ישראל נרדמה בשמירה
יאיר אנסבכר, תושב העיר, חוקר, איש חינוך ויועץ ביטחוני, שרטט בספרו את ההתנוונות של מערכת הביטחון שהביאה לאיום שלא הכרנו כמותו; בריאיון מיוחד הוא מספר על התרחישים שחזה, על התגייסותו בשבעה באוקטובר כדי לסייע לחבריו בלוט"ר, על המראות הקשים שראה ועל המחאה מול מעון ראש הממשלה; וגם, כופר בשש קונספציות שרווחות במערכת הביטחון
פורסם בתאריך:

נכתב על ידי
משה ניסנבוים
יאיר אנסבכר דווקא ניסה להזהיר את מקבלי ההחלטות ואת צה"ל מפני מלחמה העומדת בפתח. הוא ידע לתאר להם בדקדקנות את העומד להתרחש, אלא שהוא איחר את המועד. בספר שכתב בשנים האחרונות אך הוציא לאור אחרי אוקטובר 23', שרטט אנסבכר את ההתנוונות של מערכת הביטחון הישראלית, כך לשיטתו, את ההימנעות מהתקפיות, ואת התוצאה של כל אלה – צמיחה מואצת של ארגוני הטרור, עד כדי יצירת איום שלא הכרנו כמותו.
בכמה כובעים
כשהוא לא על מדים, אנסבכר חובש כמה כובעים אזרחיים – חוקר, איש חינוך ויועץ ביטחוני. הוא בן 41, נשוי ואב לחמישה, תושב מעלה אדומים. בתיכון למד בישיבת נתיב מאיר בירושלים, ומשם המשיך למכינה הקדם צבאית בעלי. אחר כך שירת ביחידת מגלן ולחם במלחמת לבנון השנייה. ב־2010 הקים את המכינה הקדם צבאית "איתן" במישור אדומים, והוא מלמד בה מאז ועד היום. בשנים האחרונות הוא מייעץ לדבריו לכמה גופי ביטחון ומדיניות, ובהם פיקוד צפון, מפקדת העומק, משטרת ישראל ומטה ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה. כמו כן הוא משמש פרויקטור ביחידה מטכ"לית בצה"ל. לאחרונה הגיש את הדוקטורט שלו, שעוסק בכוחות המבצעים המיוחדים ותרומתם למלחמות בנות זמננו.
ישראל נרדמה בשמירה
"ישראל נרדמה בשמירה, וכעת עליה לארגן מחדש את עצמה בדחיפוּת לקראת אתגרי ההווה והעתיד", התריע אנסבכר, "על ישראל לבחור כעת בין התכוננות מלאה ומקיפה של המדינה מבחינה צבאית ואזרחית – התכוננות יזומה, סדורה ורחבת היקף, מאמץ לאומי אדיר שישראל לא עשתה מאז מלחמותיה הגדולות במאה הקודמת – לבין המשך ההתעלמות מהבעיה: מלחמה בעיתוי כפוי מצד אויביה, שעלולה להיות אכזרית וקטלנית מכל קודמותיה, ושיהיו לה השלכות הרות גורל על עתידו של המפעל הציוני כולו".
ידעתי שמדובר במלחמה רחבת היקף
כשפרצה מתקפת הפתע של חמאס בשמחת תורה, כל שנותר לאנסבכר היה לעלות על מדים, לנסוע לדרום ולהצטרף לחבריו בלוט"ר (יחידת הלוחמה בטרור). "מצאתי את עצמי נוסע בתוך עבודת המחקר שלי", הוא מספר, "נוסע ויודע הכול. רואה בצמתים אופנועים ואומר – אה, כן, אני יודע מה קורה. כבר כשראיתי באינטרנט את הטנדרים של המחבלים הבנתי שמדובר במלחמה רחבת היקף, עם פוטנציאל להפוך למלחמה אזורית".
צה"ל מחסל יצירתיות
"צה"ל במידה רבה מחסל יצירתיות, הוא לא מסוגל להכיל אנשים שחושבים אחרת. הוא כן אוהב להקשיב לדעות מגוונות. מזמינים אותי לימי עיון, כי יש משהו אקזוטי בלשמוע את המזוקן. לפני שנה עמדתי ביום עיון למטכ"ל ואמרתי: 'יש לנו בעיה רצינית של תחמושת'. אמרו לי 'בהחלט, בהחלט', ולא עשו כלום. אני רוצה שתקנה תחמושת, תשתגע, תתאבד על המדינה שלך".
ישראל פועלת בפחד משתק
בספרו "וכארי יתנשא – על תיקון דרך המלחמה החדשה של ישראל" (דני ספרים), אנסבכר עוסק לא רק בסכנות אלא גם בפתרונות. הוא מחדד את החשיבות של התמרון הקרקעי, מתאר כיצד הכלי החשוב הזה נזנח בהדרגה, ומפרט איך אפשר לדאוג לו לקאמבק. עוד הוא מתאר כיצד הפחד המשתק מפני אבדות בנפש מכתיב את פעולותיה של ישראל, וכיצד ארגוני הטרור מנצלים זאת בכל פעם מחדש.
נושא נוסף שנידון בספר הוא הלחץ האמריקני שמופעל על ישראל, ומצליח שוב ושוב לבלום אותה ולגבור על האינטרסים שלה. בסוגיה הזו הרגיש המחבר שאינו יכול להסתפק בהעלאת הדברים על הכתב, בפרט אחרי ששר ההגנה האמריקני לויד אוסטין ביקר בארץ ונפגש עם הצמרת המדינית. מדברים שאמרו ראש הממשלה ושר הביטחון בעקבות הביקור השתמע כי ישראל תעניק לפלסטינים את השליטה בעזה ביום שאחרי מלחמת חרבות ברזל.
מחאה מול מעון ראש הממשלה
וכך, בערב קריר אחד של אמצע דצמבר, התייצב אנסבכר בפתח מעונו הרשמי והריק של ראש הממשלה וצרח את נשמתו. לא הייתה זו מחאה רגילה, אלא שילוב של התפרקות ויגון, מפגן יחיד בגרון חנוק, שעורר תמיהה ואפילו דאגה מצד עוקביו ברשתות החברתיות. "אני פה ליד בלפור, מעון ראש הממשלה החוצפן, שמסכן את חיי חיילינו, מסכן את הבנים שלנו בשביל אמריקה", זעק אנסבכר בסרטון שהעלה. "הוא הודיע ברוב חוצפתו, הוא וגלנט הבובות של אמריקה, שהם יחזירו את עזה. עזה שלהם!", צרח אנסבכר בקול ניחר. "הם נלחמו שם! הם כבשו אותה בית בית! עזה שלך? ביבי, אתה לא מתבייש?"
זלזול בדם הלוחמים שלנו
חודש ויותר לאחר מכן, אנסבכר שלם עם המילים ועם הטון יוצא הדופן. "כל אזרח ישראלי יכול לראות בעיניים את מה שאני צעקתי עליו בלילה ההוא. כוחות צה"ל נסוגים משטח בצפון הרצועה, ומיד חמאס משגר משם מטחים. במקביל לשחרור של אוגדה 36, שפעלה בצפון הרצועה, הרמטכ"ל מביע חשש שחמאס שב ומתבסס באזור ההוא, ואומר כי ייתכן שנצטרך שוב לשלוח לשם כוחות. במילים אחרות, זלזול בדם הלוחמים שלנו, זלזול פושע בעם ובהקרבה שלו אל מול מחדלי שבעה באוקטובר, שהם תוצאה של הזנחה שנמשכה עשרות שנים.
ואז אני צורח
"את כל זה ראיתי באותו לילה. שר ההגנה האמריקני ממריא מכאן, וחצי שעה אחר כך – לא השאירו לנו אפילו זמן לטשטוש – שר הביטחון שלנו מצהיר שישראל תיתן לעזתים לחזור לצפון הרצועה. הוא אפילו אומר שבמקביל ללחימה של צה"ל בשכונות מסוימות, העזתים יקבלו אוטונומיה לניהול חייהם בשכונות אחרות. מחזיק אחריו ראש הממשלה, שמצהיר: ניתן לטכנוקרטים פלסטינים לשלוט בעזה ביום שאחרי. ואז אני צורח".
לפעמים חייבים להשתגע קצת
"לצערי, לא צרחתי מספיק חזק. הלוואי שהיה אפשר להעצים את הצרחה הזאת. לפעמים חייבים להשתגע קצת כדי לתת לאנשים השראה. אני משתדל לא לזקוף לעצמי קרדיט שלא מגיע לי, אבל הפעם משהו זז במידה מסוימת. אנחנו אומנם עדיין במאבק, אבל הייתה תנועה, במיוחד סביב הכיסא של ראש הממשלה".
מצפון תיפתח המלחמה
אנסבכר תיאר בספרו בצורה מדויקת את דרך הפעולה של האויב – אך כמו רבים אחרים, גם הוא היה משוכנע שמצפון תיפתח המלחמה. כוח רדואן, כך צפה, ישאף "להשתלט על יישובי גבול הצפון כבר עם פתיחתה של המלחמה בחסות מסך כבד מאוד של אש רקטות ומרגמות. במקביל לכך צפויה פעולה דומה על ידי גדודי חמאס והג'יהאד האסלאמי בגבול הדרומי – גדודים שלפחות חלק מהם (למשל, נוח'בה) אומנו במתכונת דומה".
אני מפחד
"חזרתי ואמרתי לכל מיני קודקודים, 'אני לא ישן בשקט, אני מפחד. צריך לשים כוחות בצפון'", הוא מספר. "אמרו לי שתהיה התרעה. אמרתי שזה לא יספיק, כי בינתיים הם יעברו את הגדר וכבר יהיו ביישובים. בשבעה באוקטובר, בסביבות תשע וחצי בבוקר, שלחתי הודעה למאיר בן־שבת (ראש המל"ל לשעבר – מ"פ): 'חייבים לשלוח כוחות צפונה. תתעלמו מהדרום, אנחנו נטפל בדרום, אבל ברגעים אלו ממש צריכים לבלום חזית נוספת בצפון'. כל הזמן חששתי שהם יתקפו אותנו משני כיוונים. כשראיתי שהשעות נוקפות והם לא באים מהצפון, ובינתיים עוד ועוד כוחות שלנו עולים לשם, נרגעתי".
חלק מתוכנית איראנית גדולה
בסרטון שיצא עם פרוץ המלחמה, וזכה ליותר מ־200 אלף צפיות, הציג אנסבכר על מפה מאולתרת את מהלכי חמאס ואת הסכנה מצפון. מתקפת הפתע הייתה לדבריו חלק מתוכנית איראנית גדולה יותר, שמטרתה הייתה "להשמיד את ישראל ביום אחד", אך זו לא יצאה לפועל כי חיזבאללה הופתע אף הוא, ובחלוף השעות העדיף להישאר על הגדר. גם חמאס לא השיג את מטרות־העל שלו. "הם פגעו בנו בצורה כואבת ביותר, אבל פספסו לגמרי. לפי התוכנית האיראנית הם היו צריכים להגיע לבסיסי חיל האוויר בדרום, ולדפוק את כל המטוסים על הקרקע. שום דבר לא מנע מהם לעשות זאת, אבל הם נתקעו במסיבה ברעים. התפרצה מהם שם אקסטזה של רצח והוללות רשע, וזה עיכב אותם מלמלא משימות צבאיות".
כמו בלש בזירת פשע ענקית
גם את תוצאות הרצחנות הבלתי נשלטת הזאת ראה אנסבכר במו עיניו. המשימה הראשונית שניתנה לו באותו בוקר הייתה להגיע לשדרות, לאחר שצוות של הלוט"ר נתקל שם במחבלים. "תוך כדי תנועה אמרו לנו 'סעו ליישובים'. התחלנו לנסוע על כביש 232, בדרך לניר־יצחק, ופתאום ראינו מאות מכוניות מושלכות בצידי הדרך. על הכביש עצמו לא הייתה מכונית אחת, אבל היו דברים אחרים. אתה מרגיש כמו בלש בזירת פשע ענקית, מפרש במהירות את הדברים. אתה רואה גופת שוטר, ובמרחק של 20־25 מטרים מוטלים שני מחבלים. יש תרמילים מסוגים שונים, רכב משפחתי מחורר ככברה – עבדו עליו כנראה ב־PKM, המקלע שהיה על הטנדרים. אתה מציץ פנימה, רואה מה שאתה רואה, ואז אתה מרים את הראש ומסתכל אל המשך הציר, וכולו מלא כלי רכב כאלה."
כופר בקונספציות
בספרו מבקש אנסבכר לכפור בשש קונספציות שרווחות במערכת הביטחון בעשורים האחרונים. הראשונה היא "עליונות ישראלית בכל מצב" – הסברה הנזכרת לעיל, שלפיה ידנו תמיד תהיה על העליונה. קונספציה שנייה היא "הטכנולוגיה תילחם לכם ואתם תחרישון"; "לא רק הסתמכו יותר מדי על טכנולוגיה, אפילו חשבו שזה פטנט חסר תקדים בתולדות האנושות – מלחמה שלא זקוקה להקרבה", מסביר לנו אנסבכר. "ישראל אינה מוכנה לסכן אף אחד בשביל שום דבר. ראיתי את זה גם במחקר שלי על הכוחות המיוחדים: לא פעם יש המלצה להוציא מבצע, אבל לא עושים אותו, כי יש סיכון".
הקונספציה השלישית אומרת ש"אזרחי ישראל חלשים, פגיעים ופאסיביים, ואסור לשתף אותם במלחמה". אנסבכר מנגד מציג את התרומה הסגולית שיכולה להיות לכיתות הכוננות. "על פי ידיעות שונות, בהכנות לכל עימות בעתיד, בצפון או בדרום, יבקש צה"ל לפנות יישובים ישראליים הסמוכים לגבולות", כך כתב עוד לפני שבעה באוקטובר. "מעֵבר למורכבות הטכנית העצומה של מהלך כזה תחת אש, המעמידה בספק את עצם היתכנותו, עלולה להיות לו משמעות מורלית הרת אסון".
הבאה בשורת הקונספציות היא "העולם לא יעמוד מנגד", לאמור – תמיד יהיו לנו חברים לעת צרה. "המלחמה באוקראינה מלמדת שברגע האמת אין לך חברים", אומר אנסבכר. "אתה מוצא את עצמך לבד. מה שיש לך בתרמיל, עם זה אתה תתמודד". אותה קונספציה, הוא סבור, מובילה גם להתעסקות אובססיבית בסוגיות של דין בינלאומי, באופן שפוגע בלחימה.
הקונספציה החמישית נקראת In America We Trust: דינמיקה קבועה שבמסגרתה ישראל מוותרת על חופש הפעולה שלה ועל אינטרסים ביטחוניים ואסטרטגיים רק כדי לרצות את וושינגטון. המסמך של קהלת שסיכם את משחק המלחמה דיבר גם הוא על תלות מסוכנת של ישראל בארה"ב: "אין להסתמך על סיוע אמריקני כלל בשעת מלחמה", נכתב שם. "התמיכה הפופולרית בישראל בארה"ב, על אף שעודנה רחבה, הולכת ונשחקת, וכבר לא ניתן להגדירה כדו־מפלגתית. (…) ככל שישראל תיישם מדיניות עצמאית ותראה שאינה תלויה בארה"ב, כך האהדה כלפיה תגבר בציבור האמריקני, שמעריך עצמאות, חוזק וחוסר תלות, ותאלץ את הממשל לסייע לישראל".