האסון בנחל צפית: מנהלי המכינה הורשעו
השבוע, שש שנים וחצי אחרי אסון נחל צפית שבמהלכו נספו בשיטפון עשרה בני נוער, הורשעו מנהלי מכינת "בני ציון" בגרימת מוות ברשלנות. איציק ושרית אור, הוריה של אלה ז"ל, מספרים על התחושות הקשות בעקבות פסק הדין
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
בית המשפט המחוזי בבאר שבע הרשיע ביום ראשון השבוע את יובל כאהן, ראש המכינה הקדם צבאית "בני ציון" ואת אביב ברדיצ'ב שהיה מנהל התוכנית החינוכית של המכינה, בעשר עבירות של גרימת מוות ברשלנות בפרשת אסון נחל צפית. זאת בעקבות אחריותם למותם של עשרה בני נוער בטיול מטעם המכינה באפריל 2018. השניים הורשעו גם בשתי עבירות של גרימת חבלה ברשלנות עקב פציעתם של שני חניכים נוספים. כתב האישום ייחס לשניים עבירה חמורה יותר של המתה בקלות דעת שהעונש המרבי עליה הוא 12 שנים, לעומת שלוש שנים במקרה של הרשעה בגרימת מוות ברשלנות.
המשפחות קיבלו את ההרשעה בכעס ובאכזבה. איציק אור, אביה של אלה אור, אמר כי "קרתה לנו היום טרגדיה נוספת, תחושת הפקרה". "האסון הנוראי הוא תוצאה של יהירות וחוסר לקיחת אחריות", אמרה שרית אור, אימא של אלה.
על פי גזר הדין, האסון אירע ביום 26.04.2018 בשעות הצוהריים. במסגרת טיול גיבוש למכינת "בני ציון" נקלעה הקבוצה לשיטפון בזמן שעברה בערוץ נחל צפית בדרום ים המלח. על אף ההתרעות, הקבוצה המשיכה במסלול המתוכנן. בחלוף כמחצית השעה, כשהקבוצה הגיעה למעוק בנחל, הכה בהם שיטפון שסחף את בני הנוער וגרם למותם של עשרה וחבלות לשניים נוספים.
בגזר הדין נטען כי צוות המכינה נערך לטיול בהיערכות מיוחדת בשל התרעות חמורות לחשש לשיטפונות תוך מעורבות אישית של כאהן שלחץ לקיים הטיול חרף מזג האוויר וחרף פניות לדחות הטיול, זאת תוך קביעת סדרת הנחיות לאופן שבו צריך לטייל כשיש חשש לשיטפונות.
שופט בית המשפט המחוזי, יובל ליבדרו התייחס למספר נקודות מרכזיות: "שלל גורמים במכינה ומחוצה לה הביעו חשש לצאת לטיול, בהן גם העדה נועם שהייתה קרועה בין החשש לצאת ובין מנהליה במכינה. יובל כאהן שהיה מודע לחששות, הדף אותם תוך ניצול מעמדו ולא היה מוכן לסתור את עמדתו המקורית שהפעילה לחץ על הגורמים האחרים. היה בלבול רב אודות ההנחיות שלא היו כתובות באופן רשמי במקרה של תחילת גשם ולגבי מה עושים בטיול. הנחת העבודה הכללית הייתה שגויה בקריאת מצב מזג האוויר. בשיחה בין אביב ויובל בלילה שקדם לאסון היה בלבול אודות המסלול ביום עצמו. גם כשיובל הבין את מצב מזג האוויר ואת הסכנות, הוא לא יצר קשר עם המדריך בשטח (אביב) ולא הנחה אותו מה לעשות, נעלם, כשל בזיהוי הסכנה ולא בירר בזמן אמת איפה הקבוצה. אם היה עושה זאת, האסון הזה אולי היה נמנע".
איציק אור הגיב בכעס על כך שהנאשמים הורשעו במוות ברשלנות: "אני מאוכזב ולא קולט שזאת הכרעת הדין. בהתחלה הייתי אופטימי והיה לי ברור שתהיה הרשעה רצינית יותר כי הקראת השופט התחילה בתקיפת הנאשמים ובחומרת מעשיהם. קיוויתי ששניהם יורשעו בהמתה בקלות דעת."
איציק המשיך ותיאר את האווירה באולם לאחר שהשופט פסק: "פתאום נזרק באוויר 'גרימת מוות ברשלנות'. ההורים שהיו סביבי הרימו צעקה, חלק מהאימהות פרצו בבכי".
איציק חוזר בכאב רב לשבוע שבו הוא ושרית איבדו את בתם: "זה קרה ביום חמישי. כבר ביום ראשון התריעו שמיום רביעי עד יום שישי חל איסור לטייל, במיוחד בערוצי נחל. פנינו למכינה והתחננו שידחו את הטיול. התברר לנו בדיעבד שעוד הורים מהמכינה פנו. עשרים שעות לפני האסון דיברו איתנו, הם אמרו לשרית לא לדאוג והבטיחו שאלה תחזור הביתה בשלום ואלה ועוד תשעה חברים שלה לא חזרו בשלום. שרית הייתה אז מנהלת בית ספר ותיקה, היא התקשרה עשרים שעות לפני האסון לחדר מצב של משרד החינוך, התריעה ודרשה הבהרות ו'נפנפו' אותה. השופט דיבר על כך שגם בתוך המכינה נשמעו קולות לעצור או לדחות את הטיול, אך מנהלי המכינה אמרו שישנו את המסלול ושהכול יהיה בסדר".
הוא מספר על השנים שחלפו ועל המאבק של ההורים: "עברנו הליך משפטי ארוך מאוד שמעבר להתמודדות עם האבל, העביר אותנו שבעה מדורי גיהינום. בתחילת הדרך היה ברור שזה אירוע מורכב, מדובר בעשרה הרוגים, היו הרבה חקירות משטרה שלקחו הרבה זמן וייאמר לזכותם שראינו שהיה חשוב להם לחקור גם את כל המשפחות השכולות, אבל הזמן נמרח על ידי עורכי הדין שניסו להרוויח זמן. אחר כך, מדינת ישראל הייתה משותקת בגלל הקורונה, אחר כך פרצה מלחמה. עברנו תקופה מורכבת וקשה שעוד לא הסתיימה".
"יש עשר הרשעות נפרדות של גרימת מוות ברשלנות, אין תקדים במדינת ישראל שהעונש שייגזר על הנאשמים לא יהיה חופף . כרגע התקווה היחידה שלי היא שהם יקבלו גזר דין מצטבר, נחכה לעונש שיוטל על הנאשמים. קשה להבין איך שופט אחד אמור להכריע במקרה קשה כל כך. אנחנו שוקלים להגיש ערעור לבית המשפט העליון, אולי שם שלושה שופטים יחשבו אחרת. אנחנו מרגישים שבמדינת ישראל לא מתייחסים בכובד ראש לחיי אדם".
שרית בחרה לשמוע את פסק הדין מרחוק: "לא הגעתי כדי לשמור על ליבי. בשנה הראשונה הייתי מגיעה ושומעת את הדיונים. ראיתי כיצד עורכי הדין מזלזלים בנערים שעברו טראומה נוראית והגיעו להעיד. כאב לי והחלטתי שאני מתרחקת משם. את מרב כוחי כיוונתי להשמיע את קולי בכל מקום שניתן. חשוב לי שכולם ידעו שהאסון הנוראי הזה הוא אסון סתמי שנגרם בגלל יהירות ולדאוג שלא יחזור שנית, שלא יהיו עוד אימהות שכולות כמוני וכמו עוד תשע משפחות שעברו את הסיוט הזה. לשם כך פעלנו להקמת ועדת בדיקה ממלכתית, עם סמכויות לחקירה. הוועדה קמה שלוש שנים אחרי האסון ועבדה רק שנה וחצי. הגעתי לוועדה ובמשך ארבע שעות מסרתי עדות כאימא של אלה וכמנהלת בית ספר שיודעת בדיוק מהם נוהלי יציאה לטיולים. אני חיה את העולם הזה 36 שנה, מתוכן 18 שנה כמנהלת בית ספר".
שרית מספרת על המאבק שהיו צריכים לנהל לאורך השנים: "בוועדה היה לי את המקום להביע את עצמי ולשאול איך יכול להיות שמכינות קדם צבאיות מתנהלות ככה? אני לא שלחתי את אלה לקייטנה, אלה אפילו לא הספיקה להגיע למכינה, היא יצאה לטיול גיבוש, הם היו שמיניסטים. אחרי הוועדה התברר לנו שכלל לא העבירו את הדיווחים מהוועדה ושכל ההחלטות שהיו בוועדה התמסמסו. לא ויתרנו והגענו לוועדת חינוך של הכנסת כדי שייושמו כללי בטיחות. חוק המכינות חוקק בשנת 2008, עשר שנים לפני האסון. בחוק כתוב שמשרד החינוך, מנכ"ל המשרד ואגף מנהל, חברה ונוער עם אגף החינוך החברתי במשרד הביטחון אחראים ישירות לכלל המכינות הקדם צבאיות שאליהן מגיעים הנערים לתרום ולהיתרם. אנחנו הורים ששולחים את הילדים שלנו לשנת מכינה והדבר הראשון שהמכינה צריכה לעשות הוא לשמור על חיי אדם, לא רק בטיולים".
איציק מוסיף: "השופט תיאר את האחריות של יובל ואביב והתייחס גם לוועדת בדיקה ממשלתית. הוא מתח ביקורת חריפה בעיקר על משרד החינוך. לצערנו, לא נעשו התיקונים הנדרשים ממסקנות הוועדה".
שרית מספרת כיצד "בכל מיני רגעים בחיים מהדהדת לי בראש השיחה מהמכינה 'אל דאגה, אימא של אלה, אלה תחזור הביתה בשלום'. הם היו יכולים לדחות, זה מה שכל המכינות האחרות עשו. זאת הייתה תקופת גיבוש, היו מכינות שבמקום לצאת לטיול קיימו פעילות במכינה, אבל הם התנהגו כאילו הם גדולים מאיתני הטבע.
כשהעברתי את המידע על מזג אוויר סוער וחשש לשיטפונות, הם שינו מסלול מצאלים לתמר וצפית. כשתפס אותם הגל לא הייתה תקווה כי לא היה להם לאן לברוח, זה נס שהיתר ניצלו.
הילדה שלי לא הספיקה לממש את כל חלומותיה: שנת מכינה ,שירות צבאי ,טיול גדול בדרום אמריקה ,לימודים ,חתונה ולהביא לנו עוד נכדים שימלאו אותנו בנחת ובשמחה .הילדה איננה, היא הייתה צריכה להיות בת 24 לו המשיכה בחייה. הגעגועים קשים ומטורפים ואירועים כאלה מציפים אותם. אני רוצה להיות אחרי ולתת לנפש מנוחה, שהם יקבלו עונש ושתהיה הפקת לקחים.
בחרתי בדרך שאני יכולה להשפיע, במועצת המכינות, שיחות עם מדריכים שעוברים השתלמות והכשרה כל שנה. דרך העולם החינוכי שלי, שיחות, הרצאות, מסעות עם בני נוער וחיילים .ובשנה הזו תמיכה מלב אל לב עם אמהות שכולות באיזורינו."
