אבא מאושר
השבוע הלך לעולמו הספר ומעצב השיער אסף בן ישי, אחת הדמויות האהובות ביותר בעיר. חודש שלם עיר שלמה התפללה עבורו, כשהיה מורדם ומונשם, אבל הוא לא הצליח להתגבר על מחלת הריאות שהסתבכה. ביום שני השבוע התקיימה הלווייתו בבית העלמין בעיר. המונים הגיעו להיפרד ממנו, ולא האמינו לאסון הכבד שאירע למשפחה ולבתו התינוקת אושר, שאותה הביא לעולם באמצעות פונדקאות. הרשתות החברתיות התמלאו בתמונות של פרידה מהאנשים שאהבו אותו כל כך. ראש העיר, גיא יפרח, נשא דברי הספד לאסף וסיפר עליו כדמות אהובה ומוכרת במעלה אדומים. ממש לפני שנה ערכה דלית מור ריאיון חושפני עם אסף ז"ל, בו סיפר על האושר הגדול שהביאה לו התינוקת אושר. "זמן מעלה" החליט לפרסם שוב את הריאיון הזה, שבאמצעותו נזכור את אסף ואת האושר שלו. יהי זכרו ברוך
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
"הצבתי לעצמי מטרה, עד גיל 40 אני אהיה אבא לילד או לילדה, בדיוק יומיים לפני יום ההולדת 40 נולדה לי ילדה", אומר אסף בן ישי, אב יחידני לאושר. אסף, דמות מוכרת היטב במעלה אדומים, משפחתו עברה להתגורר במעלה אדומים משכונת רמות בירושלים כשהיה בן 16. לפני 20 שנה הוא פתח את המספרה שלו ברחוב צמח השדה, ומאז הוא שם. מקבל את הלקוחות הרבים שבאים למספרה או לשיזוף בהתזה.
אסף מספר על האושר העצום כאב לתינוקת החייכנית, המתוקה והחברותית, לצד הקשיים וההחלטה האמיצה והפחות פופולרית כגבר, לעבור את כל התהליך המורכב בכוחות עצמו של פונדקאות בשלט רחוק מעבר לים מבלי לשתף איש, "היום אני מסתכל על אושר, ומצטער שלא עשיתי את זה לפני עשר שנים".
באיזה שלב בחייך החלטת שאת המטרה הזאת אתה חייב ליישם?
"זה קרה לפני בערך חמש שנים. עד גיל 35 אהבתי בעיקר לבלות, לטייל, לטוס בעולם, ופתאום הגיע שלב בחיים שאמרתי לעצמי: 'נסעתי לטייל, יצאתי לבלות נו ו...?'. זה קרה סביב גיל 35. מאוד רציתי להקים בית, לבנות משפחה בזוגיות, ולא מצאתי את האישה המתאימה להקים איתה בית או לומר לעצמי: 'את זו אני רוצה שהיא תהיה אם ילדיי'. הגעתי להחלטה שעד גיל 40 אני אהיה אבא".
תכננתי נישואין פיקטיביים, אבל הכלה נבהלה וחזרה בה
המחשבה להיות אב יחידני החלה להירקם ולהתגבש במוחו של אסף במשך מספר שנים, "היה לי ברור שאם לבסוף אמצא זוגיות מתאימה ונכונה, ייקחו אותי גם אם יש לי ילד".
אסף מספר כי "יצרתי קשר עם סוכנות לפונדקאות, ושם נאמר לי שזה בעייתי מהסיבה שאין אפשרות לגבר להיות אב יחידני בפונדקאות, ולא רק בארץ אלא גם בעולם. אמרו שאני צריך להיות בזוגיות עם אישה או עם גבר. כדי לזרז הליכים ולקדם את הכל בלי קשיים בדרך, מצאתי פתרון שידידה שלי ואני נתחתן נישואין פיקטיביים על מנת לקבל אישור לפונדקאות. תכננו חתונה עם חופה כדי שכל המסמכים יהיו מסודרים, אבל השמחה הייתה מוקדמת, היא פתאום נבהלה וחזרה בה. הייתי שבור ומאוכזב קשות".
החוק שיצא בקולומביה ובזכותו הפך לאבא
"כעבור שלושה חודשים כשהתחלתי להשלים עם המצב ולומר לעצמי שכנראה אלוהים לא מעוניין שאהיה הורה. הנחתי את החלום במגירה, עד שהגיעה שיחת טלפון ממשרד הסוכנות לפונדקאות סוכנות בארץ. מהצד השני של הטלפון אני שומע: "אסף שלום, זאת אידה מהסוכנות לפונדקאות, יש לי בשורה, אתה מחזיק את עצמך? יצא חוק בקולומביה, וכרגע זה המקום היחיד בעולם שגבר יכול להיות אב יחידני. האם אתה עדיין בעניין?".
אסף מספר שלמרות שכבר השלים עם העובדה שלא יעבור את ההליך שכה חלם עליו, הוא התרגש מאוד מהבשורה, וכל החלומות והתשוקה לילד צפו בן רגע. "עניתי לה שאני מאוד בעניין. שיחת הטלפון הייתה ביום ראשון, וביום שני בבוקר כבר הייתי במשרדים בתל אביב".
מה קורה באותו יום שני במשרד בתל אביב?
"הכל התחיל לרוץ, הייתי צריך לבחור את תורמת הביצית, ישבתי מול מחשב והתחלתי לעבור על תמונות של נשים רבות שרוצות לתרום ביצית. היה חשוב לי שהיא תיראה כמוני, עם אותם הצבעים. אחרי שעברתי על עשרות תמונות, ראיתי תמונה של בחורה יפה, בצבעים שחיפשתי, ומיד הודעתי שמצאתי".
קניתי ציוד לתינוקת, והסתרתי הכל בבית
"השלב הבא היה למצוא את האם הפונדקאית. האם הפונדקאית, גם היא מקולומביה, אישה נשואה ואם לשניים. המלוות מטעם הסוכנות פונדקאות היו איתי בקשר רציף. אחרי ההפריה החוץ גופית בין הזרע שלי שהוטס לקולומביה לבין הביצית של אותה אישה שבחרתי, העובר הושתל ברחם של האם הפונדקאית. המלוות הודיעו שהיא נקלטה, וכל שבוע שיתפו ועדכנו אותי בכל שלב שהפונדקאית עברה - בדיקות דם, אולטרסאונד, פגישה עם פסיכולוג שמלווה את התהליך, וכל אותו הזמן לא סיפרתי לאף אחד. שמרתי על זה בסוד. במהלך החודשים התקיימו פגישות תמיכה וליווי כאן בארץ עם זוגות שעוברים תהליך כמו שלי, שם גם הכרתי זוג הומואים ואת האמא של אחד מהם, והפכנו לחברי נפש עד היום. בתוך הקבוצה כולם היו זוגות, רק אני הגעתי לבד, אב יחידני.
כל חודשי ההיריון קניתי מתנות לתינוקת, עגלה ומיטה, הכל היה ארוז ומוסתר היטב בבית. חששתי שאם אשתף משפחה וחברים הם ינסו 'להוריד אותי מכל זה'. הייתה בי התרגשות שמלווה אותי גם היום - לראשונה בחיי אני עושה משהו שהוא שלי בלבד ובשבילי, וזו גם פעם ראשונה שאני עושה משהו כל כך גדול ולא משתף איש".
גג: סיפרתי לכולם שאני טס לחופשה בתאילנד
"כשהיא סיימה את החודש השביעי להיריון, קיבלתי הודעה שהתינוקת גדולה יחסית ומתכננים ללדת אותה מוקדם מהתאריך המשוער. לי לא ברור היה מתי אני אמור לצאת לדרך, עד שהגיעה שיחת טלפון מהמלוות מטעם הסוכנות בקולומביה, בה נאמר לי כי הלידה נקבעה לעוד שבוע ב-28.12. אני בלי כרטיס טיסה או מקום לינה, הלחץ גבר, אנחנו מדינה במלחמה, וכמעט ולא היו טיסות. אחרי שהשגתי את האישורים לצאת, קניתי כרטיס דרך מדריד ויצאתי למסע חיי. לכולם סיפרתי שאני נוסע לתאילנד, לחופשה עם עצמי לשלושה שבועות, בסוף נאלצתי להישאר שם חודש וחצי" .
מה עשית דבר ראשון בנחיתה בקולומביה?
"אני יוצא מהמטוס, אני לבד, מחליף סים, ואיך שהנייד מתחבר אני מקבל תמונה ראשונה וסרטון ווידאו של תינוקת, וכתוב שם: 'מזל טוב אספי, יש לך ילדה'. מאוד התרגשתי. זה קרה יומיים לפני שהייתי בן 40, זאת המטרה שסימנתי לעצמי, בגיל 40 להיות אבא. כשיצאתי משדה התעופה ראיתי שתי נשים, שהן המלוות שהיו איתי בקשר, מחכות עם שלט ובו כתוב את השם שלי, אסף בן ישי, בשדה תעופה, הרגשתי שאני לא באמת מעכל מה שקורה.
כשהן יצאו לאסוף אותי, הם השאירו בייביסיטר בבית החולים עד שאגיע. עם המזוודות נסענו לבית החולים, ואני רואה אישה שומרת על הילדה. שם גם פגשתי את האם הפונדקאית. הייתה התרגשות גדולה. המדריכה לקחה אותי למלונית קרובה לבית חולים. דירונת יפה ומעוצבת שממוקמת במקום מפחיד במיוחד, מקום שמזכיר את התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. ברחוב היו המון מסוממים, עוני, הומלסים, כל מה שידוע על קולומביה", אומר אסף ומראה לי צילום שצילם ממרפסת המלונית, ובה נראים חסרי בית על ספסלים.
גג: התינוקת באינקובטור
"למחרת קיבלתי הודעה שאני צריך להגיע לבית חולים, ידעתי שאני צריך להוציא אותה משם, אבל כשהגעתי ראיתי שהיא באינקובטור. הראו לי שיש נפיחות באזור האוזן, זה היה מאוד מלחיץ ומבהיל. אחרי בדיקות ואולטרסאונד הוסבר שזה מלחץ הלידה, אבל השאירו אותה לשבוע נוסף בבית החולים, ואני הייתי רשאי לבקר אותה בכל יום שעתיים. את כל הימים האלה עברתי לבדי מתוך בחירה".
הגעת לשלושה שבועות, נשארת חודש וחצי, למה?
"יש המון בירוקרטיה שלא הבנתי עד כמה היא ארוכה. אחרי שיצאנו מבית החולים, מתחיל תהליך נוסף, צריך לבדוק שבאמת התינוקת שלי. נעשתה בדיקת DNA שנשלחה לארץ, והמתנתי לכל הרישומים שלה, כולל הוצאת דרכון. הייתי לבד חודש וחצי בקולומביה איתה, טיילנו המון, אני אוהב לטייל, יש שם מקומות מאוד לא פשוטים ומאיימים, הולכים ברחוב ורואים ממש ברחוב גניבות תכשיטים, טלפונים וניידים. גם סיפרו לי שיש חטיפות תינוקות, וזה מפחיד. היה מקרה שמסומם ניגש אלינו ונצמד לעגלה, כל כך נבהלתי שנתתי לו צעקה חזקה והוא נבהל וברח. הבדידות הייתה קשה בעיקר בלילות, היא הייתה קטנה, וכל שלוש שעות וחצי התעוררה לאכול. ראיתי כבר כל סרט אפשרי בנטפליקס, הסתובבתי הלוך וחזור, זה ידוע שגם גברים עוברים סוג של דיכאון אחרי לידה, יש שמחה עצומה לצד זה שמסתכלים על התינוקת ופתאום מבינים את גודל האחריות".
חברים שהפכו למשפחה
"לשמחתי הגיעו שני החברים החדשים שלי מההכנה בסוכנות בארץ, זוג ההומואים ואמא שלהם, איציק, דורון ומזל, כדי לפגוש את התינוקת שנולדה להם. בילינו המון יחד בקולומביה, ואת השבתות העברנו יחד. מזל מדהימה, היא התאהבה באושר שלי, וגם עכשיו אנחנו בקשר חם".
באיזה שלב החלטת לשתף את המשפחה והחברים שאתה לא בתאילנד אלא עם התינוקת שלך בקולומביה?
"זה קרה כשיצאנו מבית החולים. כתבתי הודעה: 'מזל טוב, יש לי ילדה'. הם היו מאוד מופתעים, לא האמינו. אני חושב שזה גם התלווה בכעס או עלבון שלא שיתפתי אף אחד, אבל באמת הרגשתי שאני חייב לעצמי, בפעם הראשונה בחיי, לעשות משהו לעצמי עם עצמי. אני לא מתחרט שככה נהגתי, זה בא מבפנים, חששתי מאוד שאם אשתף יהיו שיניעו אותי לא לעשות את זה".
מתי בחרת לה את השם?
"כשראיתי אותה. כל ההיריון ידעתי שכשאראה אותה אבחר שם שמרגיש לי נכון, בחרתי את השם אושר. היא אושר עצום שקשה להסביר, אני כל כך אוהב אותה ומאושר, זה אושר שלא ידעתי בכלל שקיים לפני", אומר אסף ומראה לי תמונות שלה, שבכל תמונה אושר לבושה בבגדים מוקפדים וסרטים בשיער, "רשמתי אותה למעון ולא עם מטפלת, כדי שתהיה בחברה של תינוקות בגילה עם עוד אנשים, זה חשוב להתפתחות. היא במעון הצפצפה, אני מאוד מרוצה, צוות מדהים, ובכל בוקר כשאני מביא אותה גם המטפלות מתלהבות מאיך שאני מלביש אותה ומקשט אותה".
עד כמה קשה ההתמודדות היום יומית?
"יש לי חברה טובה שלא עזבה אותי לרגע, ובנוסף אני גר קרוב מאוד להורים. אמא שלי ואושר מאוד אוהבות אחת את השנייה. חוץ מזה זה הרבה תמרון, הורדתי שעות בעבודה במספרה, וזה לא פשוט. יש בירוקרטיות שלא הסתיימו, כמו סיוע במעונות כיחידני. כרגע אני משלם סכום מלא, וזה לא פשוט. אנחנו מטיילים הרבה, משחקים, היא אוהבת לראות בטלוויזיה את לולי, אני נהנה מכל רגע, מלהאכיל אותה, לקלח, להלביש. היא ילדת מתנה, היא מאוד נוחה, מאוד שמחה ואוהבת אנשים".
איזה תגובות אתה מקבל מהסביבה?
"המון פרגון. כשאושר חגגה חמישה חודשים, אסף ארגנתי לה בריתה מכובדת באולם 'סוליס' בדי.סיטי, עם 200 אורחים. המעצבת סיגל חלאווי עיצבה את המקום. הייתה התרגשות עצומה, כולם בכו שם. אנשים מתקשרים אליי מכל הארץ, בהם גם חברים ותיקים שלמדו איתי בבית הספר. לא מעט עוצרים ליד המספרה וצופרים כדי שאצא, נותנים לי שקיות עם בגדים לאושר. מאוד מפרגנים, אני מרגיש שאנשים שמחים ומאושרים בשבילי. קיבלתי גם הרבה טלפונים מאנשים שרוצים לעבור תהליך דומה ומתקשרים לשמוע ולהתייעץ. הדהים אותי שגם במטוס בחזרה קיבלתי המון עזרה, ואני לא מדבר דווקא על ישראלים. כבר בטיסה מקולומביה לקונקשן, הרימו אותה בשדה, במטוס, אנשים רוצים לעזור, וזה מאוד ריגש אותי. ההלם היה כשנחתי בארץ, זה מטלטל".
מה המסר שחשוב לך להעביר בנוסף לסיפור היפה של הבאת חיים לעולם?
"כל החודשים שמעתי בלופים את השיר של שרית חדד 'חלק ממני', שיר שמתאר בדיוק את מה שעברתי ועובר, 'ככה לבד התרגלתי שיש לי הכל. אותך לאהוב, רק לנשום אותך, כמה זה טוב
לאהוב, להכיר אותך ככה קרוב, כבר לא לבד, לא התאפקתי קצת, ושרתי לך משהו נעים
על כמה אפשר, עוד לאהוב אותך, וכמה שאת החיים'. השיר הזה כל כך חיזק אותי, אני בהזדהות מלאה עם המילים".
חבל שלא עשיתי את זה לפני עשר שנים
"לא ראיתי בעיניים, עברתי מסע חוצה יבשות, הגשמתי את מה שכל כך רציתי והיה כל כך שווה, חשבתי שיש לי הכל עד שהיא הגיעה, ולפעמים אני חושב שחבל שלא עשיתי את זה כבר לפני עשר שנים. לכו אחרי החלומות שלכם, זה היה כל כך שווה למרות כל הקושי. להרבה אנשים יש חלומות ולפעמים אנשים 'מורידים אותם' כשמציגים בפניהם את הקושי שהם עתידים לפגוש. לכן בחרתי לא לשתף, ואין כאן נכון או לא נכון, יש כאן רק דבר אחד - אפשר להשיג הכל אם באמת רוצים".
