בשם האב
מרגלית בר צבי, דור שני לשואה, מספרת בגילוי לב על הילדות והסיפורים הקשים ששמעה מפי אביה, ברוך איוון ג'ון פטמן ז"ל, שורד השואה; היום היא מספרת את סיפוריו וממשיכה את צוואתו הבלתי כתובה לספר ולהנחיל גם לדורות הבאים את האסון הגדול: "אבא היה הסיפור הישראלית. הוא חינך אותנו שמה שקרה לא יקרה עוד כי יש לנו מדינה ואיש לעולם לא יוביל יהודים כצאן לטבח. אבא לא היה שורד את השבעה באוקטובר"
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
"ברוך איוון ג'ון פטמן נולד ביוגוסלביה בשנת 1927. לאחותו קראו מרגית, ואני קרויה על שמה. אביו, סבא
"אבא לא הפסיק לדבר. בכל הזדמנות הוא הזכיר את הנאצים, גם כשהיינו ילדים קטנים הוא הושיב אותנו וסיפר לנו", אומרת מרגלית בר צבי, "למרות הזוועות והזיכרונות הקשים, למרות שעבר שואה, שבי במצרים במלחמת ההתשה, פציעה בששת הימים, הייתה בו אופטימיות בלתי רגילה. אבא היה הסיפור הישראלי".
דור השני לשואה הוא דור הנושא על גבו את טראומות ההורים. היו כאלה שחיו בשתיקה ואפלה, והיו שנחשפו לסיפורים משם ולעיתים באופן מוגזם ולא תמיד מותאם גיל, מרגלית בר צבי הייתה מאלו. השואה היא חלק מסיפור חייה, והיום חשוב לה להמשיך את אבא ולספר, לקחת על עצמה את התפקיד ולקיים את הצוואה הבלתי כתובה. "זה לזכרו של אבא שלי", היא אומרת בקול רועד.
מה ידוע לך על ילדותו של אביך?
"ברוך איוון ג'ון פטמן נולד ביוגוסלביה בשנת 1927. לאחותו קראו מרגית, ואני קרויה על שמה. אביו, סבא שלי, היה איש עסקים וגומל חסדים גדול. היה לו בית חרושת למטריות שאותן שיווק לכל אירופה, ואטליז בשר. פעם בשבוע היה סוגר את העסקים ופותח 'האנגר' גדול לנזקקים, מי שהיה מגיע היו הגויים. הם לא חיו באורח חיים דתי, ועד שנדרשו לענוד טלאי צהוב, היהדות לא הייתה חלק משמעותי ממנו.
עם עלייתו של היטלר לשלטון הרגישו את האנטישמיות ביוגוסלביה. סבא שלי היה אדם גבוה מאוד, שני מטר גובה, עם נוכחות, וסבתא שלי הייתה אישה אצילית ועדינה לבית משפחת קליין. סבא לקח את אבא בידו, ושניהם צעדו בראש מורם ברחובות העיר כשטלאי צהוב על הבגד שלהם. אך התברר בסופו של דבר שכל מי שסבב אותם היו אנטישמים, גם אלו שעבדו איתם. היוגוסלביים הסגירו יהודים, כולם בגדו בהם, איש לא גילה אמפטיה או חמלה. אחרי שנים, כשאבא שלי יצא למסע עם 'עמך', הוא הגיע לבית וזיהה את האישה שגרה שם, היא אפילו לא הסכימה לתת לו להיכנס ולראות את הבית".
סבא נלקח ראשון למחנה ההשמדה
הראשון שנלקח היה הסבא, אולי כי היה אדם עשיר ובולט בקהילה. הוא נלקח למחנה ההשמדה האכזרי המכונה "אושוויץ של הבלקן", יאסנובאץ' בקרואטיה, "מדובר במחנה איום ונורא. אבא חיפש במשך שנים מידע על אביו. בטיול השורשים 'עמך' הוא מצא את הנרתיק של קופסת הסיגריות שלו. יום אחד נחשפתי לכתבה של העיתונאי נוח קליגר. הוא ראיין שורד מהמחנה שהיה אמור להעיד על אחד מפושעי המלחמה מהמחנה. התקשרתי לנוח קליגר והוא נתן לי את הטלפון של השורד, אדם בשם סדנקו. התקשרתי אליו והצגתי את עצמי, כשאמרתי לו את השם של סבי הוא מיד תיאר את סבא, את הגובה שלו ואת צבע העיניים שלו. פרצתי בבכי, זאת הייתה שיחה מאוד מטלטלת. מיד יזמתי מפגש בינו לבין אבא שלי, והסתבר שסבא שרד כמעט עד סוף המלחמה. הגובה שלו היה לו לרועץ. לקראת סיום המלחמה הם העמידו אותם מול כיתת היורים. סבא, שהיה גבוה במיוחד, נהרג מהכדור לעומת השורד, שגובהו הנמוך הציל את חייו. סבא הצליח לשרוד כמעט עד הסוף".
אחרי שסבא נלקח, מה קרה לסבתא, אביך ודודה שלך מרגית?
"סבתא הבינה שהם חייבים לברוח, היא לקחה את אבא ואחותו, ובדרך לא דרך הם הגיעו להונגריה, לבודפשט. סבתא ודודה שלי התגוררו בבית של קרובי משפחה. את אבא שמו בבית יתומים, הם אמרו שיהיה שם מוגן. זה היה בית יתומים חרדי, שם למד להתפלל, וכשהתבגר איבד את האמונה שלו, את אלוהים הוא מצא בשבי.
בבודפשט הם התגוררו בגטו היהודי, ובתחילה נשמר קשר בינו לבין אימו ואחותו, הן ביקרו אותו בבית יתומים והוא הגיע אליהן לחגים וחופשות. היו להם פעילויות, כמו תנועת נוער בגטו עם סדר יום, הם היו נפגשים בבית הכנסת הגדול, בחצר תחת עץ הערבה הבוכייה, שהיום עומדת שם אנדרטה של עץ ממתכת ועל כל עלה רשום שם משפחה של הנרצחים. עם פלישת הנאצים, הקומה השנייה הייתה המפקדה שלהם, וגם זאת הסיבה שבית הכנסת לא הופצץ.
עם פלישת הנאצים אבד הקשר בין אבא שלי לאימו ואחותו. רק בארץ הוא גילה שהן נרצחו באושוויץ, הן מתועדות ביד ושם ובספר השמות. הוא נשאר בבית יתומים בגטו בודפשט וניצל מהוצאות להורג על שפת הדנובה, במקום בו היום יש את אנדרטת הנעלים".
כיצד ניצלו חייו על שפת הדנובה?
"זה סיפור שאבא לא הפסיק לספר לנו, גם כשהיינו ילדים קטנים הוא היה משיב אותנו ומתאר מה קרה. התאריך המכונן של חייו הוא 24.12, חג המולד. בכל שנה זה היה גם תאריך יום הולדת שני של אבא שלי, התאריך בו אבי היה אמור לצאת להורג".
הנאצים היו מצעידים את היהודים לצעדת מוות, אלו שלא נלקחו לאושוויץ לשפת הדנובה, קושרים אותם זה לזו ברגלים ויורים באחד מהם, וכשהיה נופל לנהר היה לוקח את השאר איתו. לזכר הזוועות האלו ממוקמת על שפת הנהר אנדרטת הנעליים. ב-24.12, לקראת סוף המלחמה, הם אספו את הילדים מבית היתומים מהגטו והצעידו אותם לדנובה. אבא נהג לתאר הכל, כיצד הגרמני בעט בו וגרם לו ליפול במדרגות, ומה קרה שם בדנובה. בתחילה הם העמידו אותם במקום גבוה בבודה, כדי לצפות ולהשקיף. אבא סיפר הכל, גם איך ירו בבטן של אישה בהריון, את כל זה סיפר שהיינו ילדים".
האיש שהציל את חייו
מסתבר שראול ולנברג, מי שהציל חיים של עשרות אלפי יהודים, התערב בנעשה ושלח לוחם בריגדה מחופש לקצין גרמני, "הלוחם המחופש פנה לחיילים הנאצים ואמר להם בגרמנית שעכשיו חג ושישמרו על קדושת החג ולא יתעסקו עם הריגת יהודים מטונפים כי יש עוד ימים לרצוח אותם, וכך ניצלו חייו בחג המולד. אבא שלי בכל שנה בתאריך הזה היה ער כל הלילה ובוכה. לימים הוא התגייס לצנחנים וזיהה את המתחזה, סגן אלוף מרסל טוביאס, האיש שהציל את חייו. הוא ניגש אליו ואמר לו שבזכותו הוא כאן (מרסל טוביאס ז"ל ממקימי יחידת הצנחנים ב 1949 ונהרג בתאונה 1972 בצניחה מספר 1950 שלו כשהמצנח לא נפתח, הוא בעל אותות ועיטורים רבים והיחיד במדינת ישראל שהיה ראשי לענידת כנפי צניחה בעלי ארבעה רקעים שונים - אדום, לבן, כחול וירוק, וכנפי צניחה עם כוכב).
משם הוא ברח כשהצטרף לפרטיזנים, בתחילה הפליג לארץ עם אוקסודוס ושם גם חגגו לו בר מצווה מאוחרת, היה חלק משביתת הרעב על האוניה ונשלח לקפריסין עם שאר נוסעי האונייה ולבסוף עלה לארץ והחל בחיפושים אחרי משפחתו. הוא היה ערירי, לנו לא היו סבא וסבתא ודודים, זה השפיע עלינו כילדה, היה לי חלום שחזר על עצמו שבו דודה שלי מרגית דופקת בדלת בבית שלנו, חלום של ילדה של ניצול. בליל הסדר, כשכל החברות שלי היו לובשות שמלות מנופחות ומתארחות אצל סבא וסבתא, אנחנו היינו בבית, ובכל זאת היה לנו בית מאוד שמח. גם כשאבא עבר עצב וזיכרונות קשים, הוא היה אדם אופטימי, איש מאוד מיוחד שרואה כוס מלאה" .
דור שני
"אבא היה עלה נידף ברוח, האוכל היה נושא בולט אצלנו בבית. הוא היה נכנס לבהלה ופחד ממקרר ריק. אני זוכרת שאמא שלי רוקנה את המקרר כדי לנקות אותו, ואבא בדיוק הגיע וזעקות השבר שלו היו קורעות לב. היינו חוטפים מכות על זריקת אוכל, ולמרות שאהבתי רק את החלק הרך של הלחם, הוא הכריח אותי לאכול את הקשה של הלחם ונהג לומר שהם היו אוספים את החיטה מצואה של סוסים ואוכלים.
כשנולדו לו הנכדים הוא הסתובב גאה ולא הפסיק לומר שזה ניצחון של הנאצים. גם בבית החולים, כשמנעו ממנו להיכנס לביקור כי הגיע בשעה חמש בבוקר, הוא צעק שהנאצים לא עצרו אותו. אני מתעסקת המון בנושא השואה, צופה בסרטים וקוראת ספרים, זה חלק ממני, אבל אני לא מסוגלת לצאת למסע למחנות. יאיר אחי הצטרף לבת שלי מאיה למסע שלה עם בית ספר 'רעות'. באופן מצמרר הברית של אחי יצאה ביום השואה, מה הסיכוי שברית של בן לניצול שואה תהיה ביום השואה? וכשיצאו למסע זה הי בדיוק בשנה של אבא, והוא הקריא קדיש בכל מקום אליו הם הגיעו. כשנסעתי עם אשתו, גיסתי עפרה פטמן, לבודפשט על גבול הדנובה, אני התקשיתי לדבר והיא סיפרה את הסיפור באנדרטת הנעליים. אבא השפיע לא רק על ילדיו אלא גם על בני הזוג והנכדים. בגרמניה ביקרתי בווילה ונזה, במקום בו הוחלט על הפתרון הסופי, והנחתי פרחים ברציף 17 שעל כל קרון רשום כמה יהודים נלקחו בכל קרון להשמדה. כשבכיתי שם, עמדו שם תיירים שבכו איתי. אני כותבת שירי שואה, וגם אבא נהג לכתוב. אבא סיפר שעד שענד טלאי צהוב כלל לא ידע מה זה יהודי, כאן במדינה היה חשוב לו שנדע ונכיר את ההיסטוריה שלנו ולכן שלח אותנו ללמוד בבית הספר יסודי ממלכתי דתי ורק אחר כך בבית ספר ממלכתי, כדי להכיר את השורשים והיסודות. הוא נהג לומר לנו: 'כשהייתי בגולה הביטוי 'יהודי מלוכלך' העיד על אנטישמיות ושנאה, וכאן כשאומרים מלוכלך אז פשוט נכנסים למקלחת'".
הצוואה של אבא
"אבא חינך אותנו שמה שקרה לא יקרה עוד כי יש לנו מדינה, ואיש לעולם לא יוביל יהודים כצאן לטבח. אבא לא היה שורד את השבעה באוקטובר, וכשהגיעו הסיפורים והסרטונים התמוטטתי, ומאז אני חולה. בחרתי ללכת מאז עם כיסוי ראש, חיבור ליהדות, תחושה פנימית שקשה לי להסביר, ואני לא אדם דתי. אמרתי לאלוהים שזה מה שאני עושה כרגע, תחושה נכונה ומוגנת, ולא בטוח שזה יישאר.
במשך כל חיי שמעתי ללא הפסק סיפורים על נאצים, רק דור שני של הורה מספר יוכל להבין ולהזדהות עם הדברים. אחרי הרבה שנים ביקשתי ממנו לחדול, הרגשתי שזה כבר יותר מדי בשבילי, והוא הבטיח שלא ידבר על הנאצים יותר, וכך היה. חודש אחר כך הוא נפטר מהתפוצצות בעורק הראשי. השיחה כרגע והכתבה זאת כל כך חשובה ומשמעותית לי, זו הצוואה של אבא שלי, אני מרגישה שאני חייבת לספר את הסיפור שלו והסיפור שלנו כעם".
