איש של אנשים - פרידה מטפסר משה סויסה
טפסר משה סויסה ז"ל הטביע את חותמו ב-45 שנות שירות בכבאות האש שבהן היה לוחם אש, מדריך ומפקד. איש משפחה מסור לצד עבודה שהייתה כל עולמו. המשפחה והחברים מספרים על משה, האבא של כולם, איש של כבוד, של ערכים ושל נתינה.
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
חודש ללכתו של טפסר משה סויסה, מפקד בדימוס של מחוז ירושלים ומחוז דרום בכבאות ויו"ר ארגון הכבאים הארצי לשעבר שנפטר באופן מפתיע.
אלפים במדינת ישראל חבים לו את חייהם. במשך 45 שנה שירת בנאמנות בכבאות האש "לוחם, כריזמטי ומקצוען". פקודיו וחבריו ספדו לו: "הוא היה מפקד בחסד עליון. כשהיה יו"ר ארגון הכבאים ייצג את כלל הכבאים באופן מדהים, נלחם עבורם ועבור ביטחון העובדים ורמת המקצועיות".
מכריו הרבים מעידים על אדם עם חום אנושי בלתי רגיל, עם נתינה אין סופית ועזרה לחלשים, איש של אנשים הפונה לכולם בגובה העיניים. לפני כחודש אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, בהלוויה ממלכתית ומכובדת כראוי למי שהקדיש עשרות שנים מחייו למערך הכבאות בשלל תפקידים. בן 70 היה במותו, השאיר אחריו את חנה אשתו ושבעה ילדים. "כותרת הכתבה צריכה להיות 'האיש והאגדה' כזה הוא היה", אומרים במשפחה.
איש משפחה
חנה, מי שהייתה רעייתו ב-39 השנים האחרונות מתקשה להיפרד. שישה ימים אחרי מותו היא ציינה את יום הנישואין שלהם לבדה. הם גידלו יחד שבעה ילדים ונכדים, משפחה גדולה, חמה ואוהבת.
דקלה בתו אומרת: "הוא אהב את כולם, דאג לכולם, חיתן את כולם, היה סבא מדהים של כולם, אין אדם כמותו. הוא לא רק היה אבא לשבעה ילדים, הוא גם היה אבא להמוני אנשים, הוא דאג ועזר להרבה מאוד אנשים. אני כל כך מורגלת כל היום לשתף אותו, להתייעץ איתו, לשמח אותו בדברים טובים שקורים לי. רציתי להתקשר אליו ולספר לו שאנחנו עושים עליו כתבה".
בתה של חנה, הדס שלם אומרת: "הכאב גדול ואנחנו עדיין לא מעכלים, עוברים על הסרטונים ולא מאמינים שהאדם הכי חי, כבר לא בין החיים. החודש האחרון שלו, כשהיינו כולנו סביב מיטתו יומם ולילה חיזק את האחדות שלנו והיווה מבחינתנו את הצוואה שלו. נמשיך יחד לשמור אחד על השני ולדאוג לאימא, תמיד היינו משפחה מגובשת וכך נמשיך, נדאג שהיא לא תהיה לבד לרגע ונקיים את הרצון שלו".
איש של אנשים
"היה לנו תמיד בית פתוח, שבתות וחגים עם סוכה מקצה לקצה בגינה. כשהגיעו הרבה חברים היו מזרונים בסלון תמיד אצלנו" מספרים הילדים.
דקלה הבת: "הוא היה איש של אנשים והעבודה הייתה כל עולמו ובכל זאת הוא היה תמיד נוכח עבורנו. בהלוויה מי שהייתה ראש הלשכה שלו חיבקה אותי ואמרה 'לא משנה איפה אבא שלך היה, באיזו ישיבה, עם מי וכמה אנשים נכחו, כשהייתם מתקשרים אליו, הוא היה עוצר הכול ועונה".
"למרות עבודתו התובענית מאוד, עבר במהלך השנים פיגועים, פיקד על אסון ורסאי ואירועים קשים מאוד נוספים, הוא היה עם אבהות נוכחת, דמות בולטת מאוד. היה תמיד זמין לילדים בטלפון ותמיד דאג. הוא היה בעל נהדר, איש שמח שתמיד שר כשהיה עם חברים וגם אהב לשיר לי 'הניחי את ראשך על כתפי[RSK1] ", מספרת חנה בגעגוע ובדמעות.
שניהם היו אנשי כוחות הביטחון, היא הייתה חוקרת במשטרה "ויתרתי על קריירה למען המשפחה, למרות שגם העבודה שלי הייתה עם שעות לא מסודרות, אבל היה ברור שבבית רק אחד יכול להתקדם. משה עשה עבודה מדהימה בכבאות, השאיר שם חותם".
"היו לנו חיים מלאים נסענו המון לטייל בעולם ולבלות, הוא נהג תמיד לקחת את המיקרופון ולשיר, שיחקנו קלפים, עבדנו בגינה, הוא מאוד אהב את הגינה ואהב לארח, הוא היה שמח מאוד. תמיד הייתה לנו סוכה ענקית שיכולנו לארח בה את כולם. גם השנה החלטתי שתהיה לנו סוכה גדולה, משה דאג לאחדות המשפחה. הוא כל כך אהב את החיים וברוח הוא איתנו ותמיד זה יישאר כך", אומרת חנה בעצב.
אבא של כולם
"אבא היה אדם כל כך טוב, אהב את כולם ואנשים אהבו אותו. הוא לא היה אבא פרטי, הוא היה של כולם ומעולם לא עזב לרגע אדם שנזקק לעזרה. ידענו מי הוא ותמיד הלכנו בזכותו בגאווה, בכל פעם שאמרתי שאני הבת שלו, התגובות התקשרו לחסדים שעשה", מספרת דקלה.
רועי, הבן של משה, הלך בדרכי אביו והוא קצין כבאות בעצמו, מספר בגאווה: "כשהיה מפקד ויו"ר ארגון כבאים ארצי, הוא זה שדאג להסכמי כבאות, יצר קשרים עם פוליטיקאים לטובת העובדים. אם כבאים חלו, דאג להם באופן אישי, גם להשתלת כליה בחו"ל. הוא זה שהכניס את השירות הפסיכולוגי לכבאים, כבאים נחשפים למראות קשים מאוד. לא פעם כשראה בתים שנשרפו הוא דאג שהם ישובו לשם יצבעו, ינקו, יקנו מוצרים שלא יחסר להם. הוא בנה בתי כנסת, סייע למדרשות, רק היום מגלים טיפה בים, עשה מבלי שנדע".
כשמשה מונה ליו"ר ועד העובדים בכל הארץ, הוא הגיע לתחנה בדימונה ופגש שם כבאי שעובד כבר 28 שנה ונשאר באותה הדרגה. משה נחרד מכך שיש כבאים במצבו ופתח קורס מיוחד של שלושה שבועות, עבור כל הוותיקים מעל 25 שנה בכבאות שלא התקדמו במהלך השנים. הקורס הכשיר אותם למפקדי צוותים כדי שיצאו עם פנסיה מכובדת. "אבא הדריך ופיקד על קורסים רבים, אבל הקורס הזה היה משמעותי עבורו במיוחד. בסיום הקורס הגענו כל המשפחה לכבד אותם, הכבאים ניגשו אלינו ואמרו לנו תודה עליו".
מעשי החסד מתגלים אחרי מותו
הילדים מספרים שמאז שמשה נפטר מתגלים להם הרבה מאוד סיפורים, גם כאלה שלא ידעו. "אני שומעת מכולם סיפורים. הוא תמיד הסתכל על כולם בעין יפה ונתן פרשנויות של מעשים לכף זכות, לא הייתה בו טיפת רוע, הוא רק ראה את הטוב ורצה לתקן את העולם". דקלה מספרת "כשהיינו בתאילנד וראה ילדים יחפים, קנה להם נעליים ואמר לי 'דקלה אני לא יכול לתקן את העולם ויודע שזאת התרבות שלהם, אבל אם יכולתי לעשות טוב למישהו, אעשה אותו. תמיד אם מושיטים יד תני צדקה ולא לשפוט'. נגע בלבבות של כולם".
"יום אחד נסעתי לפגוש את ראש עיריית אלעד ישראל פורוש כדי להקים יחידת מתנדבים לכבאות. כשראה את השם שלי הוא שאל אותי אם יש לי קשר למשה, ברגע שהבין שהוא אבי, הוא התקשר לאבא שלו חבר הכנסת פורוש ואמר לו 'תספר לרועי הבן של סויסה על אבא שלו'. פורוש סיפר שבתחילת שנות ה-90 בחורף, היה הולך עם אבא פעמיים בשבוע ל'יד שרה', היו לוקחים שמיכות והיו עוברים בין דיירי רחוב זקנים ומחלקים להם. לא ידעתי על זה", אומר רועי ומוסיף "כל כך הרבה פעמים שמענו מאנשים 'אבא הציל את החיים שלנו', אם זה משריפה, אסון ורסאי שעליו פיקד, הפיגועים בירושלים ואוטובוס קו 405 שדורדר לתהום על ידי מחבל".
רועי סויסה: "בצוק איתן אבא פיקד על מחוז דרום, כל אותה התקופה הוא ישן בתחנה, דאג לכולם שיהיו בסדר, היה בקשר עם משפחות הלוחמים. הם גם היו אצלנו בבית. לצערנו, אחד מהם נרצח במלחמה הנוכחית. את כל המשפחה הוא הפעיל למען הכלל ותמיד עשינו זאת באהבה".
בעלייה מאתיופיה בשנות ה-90 הגיעה בחורה צעירה בשם אנסקו, משה עזר לה בכל תהליך הקליטה בכבאות. הוא אמר לה לעבוד איתו במחוז, הוא שמר איתה על קשר כל השנים, גם משפחתו הכירה אותה היטב. בשיחת טלפון איתה היא אמרה בדמעות עד כמה קשה לה להיפרד מהאיש הטוב ביותר שפגשה מעודה.
אוכל לשובתים הנכים
"בתקופת מחאת הנכים, כל ימי שישי הוא היה אוכל עם הנכים השובתים. הוא היה הולך להתכנסות שלהם ליד הכנסת, דואג להם, שר להם, עושה להם קבלת שבת. הוא גם מימן תארים לאנשים שלא יכלו לממן בעצמם. עבדה איתו בדרום בחורה שעשתה שם שירות לאומי ולא היו תקנים כדי שתישאר. היא אמרה שהחלום שלה הוא לעשות תואר ורצתה לעבוד כדי לממן אותו. כששמע את זה, הוא שילם על התואר שלה. הוא לא היה מסוגל לראות אדם שקשה לו. הוא גדל במוסררה לצד הפנתרים השחורים, כשהם לקחו חלב מרחביה וחילקו לאנשים שלא היה להם, סבא שלנו היה יו"ר השכונה, סבא היה משחרר עצורים מהשכונה ממגרש הרוסים ועוזר לכולם, ככה אבא גדל וככה חינך אותנו", הם מספרים בגעגוע ובאהבה ניכרת לעין.
מודל לחיקוי
רועי קיבל אות הצטיינות ומספר שזה היה החינוך שקיבל מאבא שלו. "גדלתי מגיל צעיר לתוך מערך הכבאות. להיות בן של אבא כזה הופך אותנו להיות מצטיינים. מבחינתו לקבל תשעים פלוס זה היה כמעט טוב מאוד ואני שמח שהשריש בי את המצוינות. נהגתי לערוך השוואות גיל, דרגה וקורסים. איפה אני עומד לעומתו? אבא היה הקצין הצעיר ביותר בזמנו ועמדנו באותם גילים באותו קצב עד לתפקיד האחרון. הלכתי בדרכו והדרכתי קורסים כמוהו. אבא היה האדם עם הכי הרבה הדרכות בכבאות. פיקוד קורסים ומודל לחיקוי - כל דבר התייעצתי, הוא היה איש חכם מאוד".
"אחד החלומות שלי הוא לפקד על קורס "לוחמי אש" והגשמתי חלום, חודש לפני המלחמה מוניתי על ידי קצין הכבאות להיות מפקד קורס כבאות אש. חשבתי אילו לוחמים אני רוצה להוציא מהקורס וכל מה שראיתי מול עיניי היה את אבא שלי שייעץ לי 'תתווה דרך משלך'. הוא היה מורה הדרך שלי". דקלה מחזקת את דברי אחיה: "הוא לא לעס לנו את האוכל, הוא נתן לנו ארגז כלים לדעת להתמודד, הוא היה כל עולמנו".
דקלה: "הייתה לו הילה. החיוך האנרגיה, שמחת חיים בלתי נגמרת. לא הגיוני שהוא לא כאן. הוא אהב לשיר, לטוס, לבלות ושר עם זמרים רבים, עם חיים משה, עם ישי לוי". הם מראים לי סרטונים רבים שבהם הוא שר עם זמרים שונים.
הוא נהג לומר לילדיו "אל תדברו על מה שעשיתם, שתהיו עם צניעות ונתינה". למרות התפקיד והדרגות, תמיד היה בגובה העיניים. הוא נהג לומר "דע מאין באת ולאן אתה הולך ואל תשכחו, תביטו על אנשים בגובה העיניים. אפשר ללמוד מקבצן ברחוב ומאנשים הממוקמים גבוה. שיהיה ברור שלא מסתכלים על אף אחד מלמעלה. אתה בכל תפקיד תמיד נשאר סויסה ממוסררה".
הזיכוי המוחלט
כולם זוכרים את התקופה האפלה והעצובה שכנראה גם השפיעה על בריאותו של משה. זאת הייתה שערורייה שגזלה מחייו חמש שנים וחצי ואת תפקיד קצין כבאות ראשי שהיה ראוי לו. משה הואשם בהאשמת שווא כי העביר לקצין אחר אלפי שקלים תמורת הסרת מועמדותו ממכרז וכי דרש מכבאים לבצע עבורו עבודות פרטיות. לבסוף הוא זוכה זיכוי מוחלט מכל האישומים ויצא נקי. בית המשפט קבע כי זה היה מסע נקמה של פקודיו נגדו. השופט חיים לי-רן כתב כי עדויות רבות היו נגועות ברצון להתנקם בו על היותו מפקד קשוח. עורך דינו אריאל עטרי נתן אז כותרת לסיפור העגום הזה: "יש עשן בלי אש".
"הוא היה כל כך מאושר ביום של הזיכוי המוחלט, יש תמונה שמתעדת את הרגע שאנחנו יוצאים מבית המשפט וכולו קורן מאושר", מספרת חנה אשתו, "אבל עד אז הוא עבר ימים ולילות קשים, הוא לא ויתר ונלחם על שמו הטוב. עברנו הכול יחד, היו ימים קשים". אחרי הזיכוי המוחלט משה סויסה אמר באחד הראיונות כי שמחת החיים שלו נפגעה "לא ישנתי בלילות וגם משפחתי, אשתי וילדיי נפגעו. אתה עובר תקופה קשה עם מחשבות, למה זה קרה לי, אבל ככבאי תמיד ידעתי להילחם והחלטתי שאני נלחם עד הסוף. פתאום ביום אחד ממפקד נערץ ומוערך אתה הופך להיות חשוד. זה הדבר הנורא ביותר שיכולים לעשות".
רועי אומר על אביו: "אבא היחיד במדינה שאפשר לומר עליו שהוא צח כשלג. במשך חמש שנים וחצי בחנו ובדקו הכול עליו ולא מצאו כלום. אבא נלחם על השם שלו, היו שהציעו לו לעזוב את המלחמה והוא לא הסכים. נהג לומר 'השם שלי חשוב יותר מהכול, אני אילחם עד לסוף, עד לזיכוי המוחלט, גם אם אצטרך למכור את הבית'. במהלך המשפט היו שם עדויות שקר שבסופו של דבר התגלו. הוא עבר ממחוז דרום לפקד על מחוז ירושלים, אמרנו לו 'למה אתה צריך את זה, שם גם תפגוש אנשים שרצו ברעתך?' ובאמת אותם אנשים פחדו שהוא יסגור איתם חשבון והוא נהג בדיוק ההפך- הוא עזר להם, אפשר להם להתקדם. אין אחד שהוא נקם או פגע בו", מספר רועי.
הלוויה ממלכתית
חנה מתקשה להיפרד מהאדם שהיה קרוב אליה במשך ארבעה עשורים. "אמרתי לו כשהיה חולה 'משה, נלחמנו כל החיים ולא ויתרת, תילחם על החיים שלך'. הוא תמיד הכין אותי לכל דבר, אבל הוא לא הכין אותי לזה. אני לא מעכלת שמשה איננו. כשהיה מאושפז, היה לי ברור שהוא יצא הביתה לחג סוכות. בטיפול נמרץ הרופא אמר שמתחילים לגמול אותו מהחמצן ושכנראה ביום כיפור הוא כבר יעלה למחלקה. בשעה עשר בערב נתתי לו נשיקה הוא אמר לי 'מאמי, תעשי קניות לחג' ויצאתי, לא חשדתי שיקרה משהו במהלך הלילה. הבת עדן נשארה איתו ולפנות בוקר היא התקשרה להגיד שהוא מרגיש לא טוב, המדדים לא יציבים. הגעתי לבית החולים והרופא אמר לי 'משתתף בצערכם'. לא האמנתי, רצתי למיטה של משה ופתחתי את הווילון וראיתי אותו שם", מספרת חנה על הפרידה בקול רועד מבכי.
ניתוח מעקפים
בחודש יוני לפני שנה הוא עבר ניתוח מעקפים שגרם לו לחץ ריאתי נמוך ולכן נזקק לתמיכת חמצן. הוא השתמש בחמצן רק אם הרגיש לא טוב. בחודש ספטמבר חגג בבית החולים את יום הולדתו ה-70, כשבועיים לפני שנפטר. המשפחה הגיעה והקרינו לו מצגת על הקיר "הוא כל כך התרגש מיום ההולדת".
"הוא נפטר ביום רביעי. ישבנו שבעה יום וחצי בלבד, כי יום כיפור מפסיק את השבעה ויום רביעי לאחר מכן, הגיע חג סוכות שמבטל את חודש האבלות, זה בדיוק אבא, כל כך מתאים לו לעזוב את העולם בעשרת ימי תשובה, איש של חסד. כזה היה אבא, איש של נתינה, לא היה לו נוח שיעשו עבורו, רק לא להטריח. היה מסתפק במועט, בגובה העיניים ולא משנה כמה בכיר הוא היה. לא רצה להטריד, לא בחייו ולא במותו. בתוך תוכי אני מאמין שהוא כן הבין שזה הסוף שלו. הוא שלח אותנו למקומות קדושים ושלח אותי לאנשים מסוימים שרצה לדבר איתם. הוא לא רצה להשאיר דברים פתוחים. הוא שאל על הרכב שהיה במוסך 'למה הנורה דולקת?' הוא גם ביקש שאקנה לו טילון שוקולד, מצאתי רק שוקו וניל ושוקו בננה, הוא אמר לי להביא את שניהם. בטיפול נמרץ לקח שלושה ביסים מטילון שוקו בננה ואמר שזה מזכיר לו אוטו גלידה", מספר רועי בקול חנוק מדמעות. "מכל הארץ רצו לבקר בבית החולים, החברים הקרובים שבאו לבקר, הם העלו זיכרונות, הרגשתי שהוא עשה איתם סגירת מעגל. בהלוויה שלושה קצינים בכירים אמרו לי 'היום נגמר מערך הכבאות', הוא היה הסמל".
אלפים בלוויה
חנה רעייתו מספרת בבכי: "הגיעו אלפים להלוויה, הייתה ממלכתית ומכובדת ואני חיפשתי שם את משה, כולם הגיעו ואיפה הוא?" דקלה מתארת את מסע ההלוויה: "ירושלים הוקירה לו על כל הטוב שעשה עבורה, הוא קיבל עיטור מופת על התפקוד שלו באסון ורסאי, הוא היה בכל הפיגועים בתקופת הפיגועים. במסע ההלוויה השיירה עברה ברחבי ירושלים, שיירה מוקפת אופנועי כיבוי, עם כבאיות ודגלי כבאות ואנשים עמדו בצדדים, היה מכובד מאוד. הוא אהב את העיר, את האנשים, הוא חי את ירושלים. במסע ההלוויה הוא נפרד מירושלים וירושלים נפרדה ממנו".
ארבעה ימים אחרי מותו, הנכד שלהם חגג בר מצווה. ליד ארון הקודש הם קשרו בלון לבן שהוקדש לסבא משה. בסיום האירוע הוא יצא עם הבלון ובטקס מרגש הודה למשה על הזמן שהיה איתו ולצידו והפריח את הבלון לשמיים.
הילדים מסכמים: "אנחנו לוקחים ממנו את טוב הלב, את הנתינה, את אהבת האדם, את העין הטובה והשפע. נמשיך להנציח אותו ולדבר עליו, שכולם ידעו מי היה וכמה טוב הוא עשה ושהוא לא סתם נפטר בעשרת ימי תשובה, רגע לפני כיפור. היה חשוב לו שנמשיך להיות מאוחדים, זאת הצוואה שלו, הביחד".
נפרדים ממשה סויסה
נציב הכבאות הספיד את סוויסה בהספד מרגש שמגלם בתוכו סיפור שלם: "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא? איפה יש עוד אנשים כמוך, משה היקר? מערך כבאות והצלה נפרד היום בכאב גדול וביגון כבד מעמוד התווך בשורותינו. נמנית עם מייסדי הכבאות והותרת אחריך מורשת שתוכר לנצח על ידי כל מי שהכיר אותך והיה שותף לדרך. בכל תפקיד שמילאת, מלוחם אש ועד מפקד מחוז, הפגנת אומץ לב, גבורה, מסירות, נחישות ומחויבות לביטחונם ולרווחתם של הלוחמים ושל אזרחי מדינת ישראל. הורשת את אהבתך לכבאות וללוחמים, התרומה הזוהרת והעמוקה שלך הייתה נר לרגלינו, בכל מקום השארת חותם ענק. היית עבורנו דוגמה לפיקוד ולמנהיגות מלמעלה. היית איש של אנשים, מדריך בחסד, מפקד סוחף, מנהיג שהוביל את אנשיו במקצועיות ובנחישות בכל משימה, תוך חתירה למגע".
חברת הכנסת לשעבר נאוה בוקר, אלמנתו של תנ"צ ליאור בוקר ז"ל: "אני כותבת בדמעות על איש מיוחד, קצין וג'נטלמן במלוא מובן המילה, לוחם אש בכל רמ"ח איבריו, את כל חייו הקדיש להצלת חיים, מקצוען אמיתי ובעל ניסיון רב. למרות הדרגה הגבוהה, האנושיות שבו הייתה בלתי נשכחת, היה מודל לחיקוי עבורי ומערך הכבאות היה חלק בלתי נפרד ממנו. אני הערצתי את האיש שתמך בי מלמטה וכמעט מונה לנציב הכבאות וההצלה בישראל. נזכרת איך בשנים הרבות שבהן פעלתי למען הכבאות לאחר שבעלי ליאור בוקר ז"ל נספה בשריפה בכרמל, חנכנו יחד עשרות תחנות כיבוי חדשות, נאבקנו על שיקום מערך כיבוי והצלה, פעלנו לטובת מערך כיבוי האש וזו הייתה התקופה המרתקת של חיי ולמדתי המון מהאיש הטוב הזה, משה סויסה".
דודו מתתיהו, חבר מועצת העיר וחברו הטוב של משה סויסה נפרד: "הוא היה חבר, מפקד, זמר וג'נטלמן. החברות בינינו החלה לפני 45 שנה, הגענו מרקע דומה, הוא משכונת מוסררה ואני משכונת הפחים. לאורך כל השנים נהגנו להיפגש בימי שישי לחפלה בתחנת הדלק אזור, הוא היה מגיע לכוסית ושר איתנו. בכל מקום היה תופס את המיקרופון ומתחיל לשיר, היה לו קול מדהים. זוהר ארגוב היה שר איתו דואטים עוד לפני שהכירו את זוהר.
משה היה דמות מפקד שעבורו כל פקוד הוא האדם היקר ביותר בעולם, מהכבאי הכי פשוט, היה כמו אבא עבורם ומעולם לא עזב אף חבר בשטח. הוא דאג לטפל בכל הבעיות בכל הארץ וידע לתת ביטחון. את השאיפה שלו למצוינות הוא העביר לכבאים, גם אלה שלא היו רגילים, הוא דחף אותם להתקדם והיה אבא לכולם. הוא היה חבר, הוא תמיד היה ראשון לעזור ונתן אפילו משלו לאחרים. עליו נאמר חבר. מה שהיה מדהים אצלו, שלא רק שכל מי שפנה אליו היה עוזר, הוא גם לא היה שוכח לוודא את התוצאה, שהכול הסתדר, היה עוקב אחרי, הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שקשה למישהו.
הוא היה גם ג'נטלמן, כיבד את כל האנשים סביבו, לא משנה מי. הוא לא היה אדם שמסתובב בגאווה עם הדרגות, הוא היה איש שנותן לכולם תחושה שהם חשובים. כולם אהבו אותו, הוא תמיד היה מחייך, גם כשכעס הוא חייך. המשפחה שלו הייתה כל כך חשובה לו, אישה מדהימה, ילדים נפלאים ומשפחה מגובשת. הפסדנו אותו מוקדם מדי. כמה ימים לפני שנפטר דיברנו כשהיה בבית החולים, הוא אמר שיגיע לחתונה של אוריאן שלי ב-31 לחודש, לצערי זה כבר לא קרה".
הווטסאפ מלא בניחומים
רועי פותח את הטלפון ומראה מאות הודעות שנשלחו אליו, חלקן עדיין לא נקראו, שבהן מספרים לו על אביו "זכיתי להכיר את אבא שלך מקורס כבאים, קורס כמו שרק אבא שלך ידע לעשות. לבנות אריות אמיתיים במערך הכבאות. ללא ספק הערצתי את העוצמות שהיו בו ומנגד, את הרוך הפנימי והרגשי. מהדמויות החזקות שהשפיעו עליי ככבאי. יהי זכרו ברוך של האיש הגדול ביותר בהיסטוריה של מערך הכבאות". והודעה אחרת: "אבא שלך היה אחראי לתקומת לוחמי האש בכל הארץ. כל מה שקשור לתנאי עבודה ובמיוחד ההגנה על העובדי בכל הארץ. היה לוחם אש בכל רמ"ח איבריו. התמודד באומץ ובנחישות בימים הקשים ביותר של הפיגועים בירושלים. כל אדם משאיר חותם בלב, אבא שלך היה כזה, מפקד, חבר, מנהיג ומעל הכול - אבא של כל הכבאים".
דקלה מראה 750 הודעות ניחומים שעדיין לא פתחה ולא הספיקה לקרוא, "קיבלנו מכל חלקי הארץ".
"אנחנו נדאג להנציח אותו, יש חברי כנסת שכבר דיברו על זה. אנחנו רוצים שזה יהיה בירושלים. הוא הציל ממוות המוני אזרחים בשריפות ובפיגועים. הוא היה איש של כולם, חברי הכנסת מכל המפלגות התחברו אליו, אנחנו מצפים לכיכר או לרחוב על שמו".
בתו סא"ל אדר נפרדת: "כשחשבתי איך לתאר אותך, עלו לי שתי מילים, איתן ולוחם. בכל השנים שלנו הוכחת לי פעם אחרי פעם איזה איתן אתה, אדם חזק, יציב, עוגן עבורי ועבור כל כך הרבה אנשים. הוכחת איזה לוחם אתה, לוחם אש, לוחם צדק, לוחם למען אחרים, לוחם על שמו הטוב. אמרת שלוחם אש זה מישהו שרץ למקום שכולם בורחים ממנו. היית מלא סיפוק מכל הצלת נפש וכמה נפשות הצלת, אבא. הכנת אותי לחיים בכל כך הרבה מובנים - לימדת אותי לנהוג, לימדת להוביל אנשים, לקבל החלטות ולהיות שקולה ומקצועית. לימדת אותי להיות הכי טובה שאני יכולה, לשאוף תמיד ליותר ושההצלחה תלויה רק בי.
אמרת שדרגות הן רק ביטוי להערכה, הכי חשוב להישאר עם רגליים על הקרקע. כשדיברתי איתך על אתגרים מקצועיים העיניים שלך ברקו, האש שכה אהבת ניצתה מחדש גם שכבר היית עייף וחלש.
לימדת אותי לחיות חיים מלאים ומספקים, לחוות, לטייל, לשמוח, לצחוק ולתת. הכנת אותנו כמעט להכול, לא הכנת לאיך נפרדים ממך. אתה האבא המושלם, לא יכולתי לקבל אבא טוב יותר. תודה על ילדות מאושרת, על טיולים עם הקרוון, על משחקים של בית״ר, על בית מלא בשפע ויד רחבה כמו שרק אתה ואימא ידעתם לעשות. הלכתי בגאווה כמו טווס והתגאיתי בך בכל הארץ, כל אדם שראיתי במדי לוחם אש אמרתי לו שאני הבת של משה סויסה והוא כמובן השיב לי איזה אבא אריה אתה.
תודה על הסבא שהיית לנכדים שכה אהבת. אני מבטיחה לגדלם על המורשת והערכים שהנחלת לנו. זכיתי לשיחות נפש איתך גם בחודש האחרון כשהיינו אחד על אחד בבית החולים, אמרת שאתה מתבונן עלינו כל התקופה הזו ואתה לומד אותנו מחדש. אני מקווה שהיית גאה במה שראית, אבא. השתדלנו להיות טובים יותר ומאוחדים יותר. אני אוהבת אותך ומצדיעה לך בפעם האחרונה".
בתו ליהי נפרדת: "אבא נפטר בפרשת 'וזאת הברכה' שהיא הפרשה האחרונה בתורה, שבה משה רבנו מברך את בני ישראל טרם מותו ומעביר את השרביט לדור הבא. כלומר, זהו רגע פרידה ופרידה בברכה. אפשר לראות בפרשה הזו הקשר אישי ומשמעותי לפרידה מאבא שכמו משה, גם הוא נפרד מאיתנו ומעביר לנו את השרביט ולכל אחד ואחת תפקיד להמשיך את דרכו ומורשתו לדורות הבאים".
