף הם זרקו מטען חבלה גדול יותר עם ראש פצמ"ר עליו. שוב היה פיצוץ ענק, שאחריו לא שומעים כלום. כל המיגונית התמלאה עשן, ואם המיגונית הייתה קטנה יותר זה היה הורג את כולנו. מי שנהרג או נפצע כמוני במיגונית, זה מהמטען".
ארבע שעות במיגונית
"מיד אחרי הפיצוץ נכנס למיגונית מחבל כדי לעשות וידוא הריגה. הוא התחיל לירות לכל עבר, ומיד חבר שלי, שהיה עם נשק, ירה בו שלושה כדורים וחיסל אותו. זה היה הרגע שבו פתחתי את העיניים וראיתי סביבי חיילים פצועים, מדממים, וכאלה שכבר לא איתנו. אלו היו מראות מאוד קשים", מספר מאור, שבמשך ארבע שעות נשאר במיגונית כשהוא פצוע וכואב, מעמיד פני מת מחשש שמחבלים ייכנסו ויראו אותו.
פתחו שולחן באמצע מסע הרצח
"זה נשמע כמו סרט דמיוני, המחשבה שעשרות מחבלים עושים כרוחם בתוך בסיס צבאי, אבל זה קרה באמת ואני עדיין לא מעכל את זה. בתוך המיגונית יש חורים קטנטנים שמהם ניתן לראות מה קורה בחוץ, חבר שלי הציץ ודיווח שהמחבלים יושבים בחוץ, מעשנים סיגריה וצוחקים. בדיעבד גילינו שהם הלכו לחדר אוכל, הוציאו מהמקרר חומוס, פתחו שולחן ופשוט ישבו לאכול בחדר האוכל של הבסיס באמצע מסע הטבח והרצח שלהם".
מעמידים פני מתים
בכל אותו הזמן, הבסיס היה ללא חשמל וללא אנטנות. "אין כלום, שום דבר. במשך ארבע שעות, מי שנשאר חי 'שיחק אותה' מת כדי שלא ישמעו שום תזוזה בתוך המיגונית וכדי שהמחבלים יחשבו שכל מי שבמיגונית כבר מת. אנחנו שומעים בחוץ יריות ופיצוצים, ויותר מזה כלום. אם לפני המטען הייתה פניקה ופחד, במהלך השעה הראשונה שאחרי הפיצוץ הייתי כל כך בשוק, שאני לא זוכר שבכלל חלפה בי מחשבה בראש. אולי שעה אחר כך התחלתי לראות ולהפנים את מה שאני רואה סביבי, את הפצועים וההרוגים במיגונית. הבנתי שאני גם לא מצליח לזוז בגלל הפציעה".
חייל ממעלה אדומים חילץ אותנו
כעבור מספר שעות, כשהמחבלים באזור אחר של הבסיס, הגיע לשם במהירות קצין האג"ם, משה פרידמן, אף הוא תושב מעלה אדומים, יחד עם חייל מיחידת רוכב שמים. "הם הגיעו כדי לומר לנו לבוא מהר. אחד מהחיילים במיגונית, שחשב שהם מחבלים, ירה לעברם, רק במזל זה פגע בקיר. כשראינו אותם והבנו שהם משלנו, הם סיפרו שהם חיסלו מספר מחבלים שהיו בין הש"ג לחמ"ל ושהשטח הזה נקי. הם ביקשו שנצא לשם כי שם מגישים טיפול רפואי. אני הייתי היחיד מהפצועים שהצלחתי למרות הפציעות לפנות את עצמי, השאר פונו בעזרתם. הם פשוט רצו הלוך וחזור בכל פעם כדי לפנות עוד פצועים. כשראיתי אותם הייתי בטוח שהכל הסתיים ושכבר אין מחבלים. לא הצלחתי ללכת, הלכתי ממש לאט, ובגלל שחשבתי שאין מחבלים הרגשתי בטוח. בסוף הבנתי שיש עוד המון מחבלים בחלק אחר של הבסיס. מזל ששום מחבל לא ראה אותי. בדרך לשטח הטיפול ראיתי את גופות המחבלים".
השמיעה שלי נהרסה
" חבר סימן לי ואמר לי לבוא מהר כי יש עוד מחבלים, ואז הבנתי שהשמיעה שלי נהרסה. לא שמעתי אותו, הצלחתי להבין אותו רק מתנועות ידיים ושפתיים.
בחמ"ל עצמו נפתח תאג"ד, היו שם כאלה שהיו מחוברים לחמצן. החיילות שם היו מדהימות, הן עברו בין הפצועים כדי להגיש עזרה. לאחד נתנו שמיכה, לאחר מים או חוסמי עורקים. הן הצילו המון פצועים. קיבלתי משככי כאבים ושמיכה כנגד הקור, כי הטיפול היחיד שיכלו להגיש לי היה רק באמצעות ניתוחים. לחמ"ל של כיסופים יש שתי כניסות, כניסה ראשית וכניסה נוספת מאחור. החמ"ל עצמו הוא ממ"ד סגור בדלת חשמלית, כל עוד היה חשמל בבסיס המחבלים לא יכלו לחדור פנימה. בסביבות ארבע אחר הצהריים חזר החשמל, והסכנה שהמחבלים ייכנסו לשם חזרה גם היא. היו שבעה לוחמים שיכלו עוד לתפקד והגנו על החמ"ל. הם התחלקו ביניהם לשלושה בכל דלת, ועוד אחד שעבר ביניהם. רק בסביבות חצות הבסיס טוהר לחלוטין ממחבלים".
הבנתי שיש 30 מוקדי לחימה
"באותו זמן אני עדיין לא מבין את גודל האירוע, חשבתי שכבר בשעות הבוקר הבסיס יתמלא בלוחמי סיירות, אבל רק אחר כך הבנתי שהיו המון מוקדי לחימה במקביל. הסמב"צית בחמ"ל נתנה לי תמונת מצב וסיפרה לי שהיו המון חדירות ושיש 30 מוקדי לחימה בכל הזירות. היא גם אמרה שהיא התקשרה להורים שלי כדי להרגיע אותם. אני הצלחתי להבין מה שהיא אומרת רק כשקראתי את השפתיים שלה. אחר הצהריים לקח אותי רנגלר עם שישה פצועים נוספים לסורוקה. בסורוקה היה בלאגן, כמות בלתי נתפסת של פצועים. בגלל שלא היו מיטות וכיסאות להוציא אותי מהרכב לבית החולים, הושיבו אותי על כיסא של משרד עם גלגלים".
מישהי ענתה לי ואמרה שמאור בסדר
בכל אותו הבוקר, הוריו של מאור, שהם שומרי שבת, לא ידעו את סדר גודל האירוע בדרום. רק כשהגיע נציג פיקוד העורף לבית הכנסת כדי לעדכן שפרצה מלחמה, התחילו להגיע השמועות. "הם עברו בין בתי הכנסת, ביקשו להתפזר ואמרו שיש מצב חירום לאומי", סיפר אביו של מאור, "אנחנו לא הדלקנו טלוויזיה, ולכן עדיין לא הבנו מה קורה. הערתי את כולם בבית, ואמרתי שיש מלחמה. התקשרתי בשעה רבע לשמונה לחמ"ל, ומישהי ענתה לי ואמרה לי שמאור בסדר. בדיעבד נודע לי שהיא לא ידעה בכלל אם מאור חי או מת, וכדי לא להלחיץ היא אמרה לי שהכל בסדר איתו. מאוחר יותר התקשרה מישהי כדי לומר לי שהוא הגיע לחמ"ל ומקבל טיפול".
התפרצתי בבכי
אביו של מאור ממשיך ומספר כי "הרגשתי לחץ נוראי. סרטים רצו לי בראש. הלכתי לחדר והתקשרתי שוב, ביקשתי תמונת מצב. אמרתי לה: 'אני רוצה לדעת מה עם הילד שלי'. החובש ענה לי ועדכן אותי שהוא פצוע מרסיסים ושכרגע הוא רדום כתוצאה מהסמים שנתנו לא להפחתת הכאבים. הייתי בחדר, נשמתי וחשבתי לעצמי: 'איך אני יוצא מהחדר ומספר את זה'. תכננתי לומר שהוא פצוע קל ושהכל בסדר, אבל בדרך לסלון עברה בי מחשבה שעוד מעט ידפקו לי בדלת ויודיעו לי את ההודעה. כשהגעתי אליהם התפרצתי בבכי. העיקר שהוא איתנו ושהוא חי, זה נס מהלך".
20 קליעים נשארו בגוף
מאז עבר מאור שלושה ניתוחים. לרגלו חדר קליע ,שוט גאן, שהיה בתוך המטען שהתפוצץ. חדירה נוספת הייתה לעצב של היד, וגם אחרי הניתוח מאור אינו יכול להזיז את היד והאצבעות שלו. קליע נוסף חדר לגב והיה ממוקם באזור שהיה עלול לסכן אותו, וכך גם בריאה, שם היה קליע מילימטר וחצי מהעורק הראשי. נשארו לו כעשרים קליעים בגוף, ונאמר לו שאינם מסכנים חיים. בנוסף, הוא סובל מפגיעה בעור התוף והעצב, שמיעתו חוזרת אליו ככול שעובר הזמן.
איבדנו 73 חיילים מהחטיבה ביום אחד
"כל מי שיצא חי מהמיגונית הזו הוא נס מהלך", מספר מאור ואומר כי "יצאנו משם שישה בחיים. מהגדוד שלי נהרגו 30 חיילים. מגדוד 13 נהרגו 41. כל החטיבה איבדה ביום אחד 73 הרוגים. בכל מלחמות ישראל לא הגענו למספרים כאלה בכמה שעות בגדוד אחד. אם היו אומרים לי פעם שזה יקרה בבסיס צה"לי, הייתי צוחק".
החבר הטוב נהרג, היינו צריכים להשתחרר יחד
מאור איבד חברים רבים, והוא מתגעגע בעיקר לחברו הטוב ביותר שהיה איתו באותו היום. "עולים לי פלאשבקים מהאירוע לפני השינה, ויש בי געגועים עזים לחברים. אני מדבר על זה הרבה כי אסור להדחיק, ולמזלי אני מוקף במשפחה תומכת. למרות הפציעה התעקשתי לצאת מבית חולים להלוויה של החבר הכי טוב שלי, יוגב אהרון ז"ל. הייתי שם עם ההורים שלי. תכננו טיול משותף יחד אחרי הצבא. עשרה חודשים לפני האסון אבא שלו נפטר, ולכן הוא יכול היה בחודשים שנותרו לו לעשות יומיות, אבל הוא אמר לי: 'איך אני עוזב אותך לבד?'. הוא היה צריך להשתחרר שלושה חודשים לפניי, אבל הוא חתם כדי שנשתחרר יחד. יומיים לפני שהייתי אמור להשתחרר האסון קרה. הוא היה גיבור. יוגב יצא להילחם בבסיס עד הרגע האחרון. כשראיתי אותו ידעתי מיד שהוא הרוג. היו שם חברים נוספים שאיבדתי, גיבורים".
שיקמה אזולאי | 09:04 10.11.23