גיבור של אמא
לפני חודש בדיוק נפצע מתניה אליצור, בנם של יוסי וצופית אליצור, בהיתקלות עם מחבלים בצפון רצועת עזה מתניה, בן 32, נשוי לרעות ואב ליערה, בת ארבעה חודשים, ניצל פעמיים – פעם אחת כשיצא מהטנק שהתפוצץ, שניים מחבריו נהרגו, ופעם שנייה כשלחם פנים מול פנים עם מחבל חמוש בקלצ'ניקוב שהמתין מחוץ לטנק; כעת, כשהוא בשיקום, מספרת אמו, צופית, על התחושות והפחדים של אם שמקבלת את הבשורה שבנה נפצע, על החיבוק החם מקהילת מעלה אדומים ועל האחדות והערבות ההדדית של העם בימים קשים אלו
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
מתניה אליצור, בנם של יוסי וצופית אליצור, נפצע לפני חודש בהיתקלות עם מחבלים בצפון רצועת עזה. מתניה, קצין שריון בגדוד 52, המשרת בחטיבה 401 בשירות מילואים, נפצע כתוצאה מפגז שהתפוצץ בטנק שבו היה עם הצוות שלו, שניים מחבריו לטנק נהרגו. עבור מתניה, הנס שהתרחש היה כפול – לאחר שניצל מהפיצוץ בטנק, יצא ממנו ומצא עצמו במאבק פיזי עם מחבל חמוש בקלצ'ניקוב.
צופית אליצור, אמו של מתניה, לא עזבה את מיטת בית החולים בחודש האחרון, וכעת כשמצבו הוטב והוא בשיקום, היא מספרת על התחושות והפחדים של אם שמקבלת את הבשורה כי בנה פצוע, ומודה על החיבוק החם שקיבלה המשפחה מקהילת מעלה אדומים.
צופית ויוסי הגיעו להתגורר במעלה אדומים לפני 35 שנה, היא דמות מוכרת בעיר, שעסקה לאורך השנים במגוון תפקידים ציבוריים. במשך 20 שנה היא הייתה סמנכ"לית האגודה להתנדבות ארצית, ועבודתה נגעה גם בבנות השירות ששירתו במעלה אדומים. היא פיתחה את תחום השירות הלאומי בעיר יחד עם ראש העיר, בני כשריאל, את תחום השירות הלאומי לבנים בעלי פטור מצה"ל ואת תחום השירות הלאומי לבעלי צרכי מיוחדים, וכן יזמה את תחום השירות הלאומי לערבים.
היא כיהנה כחברת מועצת העיר במשך שנים רבות, ועד היום משמשת כיועצת ראש העיר למעמד האישה הדתית. כיום היא מנהלת ויוזמת של 'מסע' לחיבור בין מגזרים בחברה הישראלית, משמשת כמאמנת תעסוקתית ואף הוצבה ברשימת 'לב' של סגן ומ"מ ראש העיר, גיא יפרח, שהכריז בטקס פתיחת המטה שלו שהיא תמשיך לתת מענה לציבור הדתי ולנשים דתיות בעיר.
לצופית וליוסי חמישה ילדים, מתניה הוא הילד השני והבן הראשון במשפחה. הוא בן 32, נשוי לרעות ואבא ליערה המתוקה, בת ארבעה חודשים. הוא משמש כראש מכינת בית פרת בירושלים, ומעביר הרצאות ומערכי לימוד בתיכונים ובמכינות קדם צבאיות. יש לו תואר ראשון בפילוסופיה והגות יהודית, ותואר שני במחשבת ישראל. מתניה הוא שילוב של עולמות החינוך והרוח עם עולם המעשה. בצבא המשיך לאחר שירות סדיר לקצונה ולקבע בחטיבה 401 של השריון.
בשמחת תורה, יום שבת, 7/10, הוא ומשפחתו שהו בביתם שברעננה כשהתעוררו לאזעקות ואיתן גם הקריאה אליו להתייצב למילואים.
עד כמה דאגת כששמעת שהוא גויס למילואים?
"מתניה לחם בצוק איתן, ולא ראינו אותו במשך שבעה שבועות. במהלך המבצע הדאגה הייתה גדולה, ובכל פעם ששמענו את השער נפתח בדקנו בחלונות מי בא. הפעם דאגתי פחות, בתנו הבכורה בתאל מתגוררת עם אליאור וארבעת ילדיהם באופקים. הם היו אצלנו בשמחת תורה ונשארו לגור איתנו בעקבות המלחמה. הייתי עסוקה איתם ולא כל כך דאגתי עד הכניסה הקרקעית, מאז הגברתי תפילות וישנתי פחות בלילות.
בראש שלי אני בטוחה בצדקת המלחמה, תמיד חינכנו את ילדנו להיות חלק מאחריות אזרחית וערבות הדדית, ומאוד ברור לי שבזמן כזה ההגנה על הבית נמצאת בראש סדר העדיפויות, אבל הלב, הלב ממשיך להיות לב אוהב ודואג של אמא".
ספרי על האירוע שבו מתניה נפצע.
"ללא ספק היה לנו נס גדול, ואנו מודים עליו. לאחר ימי לחימה רצופים בצפון רצועת עזה, הוא וחבריו לצוות יצאו לתדלק את הטנק. כשהיו שלושה בטנק, בהתארגנות לחזור ללחימה, הגיחו בהפתעה מחבלים ממנהרה. אחד מהם הגיע לטנק שלהם ופתח ביריות, כשאחד הכדורים פגע בפגז שהתפוצץ בתוך הטנק. מתניה צעק לחייליו לצאת החוצה, וכשיצא דרך הלהבות ראה את המחבל עם הנשק מולו. למרות הכוויות בפנים ובידיים הוא נאבק עמו בידיים שרופות, עד שחבריו מהטנק הסמוך חיסלו את המחבל. לצערנו, שני החיילים שהיו עמו בטנק, חבריו לצוות שכל כך אהב, נהרגו - אוריה מש ויונתן ברנד ז"ל. זו שמחה מהולה בעצב, כי יחד עם ההודיה הגדולה על הנס שקרה לנו, יש לנו כאב וצער גדול מאוד על לכתם".
כיצד הודיעו לכם? מה עובר בראשה וליבה של אמא בדרך לבית החולים?
"זה היה יום חמישי אחה"צ, בדיוק התחלנו את ההכנות לשבת. מתניה הוטס לבית החולים, וההודעה על הפציעה הגיעה לאשתו, שמיד התקשרה אליי ואמרה לי שמעבר להודעה מקצינת הנפגעים הוא דיבר איתה כמה מילים. זה מאוד הרגיע אותי, מיד נסענו - יוסי ואני, בתפילות לאורך כל הדרך. בכל הנסיעה רצו לי מחשבות שהכל יכול להיות, רצו לי סרטים בראש על סוף טוב ועל סוף מר. חוסר הוודאות מעלה את כל קשת האופציות.
הפציעה שלו היא בעיקר כוויות בראש, בעיניים ובכפות הידיים, וגם רסיסים ברגליים. בשבועות הראשונים היה קשה, הטיפולים מאוד כואבים, הגוף מוגבל, ומעל הכל יש כאב לב גדול על החיילים שנהרגו.
בימי האשפוז מצד אחד הייתה לי אנחת רווחה, הוא חי! יש ודאות מה כוללת הפציעה ומה יהיה התהליך, והוא יצא מלב הלחימה בעזה. מצד שני, היה לי קשה מאוד, כאמא, לראות אותו סובל מכאבים, מוגבל וכל כך עצוב וכאוב. הרגשתי כאב פיזי ואפילו עברה מחשבה שהלוואי ויכולתי לקחת במקומו את הפציעה. מתניה נפצע ביום חמישי, 2/11, יום ההולדת של יוסי בעלי, שאמר לנו: 'בכל שנה אני מקבל מתנה, השנה קיבלתי מתניה ליום הולדתי'".
מה ידוע לכם על השיקום שהוא עתיד לעבור?
"היום, חודש אחרי, יש הטבה. בכל יום הגוף מתקדם להחלמה, הוא בתהליך שיקום ואנחנו מודים בכל רגע ורגע על הניסים, על החסד ועל כך שהתקבלו התפילות שלנו. אמנם יש עוד דרך, אך אנחנו יודעים ומאמינים שיש בכוחותיו להכיל וללמוד לחיות עם האובדן והפציעה. מניסיון אני יודעת שאנו מקבלים כוחות להתמודד עם אתגרים המגיעים לפתחנו. לא תמיד אנחנו בוחרים את האתגר, היינו מעדיפים שלא היה מופיע, אך מאחר והוא שם אנו מגייסים כוחות ובוחרים בחיים".
החיבוק בימים הקשים
"קהילת מעלה אדומים בכלל, וקהילת מצפה נבו בפרט, נתנו לנו חיבוק גדול ואוהב בימים אלה. בשהותנו הארוכה בבית חולים התרגשתי לראות את העוצמה האדירה של החברה הישראלית שהתגייסה למערכה הזו. צעירים ומבוגרים, ימין ושמאל, חרדים וחילונים, אמנים מפורסמים ומתנדבים אנונימיים, כולם התגייסו לפנק, ובעיקר לומר לפצועים – תודה! באהבה גדולה, כנה וטהורה.
בעבודתי אני מתעסקת עם חיבורים בחברה הישראלית ואני כואבת מאוד את הקיטוב, הריחוק והשנאה בימים של שגרה.
בזמן המלחמה ראיתי את עם ישראל מתגלה באהבתו ובכל מסירותו וחיבוקו ללוחמי צה"ל ולמשפחות הנפגעים. גם אנחנו בינינו, משפחות החיילים הפצועים - הפכנו סוג של משפחה זמנית החולקת גורל. הלוואי שנדע להיות מלאי אהבה, עוצמות ועזרה הדדית גם בימים טובים ולא רק בעת צרה".
