נס רפואי
שבעה חודשים חלפו מאז שהלוחם נתנאל ארנטרוי, תושב העיר, נפצע קשה בלחימה בעזה; הוא זוכר את כל פרטי האירוע, מספר שהשלים עם זה שהוא הולך למות, מעריך את הדברים הקטנים שהיום כבר לא מובנים מאליהם, מדבר על תחושת ההחמצה לאחר שלחם בעזה רק יום אחד ומודה לתושבי העיר שהתפללו עבורו ולראש העיר, גיא יפרח, שמתקשר, דואג ומתעניין במצבו
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
שבעה חודשים חלפו מפציעתו הקשה של נתנאל ארטנרוי (20), שהתרחשה בתחילת חודש דצמבר, בזמן ששירת בגדוד הנח"ל, יום אחד בלבד אחרי שהוא וחבריו נכנסו לרצועת עזה.
נתנאל הוגדר כנס רפואי, אחרי שיממה בלבד מכניסתו לעזה הוא נפצע מירי צלף בלסת, בצוואר ובריאה, והיום הוא עומד על שתי רגליו, מתאמן במכון כושר וחוזר לשירות צבאי.
עיר שלמה נשאה תפילות להחלמתו בימים בהם אושפז בבלינסון, כשהוא מוגדר פצוע קשה. נתנאל נולד, גדל והתחנך במעלה אדומים, בוגר תיכון אמית אית"ן. אירוע פציעתו התרחש בזמן שנתנאל שמר על בית של אחד מבכירי החמאס, וצלף ירה בו שני כדורים. הוא נפגע משני הקליעים פגיעה שהוגדרה כקשה.
מה אתה יכול לספר על הכניסה שלכם לעזה?
"התגייסתי לצבא שמונה חודשים לפני הפציעה. ביום חמישי בערב היה מסדר המ"פ, כשהמפקד קיבל פתאום שיחת טלפון באמצע המסדר. אחרי עשר דקות של שיחה הוא חזר אלינו ואמר: 'אנחנו נכנסים מחר לעזה".
אלו תחושות ליוו אותך עם ההודעה?
"התחושות הכבדות היו עוד מה-7 באוקטובר, כשנחשפתי לסיפורים הקשים מאותה השבת. כשקיבלנו את ההודעה מהמפקד שתוך מספר שעות אנחנו נכנסים, הרגשתי בעיקר תחושת הלם ופחד. לא פחד ממה שיקרה, חשבתי שמה שצריך לקרות יקרה, אבל החשש היה להיות מנותק טלפונית מההורים, לא לישון, חששות כלליות".
מה אתה זוכר מהפציעה?
"אני זוכר הכל, אחרי שבחמישי בלילה הודיעו שאנחנו מתחילים פעילות בעזה, כבר ביום שישי בבוקר נכנסנו ומיד התחלנו בפעילות. ביום שבת, יום לאחר שנכנסנו, בסביבות חמש בבוקר, האירוע קרה. כבשנו בית שהיינו צריכים לשמור עליו בסבב שמירות. ממש בסיום המשמרת שלי, שמתי לב שקיבלתי כדור בלסת, כי התמלאתי בדם. בגלל הלחץ והאנדרנלין לא הרגשתי בכלל את הכאב, הבנתי שאני פצוע רק מהעובדה שאני מלא בדם. הייתי בהלם, והתחלתי לצעוק לחבר שהיה בשמירה שנפצעתי. מזל שהוא שמע אותי ולא נשארתי לדמם. החובש שלנו התחיל לטפל בי, ובמקביל העלו בקשר שיש פצוע קשה. למזלי, ליחידה מובחרת שהייתה באותו הזמן בבית הסמוך אלינו היה רופא בכיר של היחידה, שידע כיצד לטפל בי בשטח".
השלמתי עם זה שאני הולך למות
תוך כדי טיפול אני זוכר פיצוץ מירי טנק שעמד לידנו, עפנו מההדף ומרעש הפגזים, זה היה מפחיד. מבחינתי כבר השלמתי עם זה שאני הולך למות. פינו אותי בנמר לעבר המסוק שלקח אותי לבית החולים בלינסון. הגעתי לשם בהכרה מעורפלת, הצלחתי לבקש שיתקשרו להורים שלי, ובשעה 11 בבוקר כבר נכנסתי לניתוח. הירי היה בלסת, כדור שנכנס ויצא. הכדור השני שהצלף ירה עליי היה בצוואר ונכנס מילימטר מהעורק הראשי, שזה נס ראשון, אחרת לא הייתי פה. הכדור 'טייל' בגוף שלי, הגיע לריאה, וזה הנס השני, כי הרופא אמר שהוא נעצר מילימטר מעמוד השדרה".
כלום לא מובן מאליו
"היום אני מרגיש מצוין, אבל עדיין לא כמו לפני הפציעה. החיוך שלי עדיין לא רגיל, ואני צריך עוד לעבור השתלות שיניים. אחרי שיצאתי מבלינסון הביתה הייתי מספר חודשים במחלקת שיקום בהדסה הר הצופים. במשך שישה שבועות לא יכולתי לאכול, דברים שהיו פעם בשבילי ברורים מאליהם, כמו לאכול, פתאום זה לא מובן מאליו, היה מותר לי רק אוכל נוזלי. הייתה לי השגחה פרטית, עצם זה שאני עומד על הרגליים זה נס. אהבתי תמיד לעשות כושר, התאמנתי במשך שש שנים, ועכשיו חזרתי לכושר. אני מתאמן המון בקאנטרי, וזו תרפיה לגוף ולנפש".
זו החמצה, הייתי שם רק יום אחד
"יש רגשות שמלווים אותי וימשיכו ללוות אותי. אם יכולתי לעשות משהו אחר כדי לא להיפצע, הייתי עושה. רציתי ללכת לקרבי כי צריך אותנו שם, ואני מבין עד כמה זקוקים לנו, אבל מבחינתי זאת החמצה כי הייתי שם רק יום אחד. בגלל הפציעה הפרופיל שלי ירד, ואני חוזר לצבא בימים הקרובים, אבל לתפקיד אחר. אני אדם מאמין ויודע שהייתה לי השגחה פרטית. בתקופה שאני בבית הצלחתי להיפגש עם חברים מהעיר, כאלה שעוד לא התגייסו, אבל יש הרבה ימים ושעות של חוסר תעסוקה ושל שעמום. זה לא פשוט".
מה חיזק אותך?
"היו המון דברים שחיזקו אותי בתקופה הזאת, כמו זה שאני אוהד שרוף של מכבי חיפה, ואחד השחקנים, שון גולדברג, שמע עליי והגיע עם אחיו לבקר אותי. בימים שהייתי בבית החולים ראיתי את הפוסטים הרבים של ההודעות והבקשות להתפלל לשלומי, זה מאוד חיזק אותי בשיקום, מאוד ריגש אותי. אני רוצה בהזדמנות הזאת להודות לכל תושבי העיר על כל התפילות להחלמתי, ולהודות גם לראש העיר, גיא יפרח, שהתקשר ומתקשר, דואג ומתעניין בשלומי כל הזמן".
