הגורל של עמית
חודש עבר מאז התאונה הטראגית בה קיפח עמית מזרחי ז"ל את חייו; עמית, שבזכות כיבוד הוריו ניצל מאסון מסיבת הנובה, מצא את מותו בתאונה חזיתית כשלקח את הרכב של חברו ויצא למשוך כסף מהכספומט; שש פעמים היה צריך הקצין לחזור על המשפט: 'עמית נהרג', עד שהוריו, הילה ושמעון מזרחי, הצליחו לקלוט; בריאיון ראשון מאז האסון מדברים ההורים על הכאב שלא מרפה, החור הגדול שנפער, הגעגועים שמלווים בכאב פיזי והכעס על מה שקרה; יהי זכרו ברוך
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
חודש עבר מאז הטרגדיה שפקדה את שמעון והילה מזרחי, שבנם עמית נהרג בתאונת דרכים. נפגשנו לדבר על הכאב והחור הגדול שנפער עם האובדן, על ההתמודדות הקשה, על החברים הטובים שהשאיר ועל הדרך שלו, אותה ירצו להמשיך. כבר בהתחלה הם מספרים על אסון מסיבת ה"נובה" שממנה ניצל עמית ז"ל, אבל הגורל רדף אותו זמן קצר לאחר מכן, כשמצא את מותו בתאונת דרכים קטלנית ביום גשום וסוער.
להעיר את שמעון מחלום
"אני אבכה הרבה בריאיון הזה", אומרת האם הילה, "הדבר שהכי הייתי רוצה שיקרה זה להעיר את שמעון בבוקר ולהגיד לו: 'וואי שמעון, אתה לא מאמין איזה חלום חלמתי'. הייתי רוצה שהכל יהיה חלום שנתעורר ממנו ונגלה שלא קרה".
תמונותיו של עמית ממלאות את הבית בכל פינה. התמונות מאירות את הבית ומציגות בחור צעיר ויפהפה, עם עיניים טובות ועם חיוך שלא יורד.
תאונה חזיתית
עמית ז"ל למד כשוחר בבית הספר התיכון "תעופה וחלל", התגייס לחיל האוויר ושירת בבסיס פלמחים. בערב התאונה הוא יצא מהבסיס עם רכב של חברו, כדי לקנות כמה דברים ליום ההולדת של אחד מחבריו לבסיס. הוא ביצע עקיפה, התנגש חזיתית ברכב שהגיע מולו ומצא את מותו, כשהוא בן 19 בלבד.
כולם אהבו אותו
הכאב של הילה ושמעון ניכר, צורב וזועק בכל רגע, הוא מלווה בדמעות, מערבולת של רגשות וגעגוע עז, הוא כאב ההחמצה על החיים שהיו ואינם, ויש גם הרבה כעס. "אי אפשר היה לא לאהוב אותו. בכל מקום שנכנס, הרגישו אותו. גם החברים שלנו מרגישים שאיבדו בן, כל כך אהוב הוא היה. עמית זה עולם ומלואו, ילד מהמם חיצונית, ועוד יותר פנימית. ילד שכולו לב. לא יהיה אדם שיאמר שהוא פגע בו או העליב אותו. ידענו שהוא אהוב ומוקף חברים, אבל לא הבנו את הממדים. בשבעה הגיעו כל כך הרבה קבוצות חברים לנחם, וכל אחד מהם ראה בעמית כחבר הכי טוב שלו. כזה הוא היה, הוא נתן תחושה לכל אחד שהוא הכי חשוב שיש", אומרת הילה בכאב.
כל השנים שמרנו עליו
"עמית נולד פג בשבוע 31, והריאות שלו לא היו בשלות. הוא היה מונשם ומורדם במשך שלושה שבועות, ועם חמצן ארבעה חודשים. כל השנים שמרנו עליו. שמעון כל לילה לקח אותו עם העגלה לטיול בחוץ כדי שיהיה לו אוויר כשהיו לו התקפי סטרידו. טיפלנו בו ופינקנו אותו כמו נסיך, כי הוא היה כזה", מתארת הילה בדמעות את בנה בכורה.
ילד של אהבה
שמעון מספר בכאב כי "עמית הפך אותנו להורים, בן בכור לארבעת אחיו. כל החיים היו סביבו, גם כשהילדים נולדו. הוא נולד אסמטי ולכן הדאגה אליו הייתה הרבה מעבר, המון תשומת לב הייתה מופנית אליו, שמרנו עליו כמו אתרוג. הוא תמיד דאג לאחרים, היה לו לב ענק והוא ידע להסתכל על הילד שישב בפינה לבד. אם היה ילד עם מוגבלות, הוא היה נצמד אליו. אמא של ילד עם מוגבלות אמרה לנו פעם שאחרי שעמית הזמין אותו אלינו הביתה, לראשונה הוא מוזמן על ידי חברים נוספים. היו לו המון חברים, תמיד היה מוקף ויוצא לבלות עם מעגל ענק של חברים. בשבעה הבנו עד כמה היה אדם שמח עם חבריו, ילד של אהבה שקשה לתאר".
בחיים לא סירב לנו
שניהם מספרים על כיבוד ההורים שהיה לו, "בכל הקשור לכיבוד הורים הוא היה ילד מהדור של פעם. בחיים לא סירב לנו, תמיד הקשיב וכיבד אותנו. שנה אחרי עמית נולד עומר, וקרוב אליהם התאומים עדן ועידו. ההפרשים היו כל כך קטנים, שהם גדלו יחד והיו חברים מאוד טובים ששיחקו אחד עם השני ולא נזקקו לחברים מבחוץ. כשגדלו, החברים היו משותפים וכולם התחברו לכולם. אחרי שעמית נהרג כל האחים מרגישים שלקחו מהם צלע. את עילאי הקטן עמית תמיד עטף ופינק".
ניצל מהטבח במסיבת נובה
עמית היה במסיבת נובה, אך בזכות כיבוד ההורים שלו הקשיב להוריו וחזר הביתה, וכך ניצל מהאסון הכבד. "המסיבה התחילה ביום חמישי ונמשכה לכל אורך סוף השבוע, שהיה גם חג שמחת תורה. אצלנו אין להחמיץ ארוחת שישי, ובמיוחד כשזה חג ושישי יחד. לכן ביום שישי, 6.10 בצהריים, התקשרנו אליו וביקשנו שיחזור. הוא אמר שהוא בדרך לכיוון הרכב. בסיום הארוחה בערב הוא אמר שהוא רוצה לחזור למסיבה, אבל אמרנו לו שאין מצב שעכשיו הוא ינהג עד לשם. ביקשנו שילך לישון ויצא בבוקר מוקדם חזרה לנובה. אחרי שקרה האסון הנוראי ב-7 באוקטובר ועמית שמע על הטבח הנורא במסיבה שבה היה רק יום לפני, הוא לקח את זה מאוד קשה. במקום לחזור ביום ראשון לבסיס, הוא חזר רק ביום שלישי, היה לו קשה לעכל את מה שקרה".
תחושת בטן של אמא
מאותה השבת להילה הייתה תחושת בטן קשה, היא הרגישה שאסון מרחף מעליהם. "אדם אחר היה מודה על הנס שקרה, אבל אני לעומת זאת, במשך שבועיים לא הפסקתי לבכות. הסתובבתי עם מחשבות מבהילות של 'מה היה קורה אילו'. הייתה לי הרגשה שלא עזבה אותי, ופשוט לא יכולתי להישאר רגועה. הייתי כל הזמן בלחץ היסטרי. מה-7.10 כל סטורי שעמית העלה עשיתי צילומי מסך כדי לתעד, משהו בלתי מוסבר משך אותי לעשות את זה", אומרת הילה ומראה לי אין סוף תמונות של צילומי מסך בגלריה שלה, "יום אחד הוא ישב לידי וראה את הגלריה שעשיתי. אמרתי לו: 'עמיתי כפרה, איזה תמונות יפות אתה מעלה, למה כסטורי ולא כתמונות שיישארו לנו כמזכרת? אני זוכרת שאמרתי את המילה שיישארו, והוא אמר: 'אמא, את מעריצה שלי? מה את עושה צילומי מסך?'. לא ידעתי להסביר לו ולעצמי למה עשיתי כזה אלבום".
"אני הנהג הכי טוב בעולם"
הילה ממשיכה ומספרת כי "שלושה שבועות לפני האסון אכלנו ארוחת שישי עם ההורים שלי, אחותי, בעלה והילדים. עמית אמר לאבא שלי: 'אני הנהג הכי טוב בעולם, אין עליי סבא'. כולנו נבהלנו, אבא שלי השתיק אותו. הרגשתי צמרמורת בגב, אמרתי לו: 'עמית, אנחנו אחרי קידוש, זאת שעת רצון, אל תפתח פה'. זה ממש הבהיל אותי, אני לא מספרת את זה בדיעבד, באמת באותו רגע הרגשתי מאוד מבוהלת".
כאילו הוא נפרד מכולנו
"בכל פעם שעמית חזר לבסיס, הוא היה יוצא איתי לתחנה המרכזית", מספרת הילה, "באותו היום הוא היה צריך להגיע עד השעה 12 ולכן העדיף לצאת יותר מאוחר. באותו בוקר הוא עשה דברים שמעולם לא עשה לפני כן. הוא העיר את עילאי, נכנס איתו למיטה והתכרבל איתו. בשעה שבע וחצי הוא שלח לנו תמונה שלהם מכורבלים. מהתאומים הוא נפרד בנשיקה וחיבוק, וזה משהו שבחיים הוא לא היה עושה, תמיד היה נותן צ'פחה ויוצא. כשהיה מגיע לבסיס הוא תמיד שכח לעדכן שהגיע והכל בסדר, ודווקא באותו היום הוא הודיע גם לי וגם לשמעון בשעה 11 וחצי שהוא הגיע. בשעה 14:30 שוב דיברנו בטלפון, הוא התייעץ איתי על איזו שיחה שהוא תכנן לעשות עם המפקדת שלו כי באותו יום הוא חזר משבועיים גימלים. בדיעבד זה כאילו הוא נפרד מכולנו".
הבשורה המרה
הילה ממשיכה ואומרת: "בשעה 19:15 שלושה קצינים בכירים הגיעו אלינו לבית כדי להודיע לנו את הבשורה הנוראית. כשהם הגיעו שמעון ואני אפילו לא נבהלנו, לא הייתה לנו סיבה לדאוג, ידענו שהוא כבר הגיע לבסיס והכל בסדר. היינו בטוחים שהם הגיעו לבדוק ולשאול לשלומו בעקבות הגימלים הארוכים שהיה בהם לפני כן. הצעתי להם לשתות משהו ועוגיות. אולי בגלל שהיו כל כך מופתעים מהתגובה שלנו, הם היו לא נחמדים. הזמנו אותם לשבת בפינת אוכל, והם הודיעו לנו שהוא נהרג. אני ושמעון לא הבנו, התגובה הראשונה שלנו הייתה שהם טועים, כי עמית חזר היום לבסיס והוא כבר מרגיש בסדר. הקצין שאל אותי: 'חזר מאיפה?', ואני עניתי: 'מהגימלים. אתה לא פה בגלל הגימלים?', והוא ענה שלא. שמעון אמר לו: 'גם אני חשבתי שאתה כאן בגלל הגימלים, אז למה אתם פה?', והוא חזר על זה עוד פעם ואמר לנו שעמית נהרג".
הקצין אמר לנו שש פעמים שעמית נהרג
הילה מתארת את השוק הגדול שהיא ושמעון היו בו, כשלא רצו להאמין לדברים שאומרים להם הקצינים. "התעקשתי, הסברתי לו שבשעה 14:30 דיברנו בטלפון ושהוא בסדר, ובמקביל כשאני מדברת עם הקצינים, חייגתי לעמית ואני אומרת לשמעון: 'הוא לא עונה'. הקצינה שישבה לידי שמה את היד שלה על הטלפון ואמרה לי: 'הילה, הזיהוי ודאי'. לא הבנתי מה היא רוצה, שאלתי: 'זיהוי של מה?', ושוב הקצין חזר על ההודעה, וכבר ירדה לו דמעה. בשבעה הם סיפרו לי שהוא אמר לי שש פעמים שעמית נהרג. השוק היה כל כך גדול, לא הבנו. את מבינה שהצענו להם לשתות קפה עם עוגיות?".
לקח את הרכב מחבר
"היה לנו קשה לעכל כי לא הבנו איך הוא נהרג, הרי הוא חזר לבסיס בלי הרכב שלו. הוא גם דיבר איתנו והודיע שהגיע. רק לאחר מכן הבנו שהוא ביקש מהחבר לקחת את הרכב כדי ללכת להוציא כסף מהכספומט, ואז הוא יצא לעקיפה שהביאה למותו בתאונה".
הצוואה של עמית
על ההתמודדות הקשה בימים שאחרי אומרת הילה כי "במשך חודש לא יצאתי מהבית, אני לא מבינה איך החיים ממשיכים ואיך הימים עוברים. בעבודה פוגשים אנשים, ואני בתהום הכי עמוקה ושחורה שיכולה להיות. למזלי שלחו לי תמונות וסרטונים של עמית ז"ל. חבר שלח לי סרטון שבו עמית שר את השיר של עמיר בניון: 'כשאת עצובה', ואני שומעת אותו פעם ביום, זה סוג של צוואה בשבילי כשהוא שר: 'בבקשה, לעולם היי מחייכת, כשאת נעצבת אני כמו לא קיים'".
"חלק מהלב שלי נעקר"
חודש לאחר האירוע הטראגי חזרה הילה לעבודה, "חזרתי לעבודה אחרי חודש, וזה מאוד קשה לחזור. זה כאילו להיות ביקום מקביל. רק מי שחווה את זה יבין, אני במקום הכי עצוב בחיים שלי. אני הולכת למקום שבו הכל מתנהל כרגיל, בזמן שעליי ירד הלילה. כולם סביב מתנהגים רגיל, צוחקים ומדברים, ועליי נחרב העולם. אני במשרד, שואלת את עצמי: 'מה אני עושה פה?'. זה קושי שאי אפשר לתאר אותו. הגעגוע כואב פיזית, חלק מהלב שלי נעקר ונמצא במקום אחר, אני מרגישה את הכאב פיזית", אומרת הילה בדמעות.
תחושת החמצה מטורפת
"ההחמצה הזאת שוברת את הלב, זו תחושת החמצה מטורפת", אומרת הילה, "עברנו את הילדות כשהוא היה חולה, צלחנו את בית ספר והבגרויות, והגענו לגיל שזה רק ליהנות, גיל של נחת. כואב כל כך שלא נחווה אותו בוגר, שהוא לא יראה את האחים שלו מתגייסים ומוציאים רישיון, שאנחנו לא נראה אותו מתחתן ומביא ילדים לעולם. אנחנו כל כך צעירים, יש לנו עוד כל כך הרבה שנים להתגעגע, מה עושים עם הגעגוע הזה? מה עושים איתו? חשבתי שהקבורה תהיה החלק הקשה והנוראי ביותר, אבל כשהגיעו לבית עם החפצים שלו, לא הצלחתי להסתכל. ביקשתי שיעלו אותם לחדר, זה היה ביום חמישי, וביום ראשון חיכיתי שכולם ילכו כדי שאוכל להסתכל. פתחתי, הרחתי, ורק לפני שלושה ימים לקחתי את הארגזים, הסתכלתי שוב על החפצים וסידרתי אותם. שאלתי את הילדים מה הם רוצים מהארגזים, הם לקחו כומתות, סיכות. את מדי א' שלו מאותו היום הנחתי אצלי ארוזים, ואת השאר השארתי בארגזים והנחתי במקום גבוה כדי שלא אתקל בהם".
לא אוכל להתמודד עם חדר ריק
הילה מספרת כי "הגענו להחלטה שאחד מהתאומים יעבור לחדר של עמית, כי ידעתי שלא אוכל להתמודד עם חדר ריק. יש לי מודעת ליכולות והחולשות שלי. זה היה הורג אותי, אין מצב שאעמוד בזה. קנינו ריהוט חדש, והוא יעבור לשם. שמעון שאל שאלת רב שאמר לו כי זאת החלטה נכונה.
שמעון בחר לעשות מעשים לעילוי נשמתו, הוא הוא הכין ספרי תורה, ספרי הפטרות, ספר ברכת מזון, זמירות שבת, ברכונים, סידורים לחזנים וסטנדרים לבתי הכנסת".
הכעס לא מרפה
הילה משתפת בגילוי לב מרשים את התחושות הקשות והכעס שלה בעקבות האסון, "כל החיים התפללתי שישמרו עליו, ועכשיו 'הלמה' הורג אותי. מה הוא עשה? הוא היה כזה טוב, מי לוקח ילד מההורים שלו? זה אכזרי. הכעס הזה הורג אותי. שנים הייתי חרדה לו, התפללתי עליו במיוחד, הקפדתי הקפדה יתרה ונהגתי לומר: 'בבקשה שמור לי על עמית. שלא תיפגע שערה משערות ראשו'. הייתי אומרת את זה בלי הרף. הכעס כל כך גדול בגלל זה. איך מפרקים את הכעס הזה? זה עובר? מחבלים בחיים, ואותו הוא לקח? אנחנו בית דתי, אבל כרגע קשה לי מאוד. זו לא דרך הטבע. ביקשנו תרומת איברים כי זאת נחמה גדולה שהוא ימשיך לחיות, אבל כשהגיעו אליו הוא כבר היה מת. מי שהיה זוכה בלב שלו, היה זוכה בלב הכי טהור. אם יש משהו שאיתו אני שלמה, זה שעמית גדל בידיעה שהוא אהוב. החברים שלו מגיעים ביום שישי ומשמחים אותנו, ואנחנו מקווים שהם ימשיכו להגיע".
מה חשוב לכם שנזכור מעמית?
"הסלוגן שלו על כל אסון שפקד אותו הוא: 'במותו ציווה לנו לעשות חיים'. מאז צוק איתן מותר להוסיף למצבה צבאית שתי שורות, ולכן כתבנו: "בחיוך קסום נגעת בכולם והארת עולם, מלאך שלנו שנשק לנו והלך".
