חיבוק של שוטר
לוחם יס"מ יהודה, עמיחי מסטודיאן, תושב העיר, תועד בתמונה שמספרת רגע אחד קטן מהשריפה הגדולה שהשתוללה בהרי ירושלים; בריאיון ראשון לאחר השריפה הוא מספר כיצד הוא וחברו לצוות, יאן אמצסלבסקי, גם הוא תושב מעלה אדומים, נקלעו למקום לגמרי במקרה והחלו לחלץ אנשים מהאש; על הבהלה של הנוסעים בכביש, על הרוח שגרמה לאש להתחזק, על הצורך לתעדף את מי להציל קודם, על התמונות מאסון הכרמל שהתרוצצו בראשו ועל עבודת הקודש של הכבאים, הטייסים והשוטרים; "הייתי בגולני, אני 13 שנה ביס"מ, וזאת פעם ראשונה שהרגשתי סכנה ממשית ותחושת מלכוד. זה לא דומה לשום דבר שהכרתי"
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
התמונה של לוחם יחידת יס"מ יהודה, עמיחי מסטודיאן, כשהוא מרים בזרועותיו ילד קטן בין עשן ולהבות בשריפה, כבשה את הרשתות תוך זמן קצר. צילום של רגע מזוקק המתאר את ממדי הבהלה שאחזה בין נוסעי הרכבים הרבים בכביש 1, אשר מצאו עצמם בלב דרמה מעוררת אימה, ושוטר שנותן יד הנמצא שם למענם.
התמונה שהנציחה את הרגע
ימים בודדים אחרי האירוע, עמיחי משחזר את הדקות הראשונות בהן נקלע לזירה יחד עם חברו לצוות, לגמרי במקרה, עוד לפני הגעת הכוחות. הוא מספר על ההחלטות שקיבלו השניים תוך שניות ספורות, כשהבינו שהאש מתקרבת ועלולה להיות אכזרית וכשבראשם מתרוצצות תמונות הזוועה מאסון הכרמל. "רק אחרי שהכל הסתיים התחלתי לעכל את מה שקרה שם", מספר עמיחי ומבקש לציין, "ממש במקרה צילמו אותי, בלי שידעתי, והתמונה הזו הנציחה את הרגע".
הכביש התמלא עשן כבד, נכנסנו למלכוד
"היה איתי חבר לצוות, ופעלנו בשטח ביחד. היינו אני ויאן אמצסלבסקי, שוטר ותיק, תושב מעלה אדומים כמוני. שנינו משרתים ביס"מ יהודה של מחוז ש"י, שפועלת גם במעלה אדומים. זה היה יום הזיכרון, אני ויאן נסענו ליבנה כדי לכבד בנוכחותנו בטקס של חלל של יס"מ יהודה, צ'ארלי אלון ז"ל, שנהרג בתאונת אופנוע.
בדרכנו מיבנה למעלה אדומים שמענו שיש שריפה באזור, היא עדיין לא הייתה מוגדרת כמשהו גדול במיוחד, ובכלל לא תיארנו לעצמנו שהיא תתפוס אותנו על הכביש. אחרי שעברנו את מחלף לטרון, התחילה גם שעת עומס על הכביש. פתאום, תוך שניות, החלה רוח חזקה, הכל קרה ממש מהר, האש התגברה בעזרת הרוח והתקדמה מהשטח הפתוח לכיוון הכביש. פתאום אנחנו מזהים את צמרות העצים נשרפות. במקביל החל גודש תנועה ופקק ענק. הכל קרה מאוד מהר, הכביש התמלא עשן כבד, ותוך כדי תנועה עם הניידת, אמרתי ליאן לבצע פרסה. התחלנו לסמן לאזרחים לבוא אחרינו, אבל אז בדיוק הכל נחסם ונכנסנו למלכוד אחד גדול. באותו הזמן היה אזרח שקפץ לתוך הניידת שלנו וביקש שנציל אותו, אבל האש התחילה לזלוג על הכביש, ובאותן שניות המחשבות של אסון הכרמל היכו בי, כשאני מבין שהפעם מדובר באזרחים שנקלעו לתוך אש משתוללת: בתינוקות, במשפחות, בזקנים ובנכים בכיסאות גלגלים".
רוח חזקה, עשן סמיך ואש משתוללת
"החלטנו לפרוק מהרכב, לקחנו את הנשק והתחלנו לרוץ, ותוך כדי הריצה סימנו וצעקנו לכולם לצאת מהרכבים ולהתחיל לרוץ מערבה לכיוון תל אביב. אנשים היו עם מבט מבועת. היה קיר של מסך עשן, אי אפשר באמת היה לראות מה מתרחש סביב. תוך כדי ריצה וצעקות לכולם לצאת ולרוץ, ראינו אמא עם תינוק בן חודש בלבד. היא שאלה אותנו אם התינוק בסדר, היא חששה למסור לי אותו, אבל צעקתי לה שאני אבא לילדים ושתסמוך עליי. לקחתי את התינוק, רצתי למחלף לטרון, לאמבולנס שעמד שם, מסרתי אותו לפרמדיק ואמרתי לאמא להיכנס יחד עם התינוק לאמבולנס. תוך כדי הריצה עזרתי לאדם מבוגר ולאישה בהיריון לעבור את הבטונדה. כשיצאנו יחסית מאזור העשן, ראיתי אמא עם ילד שממש התקשתה לצעוד. לקחתי מידיה את הילד ועזרתי לה, וזאת התמונה שהסתבר לי מאוחר יותר שתועדה. באותם רגעים כל הזמן צריכים לתעדף מי בעיקר כרגע צריך את עזרתנו, והכל קורה תוך כדי רוח חזקה, עשן סמיך ואש משתוללת".
מחשבות ותרחישים מהגרועים ביותר
עמיחי מתאר את מה שהוא ויאן עברו כדקות מטלטלות במיוחד, "תוך כדי ריצה ישנה תחושת פחד, מחשבות רצות בראש ותרחישים גרועים ביותר. לשמחתי, כוחות ההצלה והכיבוי הגיעו תוך זמן קצר והחלו לרסס חומר מעכב בעירה גם על הראשים של כולנו.
כשהיינו בלב האירוע, בניסיון לשוב ולחלץ את הניידת, כבר שמענו שמפקד יחידת היס"מ שלנו, רפ"ק משה חדד, הוביל את היחידה למבוא חורון, ישוב שנמצא תחת מחוז ש"י, כדי לחלץ את האזרחים ואת ספרי התורה מבית הכנסת שבמקום. אחרי שחולצנו לא היה לנו זמן להתאושש, חברנו אליהם ושם המשכנו את הפעילות. רק כשהכל נגמר הלכנו להיבדק שלא נעשה לנו נזק משאיפת העשן".
לא דומה לשום דבר שהכרתי
עמיחי מציין כי "כלל האזרחים שהיו שם הם גיבורים, הרבה מהם עזרו אחד לשני. אבל, מי שבאמת צריך לקבל את הקרדיט ולא זוכה מספיק לכך הם הכבאים, הטייסים ושוטרי התנועה שעזרו. הכבאים עובדים תוך כדי סיכון, הם לא חשופים ולא ניתן לזהות את פניהם, וחשוב להזכיר אותם, הם גיבורי הסיפור. גם הטייסים, שלא רואים אותם, עבדו קשה מאוד, הם עבדו במשך 72 שעות. הייתי בגולני, אני 13 שנה ביס"מ, וזאת פעם ראשונה שהרגשתי סכנה ממשית, תחושת מלכוד וצורך בקבלת החלטות מידית ומצילת חיים. יש הבדל בתחושה כשנלחמים מול מחבל לעומת איתני הטבע יחד עם אזרחים. זה לא דומה לשום דבר שהכרתי".
