משלנו
רכס יצחקי, תושב היישוב קדר ובנו של איתן יצחקי ז"ל, מייסד "פעימה", היה אחד מחמשת הרקדנים שרקדו על במת האירוויזיון שבשבדיה יחד עם הזמרת עדן גולן; בריאיון מיוחד, שבוע לאחר האירוע, הוא מספר על קריאות ה'בוז' שנשמעו לעברם, על ההפגנות והאיומים האנטישמיים על המשלחת, על אהבתו לריקוד, על יציאתו מהארון בגיל הנעורים ועל הגעגועים לאביו
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
אחד מתוך חמשת הרקדנים שרקדו על במת האירוויזיון במאלמו שבשבדיה היה גם רכס יצחקי (24), תושב היישוב קדר. בשבוע שעבר חזרה המשלחת מהאירוע, שמשך תשומת לב יוצאת דופן והפך לנושא שיחה "חם" בעקבות האיומים מצד ארגונים אנטישמיים, ההפגנות הפרו פלסטינאיות בעיר השבדית, ולמרות כל זה הגיעה לדירוג המרשים וזכתה במקום החמישי.
בריאיון מיוחד מספר רכס על חייו כרקדן, על העליות והמורדות שחווה עד שהגיע לאחד מרגעי השיא שבו רקד לעיני מיליוני צופים ברחבי העולם על במת האירוויזיון, על הגעגוע לאביו, מי שהקים וניהל את הסטודיו לריקוד "פעימה", איתן יצחקי ז"ל, על היציאה מהארון בגיל הנעורים ועל אהבתו העזה לריקוד.
רכס החל לרקוד בגיל 6 בסטודיו למחול של "פעימה", שניהל אביו ז"ל, איתן יצחקי. בגיל 12 עבר לתיכון האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, השתתף בחממה לתלמידי מחול מחוננים, ועם סיום הלימודים התקבל לאנסמבל בת שבע. במקביל שירת בצה"ל כרקדן מצטיין, והיום הוא כוריאוגרף ורקדן שעבד ועובד עם יוצרים בעלי שם.
כילד רקדת כי זה היה מתבקש כבן של מנהל סטודיו לריקוד, או שזה הגיע ממך?
"בתחילת הדרך זה היה הברור מאליו, כל האחים שלי עברו בסטודיו. ההורים הבחינו שיש לי כשרון מיוחד לריקוד. גם חזותית אני מזכיר את אבא, בפנים ובגוף, שנינו רזים וארוכים, עם מבנה גוף של רקדנים. הרבה שנים לפני שהבנתי שאני רוצה ואוהב לרקוד, אמא ואבא שלי רצו שאתמיד. לדעתי אבא ראה בי את הגרסה הצעירה של עצמו.
כשהגעתי לחטיבת הביניים, ההורים שלי עודדו אותי שאלך לאודישן באקדמיה למוזיקה ולמחול בטענה ש"אתה לא תשרוד בחטיבה במעלה אדומים". היה לי שם קשה מאוד מכל הבחינות, פתאום לרקוד בלט קלאסי וסגנונות שפחות הרגשתי בהם בנוח. הרגשתי שאני נבלע שם, לא מוצא את עצמי ולא מצליח. התקופה הקשה ביותר עבורי הייתה בגיל 14. הייתי מאוד ביישן, ללא חברים, הרגשתי מוצף. אני זוכר שהייתי בוכה לאבא שלי בנסיעות באוטו, והוא היה עונה לי: "אני לא מוותר לך ואתה לא עוזב". בכל שנה הוא היה שולח אותי לקורס קיץ, ללהקת בת שבע. אבא ראה דברים שאני באותה תקופה לא ראיתי ולא הבנתי. בדיעבד אני עם כל כך הרבה הודיה על העקשנות שלו, אני רק בהודיה".
מתי חל המהפך מבחינתך שהתאהבת בריקוד?
"בגיל 16 הכל השתנה, התחלתי ליהנות, הגוף שלי התחיל להתעצב, וקיבלתי גוף שרירי יותר. הרגשתי שהריקוד הוא חלק ממני ושאני טוב בזה. הייתה לי רכזת מגמה מדהימה שהיו לי איתה המון שיחות חיזוק. קראו לה אווי ליפשיץ. בצבא הייתי רקדן מצטיין. בכל בוקר הייתי שעתיים בקריה, ומשם רכבתי על אופניים כדי לרקוד בבת שבע. להקת בת שבע זאת חוויה מעצימה. מאז אני עושה המון פרויקטים, אני יוצר, אני כוראוגרף, אני רוקד, עובד עם כוראוגראפיים עצמאיים".
חושב שיש קשר שבמקביל גם יצאת מהארון?
"בגיל 16 קרה לי מהפך. הייתה בי כבר אהבה למחול, ואהבתי את עצמי. כשאת מציינת את זה אני מוצא באמת קשר שייתכן שיש השפעה אחת על השנייה, הרגשתי פתאום שלם. עד אז לא הרגשתי שיש בי סקרנות מינית. קראתי ספרים, והחברים שלי היו מוזיקאים. כשהגעתי לגיל 16 שמתי לב שאני נוסע באוטובוס ומסתכל על הבנים, בוחן אותם, ושאלתי את עצמי למה אני עושה את זה. עד שיום אחד קיבלתי הודעה ממישהו שלמד איתי בחטיבה ושאל אם אני רוצה לצאת איתו. לא חשבתי שזה מוזר. כשסיפרתי לאמא שלי שאני יוצא לדייט עם מישהו, היא אמרה לי שידעה שאני גיי מגיל חמש. אמא מהממת, ותמיד תמכה בי. גם אבא שלי קיבל את זה מדהים. אבא הכיר את מי שהיה חבר שלי, ואולי בגלל שהיה רקדן העולם הזה לא היה לו זר".
מה אתה מרגיש כשאתה רוקד?
"כשאני רוקד, התנועה מביעה את הרגש שלי, זה חיבור נפש וגוף. אחרי שאבא נפטר הייתי הולך לפארק בקדר עם אוזניות מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה, ומתיש את עצמי פיזית בריקוד ורק אחרי זה הייתי מתפרק בבכי. אני איבדתי אותו בגיל 17, ומאז תמיד אני חושב על אבא, תמיד לפני עלייה לבמה אני מדבר אליו ואומר לו שאני צריך אותו איתי על הבמה".
איתן יצחקי ז"ל הקדיש את כל חייו לריקוד, הוא הקים את "פעימה" ותחתיו צמחו מאות רקדנים ב-20 השנים שבהן ניהל את הסטודיו. בשמונה השנים האחרונות לחייו הוא לקה במחלת לב ונזקק להשתלה. היום שהיה אמור להיות המאושר בחייו, כשהגיעה הבשורה שנמצא עבורו לב, הפך לטרגדיה קשה כשנפטר על שולחן הניתוחים.
כשאבא נכנס להשתלת לב, עלתה בך המחשבה שהניתוח יסתיים כפי שהסתיים?
"הייתה שמחה מאוד גדולה, לא דאגנו לרגע. כשהגיעה הבשורה הייתי בסדנת ריקוד בבית הספר, ואמא שלי לא הפסיקה להתקשר כדי לבשר לי שלאבא נמצא לב. אני לא הבנתי למה היא כל כך הרבה מתקשרת, וניתקתי לה כל הזמן. בסיום החזרות, בשמונה בערב, התקשרתי בחזרה, והיא סיפרה לי שנמצא לאבא לב. אני התמוטטתי על הרצפה, לא האמנתי שאחרי שמונה שנים הגיע הרגע. התארגנתי בשניות, חזרתי הביתה לקדר, ומשם נסעתי עם האחים שלי לבית החולים, התרגשנו מאוד שלאבא יהיה לב חדש כבר דמיינו אותו בריא ושאנחנו הולכים איתו לים.
בבית חולים הרופא יצא החוצה ולחש לאמא משהו, היא הייתה עם דמעות ומאוד לחוצה. אנחנו הרגענו אותה, היא נראתה מודאגת, ואנחנו היינו נרגשים. לא חשבתי לרגע שאבא ימות, לא האמנתי שיש משהו בחיים שלא עובד, ואז הגיעה ההודעה, כמו פצצה.
עברתי משם תהליך אמיתי עם עצמי, הריקוד עוזר ועזר לי להתמודד. אני לא זוכר את אבא בריא, הוא היה מאוד טוב, היה אוסף אותי מירושלים, כששכחתי נעליים הוא נסע במיוחד לבית ספר להביא לי. הקשר שלי ושל אבא בסוף היה לא טוב, הרגשתי שאבא בסוף הולך וכבה, הוא לא היה עם אותה החיות שאפיינה אותו, ואני הייתי נער מרדן. כעסתי עליו שהוא מוותר על עצמו. עברתי תהליך השלמה עם ההתנהגות שלי כלפיו באותה התקופה. אני כמו אבא, אפילו זז כמו אבא. בכל סוף שנה של פעימה הייתי עולה לבמה לריקוד נאמבר לבד. אחרי שהוא נפטר הייתה הופעה לזכרו, רקדתי וזה היה הריקוד האחרון שלי לפעימה. זה היה ערב מאוד מרגש".
איך הגעת לרקוד לצד עדן גולן?
"אחרי שעזבתי את בת שבע בשנת 2020 יצרתי קשר עם הכוראוגרף אביחי חכם. הוא הפנה אותו למלהקת תמר וילנאי, שלחתי סרטונים, ראיתי וי כחול, אבל היא לא הגיבה. שלושה חודשים אחרי זה הציעו לי להופיע בקליפ עם ריטה. מאז הכל התגלגל, נסענו לשווייץ, הופעתי בפרסומת, אירועי חברה. כשהייתי בפרנקפורט, בסיור בלט עם להקה, קיבלתי הודעה מהמפיק שיש אודישן לאירוויזיון, דאגתי כי הייתי בגרמניה, ולא בארץ. אמרתי שתאריך האירוויזיון מסתדר לי, והאודישן פחות. מאוד דאגתי, ולמזלי זה הסתדר. יום אחרי כבר התקשרו אליי, ובישרו לי שרוצים אותי לאירוויזיון. התאמנו חודש בלבד עד לערב הגדול".
אתם רקדתם כקבוצה תוך זמן קצר מבלי היכרות מוקדמת?
"זה היה מטורף. ככה הגעתי. אספו אותנו חמישה רקדנים ריקוד מודרני פרילנסרים, הליהוק היה קשה אבל מדויק, נוצרה בינינו מאוד מהר דינמיקה מדהימה. הצלחנו למרות האווירה, להקליל, לנוע בכייף ולשמוח. לא נהוג שמגיעים רקדני ריקוד מודרני לבמת אירוויזיון, תמיד נהוג להביא רקדני היפ הופ, ריקודים מקפיצים".
כי הריקוד היה סיפור בפני עצמו ומתחבר לשיר הוריקן כמו כפפה, אתם רקדתם את ה-7.10
"בדיוק, הריקוד היה רפרנסים של מסיבת נובה. כשהמרכז, המהות, הוא ריקוד החוגגים במסיבה. בתוך הריקוד עצמו אנחנו הצגנו את כל האסון שקרה, את השורדים והנרצחים. זה התחיל במלאכים התלויים שיורדים לקרקע, את המאבק, התוקפים והמגינים, את התמיכה על ידי המעגל. הריקוד היה מאוד מחושב, כל פרט וזווית היה בו מסר. יחד עם כל זה, הריקוד העביר מסר של תקווה, חיים ואהבה לעומת האסון הנוראי".
עד כמה הייתה מורכבת ההתמודדות מול גילויי השנאה כלפי המשלחת הישראלית?
"נעזרנו אחד בשני ובחברים. אחרי חזרת ה'בוז' הראשונה היה לי מאוד קשה. אני רגיש לסאונד ושומע הכל מסביב. בגלל שאני רקדן מקצועי התעלמתי ורקדתי, אבל ספגתי הכל. כשירדתי מהבמה פרצתי בבכי. הרגשתי כעס ענק, ולקחתי את זה אישית. חשבתי לעצמי למה אנשים צועקים בוז על אומנים? אני בסך הכל אומן, גיי. היו לנו שיחות תמיכה והבנו שאת כל גילוי האנטישמיות והשנאה ניקח למקום טוב. שנרים את עצמו בגאווה, שהגענו לשליחות להראות את הסיפור שלנו ומה שעברנו.
עדן היא בן אדם ברזל. חזקה ופנומנלית. אין מישהי שיכלה לעמוד בזה. הסתכלנו עליה, היא הכי מתאימה להגיע ולהתמודד עם המציאות שנכפתה, היא מלאת אומץ לב וחן, ומחייכת גם לאנטישמים ושואלת לשלומם. היא מלאת עומק, היינו בהלם ממנה, היא רק בת 20 והצליחה מתמודדת עם שנאה בגבורה ייצגה את ישראל באופן מושלם".
מאיזה משלחות קיבלתם יחס מפרגן?
"היו משלחות תומכות, כמובן טלי הישראלית מלוקסמבורג שהייתה מקסימה והייתה איתנו כל הזמן. אני התחברתי לרקדנים מיוון, גם לטביה, אוסטריה, קפריסין וגאורגיה היו מדהימים ובאופן מפתיע הזמר מצרפת, מוסלמי התחבר אלינו ותמך בנו".
בסוף סיימתם בתוצאה טובה ודורגתם ב-TOP 5 , הופתעתם?
"בספירת הקולות ישבנו בגירן רום וידענו שלא נקבל נקודות. השופטים חיזקו את התחושות שלנו והרגשנו שאין תקווה. המנהלים כל הזמן אמרו "חכו לתוצאות הקהל". הימרנו שתוצאות הקהל ינועו סביב 200, ואז הגיע הרגע. מבחינתנו רגע הניצחון 323 נקודות, זה ניצחון לכל דבר. היינו באופוריה. הרגע שמחכים לשמוע 323 רגע ניצחון".
איך נראים החיים אחרי ומה התוכנית לעתיד?
"חשבנו 200 נקודות. כשאמר ניצחנו, טופ 5, ניצחון לכל דבר. היינו באופוריה. תודה ליישוב קדר, שנתנו לנו המון אהבה, זה חיזק אותי. נחתנו בארץ יום אחרי, אבל בפועל לקח לנו זמן לנחות באמת. אני עדיין מנסה לעכל את החוויה, חוויה מטלטלת ועוצמתית. קיבלתי אין סוף הודעות מאוד מרגשות מכל קצוות חיי, מבית ספר, מחברים, מפעימה, מחברים של ההורים, קיבלנו המון אהבה מהמדינה, וזה נתן כוח. באופן אישי קיבלתי המון אהבה וחיזוקים מתושבי קדר, ואני רוצה להודות להם על כך, מאוד ריגשו אותי. אנחנו חמשת הרקדנים הפכנו לחברים מאוד קרובים, אנחנו שולחים הודעות כל כמה שעות, משתפים אחד את השנייה. מרגע החזרה שלי לארץ זרמו הצעות עבודה והצעות לפרויקטים שאסור לי כרגע לפרט עליהם, אני לא הולך לנוח וכבר עובד על הדבר הבא".
