בחרתי בחיים
חודשיים לאחר החתונה נפל יונדב ז"ל, לוחם סיירת גבעתי ממעלה אדומים, בקרבות בעזה; הדר אלמנתו מספרת בגילוי לב על השנה שעברה בלעדיו, על הגעגועים העזים, על אלבום החתונה שהגיע במהלך השבעה ועל סרטון החתונה, שעד היום לא הצליחה לצפות בו ; היא "מאובזרת" בדיסקית שהייתה על צווארו, בטבעת הנישואין שלהם ובקעקוע של דמותו ; "אני בטוחה שהוא היה רוצה שאבחר בחיים"
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
הדר ויונדב לווינשטיין ז"ל, לוחם סיירת גבעתי ממעלה אדומים, נישאו בדיוק חודש לפני פרוץ המלחמה, בתאריך 7.9.23. החתונה שלהם הייתה מלאת שמחה, עם הרבה תוכניות לעתיד משותף. ביום חגיגת החודש לנישואין, 7.10.23, הוקפץ יונדב בצו 8. עד לתמרון והכניסה לעזה, הדר הספיקה לבקר אותו פעמים בודדות, חודש אחרי השבת השחורה, כשהם נשואים חודשיים בלבד, עד שנפל בקרב בעזה.
פגשתי אותה כדי לשמוע ממנה על השנה המורכבת שחלפה, השנה הראשונה לנישואיה, בלעדיו, כשהמציאות האכזרית הפכה אותה לאלמנה. נפגשנו במדרשת עין פרת, מדרשה למנהיגות חברתית המאחדת את כלל הציבור הישראלי, יהודי ציוני. חילונים ודתיים מכל הקשת הפוליטית לומדים יחד יהדות, ספרות, פילוסופיה יהודית והיסטוריה, בשילוב יוגה בלב המדבר. לשם היא הגיעה כדי ללמוד בתנאי פנימייה עם עוד עשרות בני עשרים פלוס.
הדיסקית שלו, טבעת הנישואין שלהם וקעקוע של דמותו
"עברו כ-11 חודשים, כשבאופן טבעי עברתי תקופת שינויים גדולה בשנה האחרונה", מספרת הדר, ה"מאובזרת", כדבריה, בתיעוד אהובה. הדיסקית שהייתה על צווארו, טבעת הנישואין שהפכה לתליון, שרשרת ובה כתוב בכתב ידו: "אוהב אותך מלא" מתוך מכתב שכתב, קעקוע על הזרוע עם קווי מתאר של פניו עם כובע המצחייה המאפיין אותו, ומתחת הכיתוב: "גם במרחק ביני לבינך, את לא לבד".
הבחירה להגיע למדרשה היא חלק מהחיפוש העצמי להתמודדות עם האובדן?
"מצד אחד השקט מפחיד אותי, בית ריק, להיות בין ארבעת הקירות לבדי בבית של שנינו. בסוף צריך גם שקט כדי לנסות לפחות לעכל שאלו החיים החדשים שלי. המדרשה קשורה לשקט. זו הזדמנות להתחבר לעצמי. מאז שהוא נהרג אני ממלאת את עצמי בחברות. אני רוצה להיות גם לבד, אבל מצד שני זה מפחיד ולכן אני עושה דברים כדי שלא אהיה לבד בבית. מתוך המקום הזה נולד הרעיון להגיע למדרשה. בעבר רציתי להיות במדרשה, ולא יצא לי. עכשיו התעורר בי הרצון למצוא שגרה שנייה. יש כאן אנשים נפלאים מכל הארץ, זאת מדרשה ישראלית שהיא "אי של שפיות". מקום שבו מניחים את כל הפוליטיקה בצד ופותחים את הלב לדברים חדשים, לנושאים חדשים, לאנשים ולימודים של פילוסופיה היסטוריה, ספרות, יוגה. גם המדבר פותח את הלב, בערבים אנחנו עולים למצפה ועושים מדורה, וזו אווירה מיוחדת עם אנשים נפלאים".
אני הדר האלמנה, זאת אני
"כשמגיעים למקום חדש, רואים במפגש הראשון רק את הדר. ביום הראשון של המדרשה, בקבוצות הקטנות, שיתפתי את הקבוצה. אחר כך עשיתי זאת עם השאר בשיחות אישיות. אני נוהגת לספר עליו, מי הוא היה. זאת אני, ומה שעשיתי בשנה הזו - זה שהתאלמנתי.
עזבתי את העבודה והלימודים. נורא קשה לי לחזור לדברים ולשגרה שהייתה לי לפני שיונדב נהרג. כל מה שעשיתי יום יום הוא היה נוכח בחיים שלי, והרגשתי שלעשות את אותם הדברים זה כאילו הכל אותו דבר, כשזה בעצם לא. אני לא ממשיכה בשגרה, קשה לי לחזור אליה כי שום דבר כבר לא אותו הדבר".
בחרת להישאר בבית שבו התגוררתם יחד
"אני גרה באותו הבית שגרנו בו יחד מתוך בחירה. פגשתי המון אלמנות לצערי בשנה החולפת, והרוב בחרו לעזוב. מובן לי שמפחיד להיות במקום שמייצג ומזכיר את כל מה שהייתם ועכשיו כבר לא. אחרי שהוא נהרג גרתי במשך חודש במעלה אדומים, אצל אמא שלו, וכבר חיכיתי לחזור לבית שלנו, להרגיש קרובה אליו עם כל מה שנשאר. הבגדים שלו, כל מה שבחרנו יחד ועיצבנו, יחד חשבנו איפה לשים את הספות, איזה סדינים לקנות. הבית הוא הסיפור של שנינו, ואם אעבור דירה זה כבר יהיה רק שלי ולא שייך לנו. אני מרגישה שאני צריכה לגור שם. הבית שלנו גם קרוב להר הרצל, ואני מבקרת אותו, אני לא יודעת אם שם אני מרגישה בו יותר מכל מקום אחר, כי הוא תמיד איתי. הר הרצל זה הבית שלו עכשיו, והביקורים שם נותנים לי כוח ואפשרות להיות הכי קרוב אליו, אין לי דרך אחרת להיות קרובה".
ב-7.9 היה יום הנישואין הראשון שלכם, איך ציינת אותו?
"ב-7.9 היה יום הנישואין הראשון, וזה מטורף, הזוי ולא הגיוני שרק שנה חלפה וזה מרגיש לי כמו נצח. רק הרגע התחתנתי, אני עדיין כלה, והוא הלך ולא חזר. הוא נעלם לי, ואני שם מחכה לו בבית. סרט החתונה הגיע אליי בשבוע שהוא נהרג, ארבעה ימים לפני כן. כשהסרט הגיע הוא כבר היה בעזה. חיכיתי לספר לו ושנראה אותו יחד. הוא נהרג ואפילו לא ידע שיש לי את הסרט, ומאז אני לא ראיתי את הסרט. אני לא מסוגלת לצפות. אלבום החתונה הגיע עם שליח באמצע השבעה, זה עולם מטורף. במקום לחגוג את החיים, לראות את הצילומים מהאלבום של החתונה המושלמת שלנו, ישבנו שבעה.
ביום הנישואין ישבתי לבד בבית וראיתי את הסרטון הקצר, את הקליפ של החתונה. את הסרט הארוך לא ראיתי מעולם, צריך בשביל זה אומץ. זה הכי קשה, הייתה לנו חתונה מהממת, כל כך שמחה, לא היה לי מעולם יום כיף מזה. זו באמת הייתה חתונה שמחה ומיוחדת. לראות את הסרט זה לראות את הרצון לחיות יחד חיים משותפים, את כל מה שחלמתי. בשבילי, לצפות בזה עכשיו זה התגשמות כל הסיוטים שלי".
מה הכי חסר לך?
"הכל: החיבוק, ללכת לישון יחד, הבוקר טוב, שיחת הטלפון כשהצליח למצוא שתי דקות רק כדי לשמוע את הקול שלי, לשמוע מה הוא חושב, להתייעץ איתו, לשמוע את דעתו. אני מוצאת דרך לדבר איתו באמצעות השירים. הוא נהרג ביום שישי, ומאז בכל יום שישי אני מעלה פוסט על האור שהיה בו, על הזוגיות שלנו ועל איזה בן משפחה מסור הוא היה. כמה זה חסר וכמה זה לא הגיוני.
הוא הקדיש לי שירים. מוזיקה הייתה חלק מהמהות שלו. הוא אהב לנגן, ובזמן שניגן הייתי יושבת לידו והוא היה מקדיש לי שירים. בשבעה פגשתי חברים שלו מכל המעגלים בחייו, וכולם אמרו שהוא אף פעם לא בחר להיות מנהיג, אבל כולם ראו בו כזה. הדברים שאמר, הטוב שהיה בו, הוא היה מייעץ ונותן מבט מכיוון שונה, הוא היה מנהיג שכולם רצו ללכת אחריו".
באלו דרכים הנצחת אותו?
"חודש וחצי אחרי שהכרנו יצאנו יחד לשביל ישראל, זה היה מושלם, והמסע הזה בנה לנו את הזוגיות. זה היה יכול להיות רע כי היינו תקופה קצרה יחד, אבל גדלנו שם בשביל, ויצרנו יחד דרך. המסע הזה היה מאוד משמעותי. אמרנו שאם נשרוד יחד אחרי המסע - נשרוד הכל. בגלל ששביל ישראל היה מרכזי ומשמעותי עבור שנינו יחד, עשיתי לזכרו עם חברות שלי את שביל ישראל. פגשנו בדרך מטיילים וסיפרנו עליו. זה היה הכי שלי ושלו, הלכנו במקומות שהלכתי עם יונדב. כל שביל, הר ועלייה, דמיינתי אותנו הולכים שם. התחלנו בסוף אפריל, וסיימנו כעבור חודשיים. במסע של שנינו, כשהייתה עלייה קשה, הוא חיכה לי למעלה עם חיוך. הפעם הוא לא חיכה, רק דמיינתי את החיוך שלו וזה נתן לי כוח. זכרתי אותו יושב וממתין לי, זה היה מסע בזמן - ממסע איתו למסע לזכרו.
במהלך המסע, בחודש מרץ, הייתה לו יום הולדת. הזמנתי את המשפחות והחברים, והם הצטרפו אלינו לשביל ישראל. צעדנו יחד עם החולצה שהוצאנו, צעדנו לזכרו. הוא אהב את הארץ ולטייל בה, היינו כל האנשים שהוא כל כך אהב. צעדנו, ישבנו בנחל ושרנו שירים לזכרו.
בנוסף, בונים מצפה לזכרו ולזכר גלעד ניצן ז"ל, חבר לצוות משילה שנהרג איתו, המצפה צופה לנוף פנורמי יפהפה".
אילו היה יכול להעביר לך מסר, מה לדעתך היה אומר לך?
"אני בטוחה שהוא היה רוצה שאבחר בחיים. קשה לי, אני מרגישה שזה לא בא בקלות ושזו חוצפה לדרוש ממני שאחרי שהוא מת אצליח לחיות. אני יודעת שהוא רוצה שאמשיך לחיות, בגלל זה הוא נהרג. בימים האחרונים לחייו, בפעמים הספורות שהצלחתי לבקר אותו, הייתה בולטת הנחישות שלו, הרצון להיכנס לעזה ולהשיב את הכבוד שלנו. הוא הרגיש עד כמה זה לא הגיוני שכך נגעו באחינו".
לפעמים בדיעבד אומרים שהייתה תחושת בטן, הרגשת חשש ופחד?
"המצב מסוכן, והיה פחד שהוא ילך ולא יחזור. עוד לפני המלחמה פחדתי עליו, אמרתי שאני יודעת עד כמה הוא מיוחד ואיזו אבדה גדולה זו תהיה אם הוא לא יהיה פה. האנשים הכי טובים נלקחים. כשהתחילה המלחמה דמיינתי את ההלוויה שלו, ממש דמיינתי מה אגיד, ומצאתי את עצמי שוב ושוב מגרשת מחשבות. הרגעתי את עצמי ואמרתי: 'הדר, את הרגע התחתנת, זה לא הסיפור שלכם'. בסוף מצאנו את עצמנו בהר הרצל, מספידים את האיש הטוב שפחדתי כל כך שייקחו אותו.
היו לו הרבה תכונות טובות, קשה לשים אצבע על אחת מהן. הלוגו לזכרו הוא: 'ענק בגובה העיניים' מתאר אותו, הוא היה אדם גבוה גדול, עם לב הכי ענק בעולם, שידע לדבר בשפה שלו עם כולם בגובה העינים, אדם מאוד חכם ונתן מקום לכולם גם בלי מילים, אנשים הרגישו ממנו שיש להם מקום ושרואים אותם, שכיף שאתם פה. הוא עשה זאת חכמה ובענווה, בלי לצעוק, והיה לו המון מה להגיד. היום אנשים לא יודעים לקיים דיון, לשמוע ולהשמיע וללמוד מהאחר, זה דבר שהייתי שמחה שהיו לוקחים מיונדב, לזכרו".
