המעגל נסגר
זו ההודעה ששלח רפ"ק אופיר יונה, קצין המודיעין הטקטי של מג"ב איו"ש, בקבוצת הדיירים בבניין ברח' הרכס לאחר שהוביל את הריסת ביתו של המחבל שביצע את פיגוע הדריסה בצומת ניר צבי, בו נפצע יונתן לאופמן, השכן שלו בבניין 2 בריאיון ראשון מספר רפ"ק אופיר יונה על 28 שנות שירות בכוחות הביטחון, על המעבר מהמשטרה למג"ב, על הפיגועים הרבים שסיכל לאורך השנים, על הפציעה הקשה שהותירה אותו נכה 2 המסר: "גם אם זה יישמע קלישאה – רק ביחד ננצח. זאת מדינה שנבנתה מטראומות. הכי חשוב ליזום, לא רק להגיב, להיות ממוקדים, לחתור למגע ולנצח"
פורסם בתאריך:

נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
"המעגל נסגר", את ההודעה הקצרה הזאת רשם בהתרגשות בקבוצת הבניין ברח' הרכס במעלה אדומים, קצין המודיעין הטקטי (קצין מודיעין לוחם) של מג"ב איו"ש, רב פקד אופיר יונה, אחרי שדאג לפיצוץ בית משפחתו של המחבל בפיגוע הדריסה בצומת ניר צבי. דיירי הבניין המאוחד לא נזקקו להסברים להודעה שנשלחה. אחד מהשכנים, דייר בבניין ברח' הרכס, הוא החייל יונתן לאופמן, שנפצע קשה בפיגוע הדריסה בצומת ניר צבי, אחרי ששירת בעזה כחובש קרבי בסיירת גבעתי. כולם הבינו מיד את ההודעה ששלח רב פקד אופיר יונה, הוא למעשה היה זה שדאג לסגור עם משפחתו של המחבל חשבון, וחשוב מכך, להוביל להתרעה למחבלים הפוטנציאלים הבאים.
בכל יום אנחנו מסכלים מספר פיגועים
אופיר (46), נשוי לשוטרת ואב לשלושה, מתגורר במעלה אדומים ב-20 השנים האחרונות. "אני מאוד אוהב את העיר הזאת", הוא אומר. הוא בן למשפחה של כוחות הביטחון, אימו שוטרת בפנסיה, דודיו ואחיו כולם לובשי מדים. למרות שסיים את התיכון היוקרתי לידה בהצטיינות, היה לו ברור עם סיום שירותו הצבאי, שאת התארים הוא יעשה במקביל לשירות עבור המדינה. הוא בעל תואר ראשון ושני במזרח תיכון וערבית מאוניברסיטאות בן גוריון וחיפה, ומסיים השנה תואר במשפטים.
בפגישה איתו, כאחראי על האזור ממנו יוצאים כל המחבלים מאז תחילת "חרבות ברזל" לבצע פיגועים, אזור החולש על כשליש מהמדינה, הוא משתף על 28 שנות שירותו בכוחות הביטחון ועל תפקידיו הרבים והמשמעותיים במשטרת ישראל, מסביר למה החליט דווקא אחרי שפרצה המלחמה לעבור מהמדים הכחולים לשרת במג"ב, מדבר גם על הפיגועים הקשים שכולנו זוכרים, בהם גם על פציעתו במסגרת תפקידו שבעקבותיה הוא מוגדר בנכות קשה. למרות זאת, אופיר לא מוותר לעצמו וממשיך לקחת חלק פעיל בשירות המדינה. "כל יום אנחנו מסכלים מספר פיגועים. בכל תקופת שירותי לא עשיתי כמו שאני עושה בשנה וחצי האחרונות, ועשיתי המון".
מה גרם לך להחליט לא לפשוט מדים בסיום שירותך הצבאי?
"התגייסתי לצה"ל ליחידה מיוחדת. חודש לפני השחרור 12.10.2000, שיא ימי האינתיפאדה, הכוח שלי ואני נכנסנו לחלץ את שתי הגופות של חיילי המילואים שעברו לינץ' ברמאללה - יוסף אברהמי וודים נורזיץ'. חילצנו את מה שנשאר מהגופות שהושחתו לחלוטין תוך כדי קרב מאוד קשה מול ההמון הפלסטינאי, ועם מסוק שמפציץ מלמעלה. זה היה אירוע מטלטל שזעזע את המדינה, המחבלים ירו בהם והשליכו את הגופות מהקומה השלישית של בניין המשטרה, כל ההמון ברחוב התעללו והשחיתו לגמרי את הגופות. במשך כ-12 שעות הלחימה נמשכה, וכל זה בזמן שאספנו חלקי גופות וקרעי מדים. זה היה מחזה קשה מאוד. זאת הייתה אכזריות שעד אז לא הכרנו, ושנייה לפני שהם חטפו את הגופות הוצאנו אותם ופילסנו את דרכנו, תוך כדי לחימה.
התמונה שנחרטה בראשי הייתה של עאבד אל עזיז סלחה, עם ידיו מונפות מגועלות בדם. הוא נידון למאסר עולם ושוחרר בעסקת שליט, ומניסיוני האישי הביאו אותי לדון בנושא. את המחבל הזה עצרנו שוב ב-2004, ובכך סגרתי מעגל כששמרתי עליו ארבעה ימים במגרש הרוסים. אחרי שראיתי את הרוע הזה, חודש לפני שחרור מצה"ל, היה לי ברור שאני ממשיך את חיי בכוחות הביטחון".
במהלך השנים עברת תפקידים רבים, ספר עליהם.
"הגעתי לימ"ר ירושלים כבלש כוח מבצעי בשטח. יום ההשבעה שלי היה ביום הפיגוע בסבארו, את הטקס קיימנו כבר ביום אחר. זה היה יום קשה, יום קודם עוד ישבנו לאכול שם, מי לא ישב שם באותה התקופה בקומה השנייה והביט על קינג ג'ורג', יפו ומעין שטוב? התגייסתי בתקופה של פיצוצי האוטובוסים. יצאתי לקורס למדנו לאתר מחבלים מתאבדים - רוח התקופה. היום מלקחי העבר יש את צוות טקילה. היינו צוות של ארבעה בלשים, מאתרים את המבצע, סוג של ברווזים במטווח, כשברור לכולנו עד היום שעדיף שוטר מת מאזרח מת. זה התפקיד שלנו, לשמור ולהגן על אזרחים".
הפיגוע הראשון
"המפגש ראשון שלי עם פיגוע במסגרת התפקיד היה בתאריך 10.4.2002. הייתה לנו פעילות בשוק מחנה יהודה, זיהינו מחבלת מתאבדת ליד בנק דיסקונט. חשדתי בה מיד, היא הייתה כאילו בהיריון, שם הסתירה את המטען, מאופרת במייקאפ מוגזם, היא הביטה בי וחייכה אליי. לבשתי אזרחי במסגרת התפקיד, נראיתי כמו ערבי, וזה מיד הדליק לי נורה אדומה. אישה ערביה בהריון לא תחייך לגבר זר. הסימנים המחשידים הגיעו בזכות אינטואיציה וחוש שישי שמתפתח לצעוק בשוק - מחבלת! למרות שהייתי צעיר מאוד במשטרה. עם הצעקה שלי היא מיד התפוצצה, המחבלת מכפר פאג'ר. באותו הפיגוע נפצעתי ופוניתי לבית החולים שערי צדק. אמא שלי זיהתה אותי בטלוויזיה. בדיעבד הבנו שהצלתי הרבה מאוד אנשים. בזכות הצעקה שלי, כולם התכופפו חוץ משני סינים שלא הבינו עברית ואת משמעות הצעקה, ועוד ערבי שלא שמע. אני עפתי על בסטה של בשר ועגבניות, חשבו שזה דם. הפיגוע הזה הכין אותי לבאות".
להביט למחבל בעיניים
ב-30.7.2002 הייתי בפעילות מבצעית. באותה התקופה ממ"ז ירושלים היה מיקי לוי. הייתי ברחוב הנביאים ליד הפלאפל, ופתאום זיהיתי חשוד. ראיתי אדם שנראה כמתנחל עם כיפה, סנדלים וגרביים הולך ממערב למזרח. הבנתי שהוא טעה בניווט. המחבל הגיע מבית לחם. הוצאתי את הנשק וצעקתי לו לעצור גם בערבית, הוא התבלבל, ומיד יריתי עליו כדור והוא התפוצץ יחד עם המטען שהיה בתיק גב שלו. צריך להבין שזאת החלטה של שנייה - להביט במחבל בעיניים, לייצר תמונת מצב ולגזור את דינו. זאת סמכות של לוחם. בגלל שהמטען היה בתוך תיק הגב, הוא עף לאחור ואני חטפתי בצלעות מההדף. אין ספק שנוצלו חיים רבים. היו לידי חמישה אזרחים שהיו פגועי חרדה. במשך שנה שלמה שמעתי צלצולים באוזניים מהפיצוץ. האירוע הזה הכין אותי לשני אירועים הקשים הבאים.
ב-9.3.2002 הגעתי לזירת הפיגוע בקפה מומנט, הגעתי מהראשונים. זה היה מראה מחריד, שלולית דם וההרוגים נראו כמו בובות שעווה. לקחתי את זה מאוד קשה, הכרתי אנשים וחברים שנפגעו בפיגוע הזה, גם את פרי פטל שנפצע שם, שהוא תושב מעלה אדומים".
הייתי היחיד שטען שמדובר ברצח לאומני
"אחרי שהייתי בימ"ר ירושלים בזרוע המבצעים במשך שש שנים, יצאתי לקורס קצינים לשנה בהתמחות מבצעים. מוניתי למפקד יחידת הר הבית והכותל למשך שנתיים בתקופת עופרת יצוקה, כשהמטרה של המחבלים באותה תקופה הייתה לפגוע במתפללי הכותל. לאחר מכן, במשך שלוש שנים הייתי ראש משרד חקירות בתחנת שלם, בתקופת עמוד ענן. אחר כך מוניתי לקצין אבטחת אישים מאוימים במחוז. מדובר בתפקיד מבצעי. עם השנים הלכתי והתפתחתי לרמ"ח בתחנת שפט. משם הקמתי מאפס את מחלק פשיעה חמורה במרחב ציון, וכיהנתי בתפקיד קצין חקירות ומודיעין בבית שמש.
כשהייתי במזרח ירושלים היה מקרה רצח קשה של הזוג כדורי. הייתי היחידי שטען כי מדובר ברצח לאומני, וזה מהניסיון שהיה לי וממצב הגופות. במשך חמש שעות נכחתי בזירה וניתחתי. היו שאלות האם מדובר ברצח לאומני או באלימות משפחה. המשפחה נלקחה לחקירה, ואני עמדתי על שלי. שנים אחר כך הרצח פוענח, כשכבר עברתי לתחנת שלם, ואז קיבלתי שיחה מהממ"ז, יורם הלוי, שהודיע לי שצדקתי ושנעצר חשוד מדעאש".
נזרקה עליי פלטת שיש על הראש
"ב-6.6.2020 הובלתי את הכוח בכפר עיסאוויה, שם נזרקה עליי פלטת שיש מגובה 15 מטר ישר על הראש. היא התנפצה כתוצאה מהחבטה. יכולתי להיהרג במקום, ומה שהציל אותי היה הקסדה. שבועיים לפני זה, באותו האופן, נהרג החייל עמית בן יגאל ז"ל, שבניגוד אלייהסתכל למעלה ולכן נהרג. שכבתי על האדמה מבלי יכולת לנוע. אני זוכר זרמים מטורפים מהראש ועד קצה אצבעות הרגליים, שומע את כולם מדברים ולא יכול להגיב. שמעתי את חבריי שואלים אם אני מת. כתוצאה מכך יש לי פגיעה בעמוד שדרה, שיתוק גב שמאל. אעשה ניתוח בעמוד השדרה רק בפנסיה. בשבילי נכה זה לא סוף העולם, למרות שאני נחשב נכה קשה. אני מעדיף לא להיות בהתמסכנות ולהמשיך להיות בעשייה כל כך חשובה. זה מה שמרים אותי. אחרי הפגיעה בראש שלחו אותי לפקד על נקודת הר הזיתים".
פיגוע קשה שמלווה אותי יותר מעשרים שנה
"האירוע הקשה ביותר עבורי קרה ב-11.6.2003. היינו ברחוב יפו ככוח מבצעי, והגענו לדווידקה. עקבנו אחרי אדם שלבוש כחרדי ונראה חשוד כמחבל. מה שגרם לי לחשוד זאת ההליכה הלא מאפיינת שלו - לרוב החרדים הולכים מהר מאוד, והוא הלך בקצב איטי מדי. עבורי זה היה סימן מחשיד. פתאום נעצר אוטובוס, והוא מיד עלה. זה היה בשניות, לא הספקנו לעצור אותו, רצינו לעלות אחריו, אבל הוא התפוצץ ברגע שעלה לאוטובוס. בתפקיד היינו כמו ברווזים, ממש סיכנו את חיינו ויכולנו בכל פעם גם להתפוצץ, מתוך תפיסה שלא נורא אם שוטר ייפגע, רק שלא ייפגע אזרח. על כך נשבעתי לדגל.
כתוצאה מהפיצוץ עפתי, ועליי עפה ונחתה חצי גופה שרופה של בחורה ג'ינג'ית, אני זוכר אפילו את הנמשים. רק אחרי 20 שנה, אחרי שנפגעתי מאותה פלטת שיש בעיסאוויה, אובחנתי שאני סובל מפוסט טראומה שכמובן מטופלת היום. הבחורה הג'ינג'ית נמצאת איתי בראש כל הזמן, היא הפכה לחלק ממני. מעולם לא בדקתי מי זאת, כי זה עלול להזיק לי ולעורר ולחזק את הפוסט טראומה אפילו יותר. זה אירוע קשה שאיתי גם היום. יחד עם זאת, אני רוצה לציין את הדור שהיה בחרבות ברזל ובשמחת תורה, שהוא סובל באופן חמור יותר מפוסט טראומה. גם ללוחמי יום כיפור המלחמה עוררה זיכרונות קשים. המלחמה נותנת לי המון תעסוקה. עברתי בשירות המון אירועים, והם עבורי נכס צאן ברזל שמניעים אותי לעשות הכל למען המדינה והעם".
איך קרה שאחרי הרבה שנים במשטרה, החלטת לעבור למג"ב?
"יחסית זה מעבר חריג, ואפילו נדיר לראות קצין שצמח וגדל במשטרה, במדים הכחולים, עובר לתפקיד בכיר במג"ב. ברוב המקרים זה תהליך הפוך. היום אני קצין מודיעים טקטי מג"ב איו"ש, מדובר על שטח החולש על כשליש מהמדינה, מדרום הר חברות ועד צפון השומרון. אני מפקד יחידת מודיעין מסווגת ומקצועית שנותנת מענה לא רק לאיו"ש, אלא גם לצפון, לדרום ולכל הארץ. אנחנו כוח מבצעי, ומאז המלחמה הזירה שלנו הפכה לעיקרית, כי מה שקורה שם משפיע פה. רוב המפגעים יוצאים מיו"ש, מהגדה המערבית, והחלום שלהם לשחזר את השבעה באוקטובר.
לפני כשנה וחצי עוד הייתי מפקד הנקודה בהר הזיתים, אבל מאז השבעה באוקטובר, אחרי שהיה ברור שהמודיעין נכשל, ידעתי שהייעוד שלי אחר. הרגשתי תשוקה לחזור ללוחמה. הייתי אז עם 25 שנות ניסיון, ואמרתי שזה הזמן ליישם את כל הידע שצברתי. ניגשתי למכרז, ולשמחתי גם אישרו לי לעבור למגב איו"ש.
אנחנו שנה וחצי במלחמה, איו"ש שמושפע מכל מה שקורה בעזה ולבנון. אני מחובר בכוונה לכל קבוצה בטלגרם כי אני רוצה להכיר ולדעת יותר, ואני כל הזמן עוקב. אני מייצר תמונת מודיעין עם שיתוף פעולה מעולה של צה"ל, שב"כ ומשטרה. זה שילוב שלא היה קיים עד המלחמה. יש לנו ממצאים בשטח, מצילי חיים. כל יום נעשים סיכולים רבים שלא יודעים עליהם. מאוד משמעותי שילוב הכוחות ושלא יעבדו בצירים מקבילים, כולם מרוויחים בגדול מכך - צה"ל, שב"כ משטרה. היום גולת הכותרת היא שאחד מזין את השני, וכך נלחמים ומצילים חיים".
מה המוטו המרכזי שמלווה אותך כל יום בעבודה?
"האגינדה היא שבסוף אנחנו מגיעים לכולם. אין מחבל שלא נגיע אליו, וגם אם זה ייקח זמן".
השכן שלי בבניין נפצע בפיגוע
"הפיגוע בצומת ניר צבי קרה ב-14.7, והתאריך הזה נחרט בי. יש תאריכים היסטוריים שמרגשים אותי, 14.7 זה יום נפילת הבסטיליה, שאני זוכר מהבגרות. היום הזה נחרט באופן אישי בתוכי, ואז שמעתי שהיה פיגוע בצומת. לפני שידעתי מה קורה רצה לי מחשבה שזה קרה דווקא ביום שאני אוהב אותו. אז גם הבנתי שהוא גם משמעותי באופן אישי, כי שמעתי שהשכן שלי יהונתן, הבן של ולרי, נפגע קשה".
באירוע הדריסה בצומת ניר צבי, הסמוך לצריפין, נרצח קצין מודיעין בחטיבת מחקר, סרן אריאל טופז, וארבעה חיילים נפצעו. אחד הפצועים הוא יהונתן לאופמן ממעלה אדומים, שנפצע קשה כשהמחבל דרס את החיילים, נסע, ביצע פרסה ושב לדרוס מחדש. מג"בניק שהיה במקום חיסל את המחבל. יום למחרת אחותו נעמי סיפרה "אחי משרת כחובש קרבי בסיירת גבעתי, ובמסגרת תפקידו הוא היה חלק מהתקרית בעזה בה נהרגו חמישה חבריו. הוא הגיע אתמול מירושלים למפגש שני במרכז תעצומות חיילים כדי לעזור לעצמו. אתמול בבוקר, כמו גם במפגש הראשון, היה חשוב לי לשלוח לו הודעה ולוודא שהוא בדרך חזרה הביתה. הוא חיכה לאוטובוס, ושם זה פגש אותו שוב. הוא עוד לא הספיק להתאבל על החברים שלו, והנה זה פגש אותו במקום שהוא לא ציפה לזה. כלומר, לא בעזה. זה אבסורד. זה נס שני בחודש".
הרסנו את הבית של המחבל
אופיר מספר "אני מכיר את יהונתן ואת ההורים, רואה בחנייה את הרכב של אמא שלו עם תו נכה, כיסא גלגלים. לקחתי את אנשי המודיעין שלי ואת אנשי הצבא, ואמרתי להם שהבית של המחבל ייהרס. ישבנו על המשפחה של המחבל, נברנו בכל ראיות המודיעין, גם מה שגלוי ברשתות, והוכחנו כי מדובר במשפחת טרור וכי אין שם בלתי מעורבים. לכן, הבית ייהרס. סרטןן של הבית שהושמד הופץ בכל הרשתות במדינה וגם מחוצה לו, זה חצה יבשות וימים, וזה מסר לכל המחבלים".
באותו הבניין מתגוררים בשכנות טובה, הנפגע מהמחבל ואתה שמוביל ויוצא למבצע הריסת ביתו של המחבל.
"היה לי חיוך, ולא של נקמה אלא של מסר - אין ספק שאנחנו בני אדם ושתחושת נקמה קיימת, אבל חשוב לי המסר לכל מי שמתכנן לבצע פיגוע, שיידע שמשפחתו תישאר ללא קורת גג. במקום בו היה הבית, יש היום מכתש. זו תחושה שהצדק נעשה, זה היעוד שלי, ואני מגשים אותו. אנחנו עובדים לילות כימים להגיע לכך. שלחתי הודעה בקבוצה של השכנים שנסגר מעגל כבר באותו הלילה, מיד כשסיימנו את המבצע. באותו הלילה, כשעליתי במעלית הבניין, הלב שלי התמלא גאווה וחשבתי כמה זה סימבולי שזה קורה לפי יום העצמאות ויום ההולדת שלי. מיד אחרי שהוא נפצע כל השכנים, וגם אצלנו במג"ב, תרמנו כסף ליחידת גבעתי שלו בעזה, שלחנו חבילות, מאוד התחברנו לסיפור. מבחינתי בתפקיד היום, במשך שנה וחצי עשיתי מה שלא עשיתי כל השירות, ועשיתי המון דברים משמעותיים, אזרחים לא תמיד מבינים מה אנחנו עושים יום יום".
החיים שלך בסכנה מתמדת, הבטת במוות מספר פעמים, לא מזדחל לפעמים חשש?
"כשיש ירי אני תמיד רץ למקור האש. יש לי פגיעות רבות בגוף, אבל מבחינתי אם למות זה למות ככה, עם משמעות שמלווה אותי. נשבעתי לדגל המדינה".
במה גאה במיוחד?
"על כך שלמרות הכל אנחנו חזקים ומחייכים עם כל הקושי שהעם שלנו עובר. זאת הגאווה. נניח לקרע ולקשיים, אנחנו בחגיגות עצמאות 77, יש לנו מדינה מאוד חזקה, עם שלל הצלחות. לשמחתי, בשנה וחצי האחרונות אני חתום על חלק גדול מהן, ועל כך אני גאה. אני באמצע כתיבת ספר שמספר את החוויות מהשירות שלי. חלק מהסיפורים מופיעים כאן בכתבה, ובספר הכנסתי גם הרבה הומור. את הספר אוציא כשאצא לפנסיה".
זהו הריאיון הראשון שלך, ובטח יש לך מסר לקוראים.
"גם אם זה ישמע קלישאה - יחד ננצח, זה באמת כך. החג כולנו מנצחים, וכל החטופים חייבים לשוב הביתה, זה צו השעה. נתמודד אחר כך עם הכל. עלינו לזכור את העבר, להבין את ההווה, כדי שהעתיד יהיה טוב ולא לוט בערפל. זאת מדינה שנבנתה מטראומות. הכי חשוב ליזום לא רק להגיב, להיות ממוקדים, לחתור למגע ולנצח".