חכם, מהפכן, איש אוהב, פורץ דרך, חבר כנסת
זה מה שנכתב על המצבה של איש הפנתרים השחורים, צ'רלי ביטון ז"ל, שנפטר לפני כחודש בבית בנו במבשרת; הבן אלי מספר בגעגוע על אביו, איש הפנתרים השחורים שגנב מאנשי רחביה בשביל ילדי האזבסטונים בקריית יובל, האב שאליו התקרב מאוד בשנים האחרונות וחבר הכנסת של חד"ש
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
30 יום עברו מאז מותו של צ'רלי ביטון ז"ל, איש הפנתרים השחורים, חבר כנסת לשעבר ולוחם צדק חברתי. נפגשתי עם בנו אלי בביתו שבמבשרת ציון, שם סיפר על חייו כילד וכבוגר לצד דמותו של אביו, שהיה פעיל חברתי, לוחם צדק, חבר כנסת מוערך ושנוי במחלוקת, אדם שהשאיר חותם בחברה הישראלית, מהראשונים שדיברו על קיפוח עדתי והשפיעו רבות בנושא.
לגדול לצד סמל המהפכה
אלי, בן 46, נשוי לחיה ואב לארבעה, מתגורר במבשרת מילדותו. הוא מספר על אביו, שלמרות שהיה אב חם, אוהב ומסור, הוא יצא למלחמות למען הכלל, ובילדותו זה היה גם על חשבון זמן איכות עם הילדים, ורק כשבגר נרקמו ביניהם יחסים קרובים במיוחד עד ליומו האחרון. אלי איש חייכן עם חום אנושי, עובד בהייטק ומאמן כדורגל לילדים. "כשאני מדבר על אבא עולה לי חיוך, הוא היה איש מצחיק שכייף להיות במחיצתו".
על המצבה שלו כתוב: חכם, מהפכן, איש אוהב, פורץ דרך, חבר כנסת. לצד הכיתוב מופיע על המצבה ציור של היד, שהיה סמל המפכה של הפנתרים השחורים. "היד שסימלה ביחד ובכוח. הפסל של היד ליווה אותו מאז ועד מותו, מאז ומתמיד זה היה מונח במזנון".
רובין הוד של ישראל
צ'רלי ביטון התגורר במבשרת ציון, ושם הוא גם נפטר. הוא גדל במוסררה והיה ממייסדי תנועת המחאה החברתית "הפנתרים השחורים", תנועה שהוקמה בשנת 1971. חלק מהפעילויות המפורסמות של הפנתרים היו מעשים בסגנון "רובין הוד", כדוגמת גניבת בקבוקי חלב שהיו מונחים בלילות בדלתות הבתים בשכונת רחביה לתושבי האזבסטונים בקריית יובל' ובמקומם השאיר פתק עם הסבר: "בקבוק זה יכול להאכיל עשרה חתולים, ובמקום זה לקחנו אותו לשם האכלת עשרה ילדי משפחות מצוקה". בנוסף, התקיימה פריצה למפעל שמן תעשיות וחלוקת השלל שנבזז למשפחות מצוקה, פריצה עם קבוצה של שרידי הפנתרים למחסני שטראוס בירושלים, משם הוא לקח מוצרי חלב וחילק אותן למשפחות נזקקות עם הכיתובL "הגונב מגנב פטור".
חבר כנסת לא שגרתי
בשנת 1977 נבחר צ'רלי ז"ל לחבר כנסת מטעם סיעת הפנתרים השחורים במסגרת חד"ש. ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, כינה אותו סר צ'ארלס ביטון. ביטון סיפר כי כשנבחר לכנסת חיבק אותו בגין ואמר לו שהוא "במפלגה הלא נכונה" כיוון שאביו, סבו של אלי, היה חבר תנועת החירות. ביטון הביא לכנסת דרכי פעולה לא שגרתיות, מה שהבדיל אותו מיתר חברי הכנסת.
הכנסת צריכה להכיר את הדפוקים
בשנת 1978 כבל עצמו צ'רלי ביטון באזיקים אל דוכן הכנסת. יו"ר הישיבה, משה מרון, נאלץ להפסיק את הישיבה. באותו היום התראיין ביטון לנחמן שי ואמר כי הוא "כאיש שמייצג את השכונות, את האנשים המדוכאים, את האנשים הדפוקים - אני חושב שמדי פעם הכנסת צריכה לדעת מה זה אנשים דפוקים". ביטון הורחק מהכנסת לחמש ישיבות כעונש על הכבילה. בספטמבר 1980 היה ביטון, לצדו של תופיק תובי, חבר הכנסת הראשון שנפגש בפומבי עם ראשי אש"ף, ובהם יאסר ערפאת וסגנו אבו איאד, הדבר היה עוד לפני חקיקת חוק איסור המפגשים עם אנשי אש"ף.
נפטר בביתו בגיל 77
מאז פרישתו מהכנסת עסק ביטון בפעילות פוליטית רק לעיתים מזדמנות, והתפרנס כיבואן בגדים. בין היתר השתתף בהפגנות הסטודנטים נגד העלאת שכר הלימוד. בשנת 2007 הקים תנועה חברתית, שפרט לפעילים ממוצא מזרחי כוללת פעילים יוצאי ברית המועצות לשעבר וכמה יוצאי אתיופיה. ביטון הסתייג ממפלגת ש"ס, בה תמך תקופה מסוימת, ואמר עליה: "הם הפקק שסתם את ההתפתחות החברתית של עדות המזרח". בעקבות האינתיפאדה השנייה והמשך האלימות הפלסטינית, התרחק צ'רלי ביטון מהשמאל הפוליטי הישראלי. בשנת2011 נטל חלק פעיל בהפגנות במסגרת מחאת האוהלים. הוא נפטר בביתו בגיל 77.
איך נראתה ילדותך כבן של צ'רלי ביטון?
אלי מחלק את חייו לצד אביו לתקופות, ובתוך כל תקופה הוא מוצא את הטוב והפחות טוב, "תמיד היה כיף ללכת איתו ברחובות, לראות את האהבה שאנשים מרעיפים עליו ובאופן קבוע גם הרבה אחרי שיצא לפנסיה מהכנסת, תמיד נשאלה אותה השאלה ברחוב: נו מה יהיה צ'ארלי?
כשהייתי ילד נסעתי איתו הרבה לכנסת, אני זוכר את תקופת יצחק שמיר, אבא היה בכנסת 15 שנים, כמעט ארבע קדנציות, אבל אנחנו, הילדים שלו – הפסדנו. הוא תמיד היה עסוק, הוא לא היה אבא נוכח, הוא היה מעט מאוד בבית", אומר אלי בצער ומיד מוסיף בחיוך, "במסגרת העבודה אבא טס הרבה לחו"ל, אז זה היה מטורף. אני זוכר את הטלפונים מאבא, כולנו עמדנו ליד הטלפון, ובגלל שהשיחות היו יקרות לכל אחד הייתה חצי דקה של שיחה. הוא אהב אותנו מאוד והיה מרעיף מתנות".
הוא היה לוחם
אלי ממשיך ומספר כי "כשאבא ואמא שלי התגרשו הוא לקח אותנו אליו, היום דיכאון אחרי לידה נמצא בשיח ויש מודעות לכך, בזמנו איש לא דיבר על זה. אני לא מכיר הרבה אבות שמגדלים ילדים לבד, בעיקר אדם כל כך עסוק. זה מוכיח עד כמה הוא אהב ודאג לנו, גם עם קריירה שואבת הוא לא ויתר עלינו. הוא אמר לנו שאם היה מוותר היינו נזרקים למשפחות אמנה. הוא היה אבא בולדוזר שנלחם עלינו, נלחם למען שכבות חלשות ועל חוסר צדק, הוא היה לוחם".
בזכותו הגענו לעמדות מפתח
"היו גם זמנים שהתביישתי בו, כשראיתי אותו צועק בהפגנות: 'לחם עבודה'. אני לא גדלתי בחוסר ולא הכרתי את זה, אבא הכיר מצוין מה זה לגדול בחוסר מוחלט. שילמתי מחיר כי הוא היה במפלגת חד"ש וישב עם הערבים במפלגה, ולחיות סביב חברה מאוד ימנית זה לא פשוט. חטפתי על זה מכות ועלבונות על כך שאבא שלי הולך עם ערבים. חלק שנאו אותו על כך, חלק הבינו שזה יכול להשפיע לטובת המזרחיים. בשבילו זה היה מאוד הגיוני כי היו שתי קבוצות מוחלשות שעוברות גזענות ואפליה. הוא היה משוכנע שמהמקום הזה אפשר להשפיע ולשנות את התפיסה בארץ לכלל האוכלוסייה החלשה. כל כך הרבה אנשים ידעו להודות לו ואמרו לו: 'בזכות אבא שלך יש לנו בית, בזכותו אנחנו הולכים בגאווה, להגיע לעמדות מפתח, ללמוד באוניברסיטה, דברים שבעבר רק יכולנו לחלום עליהם".
האם היו לכם שיחות בבית על ילדותו ועל תקופת הפנתרים השחורים?
"סבא וסבתא גרו במעברה בפרדס חנה בלי ביוב ותנאים. כשהתברר שיש בתים נטושים במוסררה, סבא ראה לנגד עיניו את החלום, לגור בירושלים. הם עברו, מספר משפחות, לגור בשכונה שצמודה לגבול ירדן, גם שם היה עוני קשה מאוד. הם שמו דיקטים כדי לחסום חלונות. בהתחלה התגוררו עשר משפחות בבית, הבית היה גדול, ואחר כך המשפחות עזבו לבתים נטושים אחרים. בלי המלחמה של אבא, להורים לא היו בתים להוריש.
אבא לא דיבר הרבה על התקופה הזו. דליתי מידע, הבנתי עד כמה היה קשה, לא היה אוכל והם חיו בצמצום נוראי. מה שגרם לשוק עבור אבא וכל השאר היה כשבנו שיכונים לעולים מרוסיה שהגיעו הרבה אחריהם לארץ. הם הבינו שהעוגה לא מתחלקת שווה בשווה ושאין ברירה וצריך להילחם. הם החלו לפעול בשנת 71 בעקבות מלחמת יום כיפור, הם חזרו למחאה אחרי המלחמה, אבל זה היה פחות עוצמתי, המלחמה בלמה את התנופה.
לפנתרים לא הייתה עבודה, דיור ואוכל, ולכן לא היה להם מה להפסיד. הם עשו דברים קיצוניים, למשל, זריקת בקבוק מולוטוב לעבר השוטרים. הם לקחו מעשירים לעניים, כמו גניבת בקבוקי חלב משכונת רחביה וחלוקתם במוסררה, הם אמרו: 'בחלב שהם מאכילים חתול אנחנו נאכיל עשר משפחות'. גנבו משטראוס ואמרו: 'הגונב מגנב פטור'. אלה פעולות שאני גאה בהם. הם נסעו לארצות הברית לפגוש את הפנתרים השחורים שם, ללמוד מהם, לקבל השראה. לאחותי קוראים אנג'לה על שם אחת הלוחמות שם, עד היום אני לא סגור על מי מימן את זה".
כשהיית ילד הוא התפרנס יפה ואמרת שהיה אבא מפנק.
"כשהייתי אומר לו: 'אבא, תן לי כסף ואראה בחנות מה אני רוצה', הוא היה משתגע. היה אומר לי: "מה זאת אומרת לקחת כסף?. אני ידעתי בדיוק מה אני רוצה, היינו מסתכלים בחלון ראווה וידענו בדיוק מה אנחנו רוצים, אבל לא הייתה לנו דרך להשיג את זה. אבא היה אומר לי: 'אתה מבקש כסף ותחליט מה מתחשק לך שם?', הוא היה משתגע מזה. החלומות שלו היו להיכנס לקולנוע ולצפות בסרט, ואז הם היו מתגנבים פנימה. כדי לשחק כדורגל הם היו מגלגלים גרביים והופכים אותם לכדור, לא היה להם כלום".
הפוליטיקה גזלה ממני את אבא
אלי מספר כי "הפוליטיקה גזלה ממני את אבא, בילדות שלי הוא לא היה שם, ולכן אני מתרחק מפוליטיקה".
על עמדותיו של אבא בפוליטיקה אז ובסיום חייו הוא אומר כי זה היה חלק בלתי נפרד מאביו, "אבא רצה להשפיע חברתית, הוא חיפש שוויון, לא עניין אותו שיאמרו שהוא הולך עם ערבים, הוא אמר שיש להם קווים דומים של חוסר שוויון וגזענות, והצטרף לחד"ש. אבא היה מהראשונים שנפגשו עם עראפת, אחרי אייבי נתן. זה היה אסור, אבל אבא באמת ותמים היה בטוח שאפשר להגיע איתו להסכם. האינתיפאדה גמרה אותו. אבא לא היה בתקופת מחבלים מתאבדים, אבל ב-92 מחבל התפוצץ ושינה את עמדותיו".
נלחם באפלייה
"כשעזב את הפוליטיקה עבר לתמוך בבגין ובחירות, ממש כמו סבא. הפנתרים השפיעו על בגין שדיבר על העוגה שלא מחולקת באופן שווה. בגין היה אומר: 'מה זה משנה אשכנזים או מזרחים? כולנו אחים'. אם מדברים על הליכוד של היום, בסוף הליכוד לא שינה כלום כי זה לא מפלגה חברתית, לעומת השמאל. ביבי דואג למזרחים? ממש לא, הוא ישים מזרחים רק כדי להיכנס לממשלה. הם לא מעניינים אותו בכלל. גם אבא חשב כך. אנשי הדרום, שרובם בוחרים ליכוד, עד היום הליכוד לא שינה שם כלום. אבא מאוד כעס על ביבי, אמר שהוא חייב כבר ללכת. אבא הגיע לפוליטיקה מתוך רצון לשינוי, מתוך דאגה לחברה, לא עניין אותו מעמד וכסף, ולכן אנשים כאלה בפוליטיקה הוציאו אותו מדעתו.
ש"ס נתנו תחושה שהם ממשיכים את רעיון הפנתרים, אבל הרסו הכל ולקחו אותה לדת, את אבא זה הכעיס. מבחינתם מי שלא דתי לא נעזור לו והוא לא זקוק לעזרה. הכספים מופנים לנושאי דת, הם השתלטו על קהל המצביעים. לאבא לא הייתה בעיה עם אשכנזים עצמם, רק עם הממסד. אבא אמר לי תשלח קורות חיים עם השם שלך, ואותם קורות חיים עם שם אחר, ותראה את מי יקבלו".
אבא התחתן עם אשכנזייה
אלי מספר כי "עם האנשים לא הייתה לאבא בכלל בעיה. בנישואין שניים שלו הוא התחתן עם אשכנזייה, הייתה להם בת משותפת ולה היה בן משלה, לפני שנתיים וחצי היא נפטרה מסרטן. אני אמרתי לו שאני לא מרגיש על עצמי את האפליה, אני עובד בעבודה טובה וחי טוב.
כשהבן של בת זוגו (ד"ר שי פרוינד, ממובילי מחאת רופאים המתמחים 2011) הגיע לצנחנים ואני הייתי ג'ובניק, אבא היה משתגע ואומר: 'איך זה, הרי גדלתם באותו הבית?', הוא חשב שזה בגלל שם המשפחה שלו, הוא בכלל לא ידע שאני לא רציתי וזלזלתי במבחנים, אפילו לא קראתי את השאלות בצו ראשון, סתם הקפתי בעיגול. אני לא התחברתי לצבא ושאלתי אותו: 'איך יכול להיות שאני לא מתחבר? הוא ענה לי שצבא נבנה כמו באירופה, והם אירופאים. על זה שלא גייסו אותו לצבא והוא נשאר כדי לעזור להורים שלו, היה אומר: 'אז לא היה נהוג ללכת לצבא'. זה היה מצחיק אותי, התשובות שלו, הוא היה איש מאוד מצחיק. מעבר לכריזמה וחכמה, הוא היה איש של אנשים שכיף לשבת איתו. אני זוכר שתמיד היה יושב עם אנשים, ואני מסתכל עליהם מהצד, הוא מדבר וכולם היו נקרעים מצחוק, ולא הבנתי כלום זה היה במרוקאית".
האם היה משהו שאמר והתחרט עליו?
"לא. אם כן, הוא לא היה אומר. גם כשהתווכחנו על משהו והיינו מוכיחים לו שהוא טעה, זה לא היה עוזר. הוא היה איש של עקרונות. כשביקר במשלחת מהכנסת בשנות השמונים למרוקו, אמרו לו שהוא צריך לנשק את ידו של המלך, והוא אמר למלך במרוקאית: 'מצטער, אני מנשק רק את היד של אבא שלי'. הוא לא עשה חשבון לאף אחד. כשרצה את ראש הממשלה, היה מוציא אותו מהישיבה. מעולם לא ויתר על דברים שחשובים לו".
דיברתם על ההשפעה שלו ושל חבריו על החברה?
"הייתה להם השפעה גם על המיידי וגם על הטווח הרחוק, הם הציפו את נושא הקיפוח במדינה, ומצד שני גרמו לאנשים לעמוד זקופים ולדאוג לעצמם. כשאני מגיע לצימר בצפון של אדם עשיר עם רכב יוקרה בחנייה, והוא אומר לי: 'כל זה בזכות אבא שלך שגרם לנו להאמין בעצמנו ולהרים ראש', זה כיף לשמוע את זה. זה נותן להבין שאבא שינה משהו בתפיסה. עצם זה שהוא נתן לאנשים להאמין שהם יכולים להצליח, והם הצליחו להשיג הרבה, זה מדהים. אני היום עובד בעבודה טובה, אני שווה בן שווים.
הוא גם הצליח לקדם בכנסת הרבה דברים, בין היתר את הטיסות לאומן, והוא לא היה בכלל בדת, אבל אנשים דיברו לליבו והוא דאג להם כך שהיום כולם יכולים לטוס לשם. אני הרבה פעמים ממש התרגשתי לשמוע על נושאים רבים שעשה, נגע בהם ושינה אותם".
תרם עד יומו האחרון
"אבא היה מוכשר בקשרים בין אישיים, הוא זיהה אנשים, את הסיפור שלהם. הייתה לו חכמת רחוב. אחרי שיצא לפנסיה מהכנסת, הוא עזר מאוד לאנשים, ניצל קשרים, ארגן בר מצוות לילדים שלא יכולים לחגוג באולם, היה מביא זמר, דאג שיחגגו, דאג לתרומות תפילין, חילק אוכל, הוא המשיך כל הזמן לעזור לחלשים. אנשים היו פונים אליו ומספרים לו שיש להם חובות, והוא נלחם כדי למחוק אותם. כמות אדירה של מכתבים מצאתי אחרי שנפטר, ואני צריך לעבור עליהם.
צחקתי עליו על כך שתמיד נדבקו אליו מקבצי נדבות בשוק. היה לו ארנק של עשרות שקלים שהיה מחלק לנזקקים. לכולם נתן עשרה שקלים, חוץ מלאדם אחד שתמיד קיבל שטר של 50 שקלים. כשהייתי אומר לו: 'אבא אתה בטוח?', היה עונה: 'כן, הוא צריך חמישים, הוא זקוק ליותר מכולם'. לכולם היה נותן, היה איש טוב לב גם לטבח בארומה, גם למנקה בבית חולים שניקתה לו את החדר. תרם המון גם בסתר. גיליתי בשלב מאוחר בחייו שאיבד כרטיס אשראי, והתקשרו מהקבר של הרשב"י שאחדש את התרומה שלו, והוא בכלל לא היה אדם דתי. הוא גם לא באמת הבין בדת, מצד אחד הניח תפילין ועשה קידוש, מצד שני אכל שרימפס. שבת אחת, כשבאתי לאסוף אותו לארוחת צהריים במסעדה בעין כרם, היה אצלו איש דתי עם כובע שהבן שלו תלמיד בכולל. אמרתי לו: 'אבא, בוא נלך', ואבא ביקש שאשאל אותו אם הוא רוצה להצטרף אלינו. אני צחקתי ואמרתי לו: 'אבא, שבת'. אבא ענה לי: 'תגיד לו מסעדה והוא יבוא'. הוא התייחס לדת לא ברצינות, חשב שכולם כמוהו. אותו עניין מידות טובות ולא המצוות. כשאני מדבר עליו עולה לי חיוך".
בשנים האחרונות היינו קרובים
"אבא תמיד היה אבא חם, אבל לא היה מביע רגשות. בחיים הוא לא אמר לי: 'אני אוהב אותך'. רק בזמן האחרון הקפיד לומר לי את זה. זה גרם לנשימה שלי להיעצר מהתרגשות. אחרי שעבר ניתוח לא מוצלח בצוואר וכבר התקשה בתנועה, זה הכריע אותו. הייתי אצלו כל יום, מספר פעמים ביום, עזרתי לו, הוא גם גר אצלנו בבית שלושה חודשים. הילדים שלנו מאוד היו קרובים אליו, את עבודת השורשים עשו כמובן עליו, וגם ראו סטודנטים באים לראיין אותו. היה לו רגש אימהי, כל יום היה שואל אם אכלתי, מתעניין באשתי חיה, בילדים שלי, שואל לשלום אמא של חיה. אנחנו שמחים שהילדים שלי חוו אותו, ואנחנו גאים בו. הם דאגו לו מאוד".
ביקש למות בבית
"לראות את אבא, האיש החזק ביותר בעולם, נחלש, זה היה קשה ועצוב. עד יומו האחרון הוא מאוד העריך את הדאגה שלי, כל יום כשהגעתי אליו בבוקר היה מתרגש ונתן תחושה שזה לא ברור מאליו. הוא ביקש למות בבית, היה לו סרטן ריאות, והוא ביקש להשתחרר מבית החולים. חיכה שלא אהיה לידו כדי למות. הייתי חייב בתקופה כל כך עמוסה רגשית, נסעתי שישי-שבת לאילת עם חיה כדי להתאוורר. חיה שאלה כמה פעמים אם אני בטוח, ואבא בירר מתי אני חוזר ורק בשבת בבוקר הוא נפטר. אני הייתי רוצה שיזכרו את הלב הענק שלו, את החום האנושי שהיה לו. הוא היה האיש ששם את מה שהאמין ואת הכלל לפני הכל".
