נשות המילואימניקים מדברות
הן מחזיקות לגמרי לבדן את הבית ואת המשפחה, הן מתמודדות מאות ימים עם גידול הילדים, ניהול הבית, הקריירה, ההסעות, הכביסות, המקלחות, הארוחות, וגם – עם החששות והגעגוע; אורית נחושתן (אם לשמונה), בקי מורלי (אם לשמונה) ותמרה מורג (אם לתשעה), מספרות על תחושת השליחות והשותפות, מסרבות לדבר במונחים של הקרבה, מפרגנות לעירייה ולקהילה על התמיכה שהן מקבלות, ומדברות בפתיחות על החיים כאשת מילואימניק
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
מאז ומתמיד נהגנו להוקיר תודה לחיילים ולמילואימניקים, בעיקר בתקופות מלחמה ומבצעים, אך המלחמה הזאת, הארוכה ביותר שחווינו, העצימה באופן טבעי גם את ההערכה העמוקה למילואימניקים, ולא פחות מכך - לנשות המילואימניקים.
אין עוד עיר כזאת בארץ
במעלה אדומים ישנן מאות נשות מילואימניקים. השבוע שוחחתי עם שלוש נשים מהן, אימהות לשמונה ילדים ויותר. למרות שאבות לשישה ילדים ומעלה במדינה פטורים ממילואים, חלקם אף עברו את הגיל המחייב לצאת למילואים, הבעלים שלהן בחרו לעזוב עבודה ומשפחה, לבשו מדים, יצאו להגן על הבית והשאירו אחריהם נשים חזקות ותומכות. "אנחנו לא מיוחדות, גם אמא לשלושה ילדים מתמודדת, אנחנו לא מתלוננות", אומרת כל אחת מהן, וכולן יחד גם שיבחו והודו על המעטפת החמה שהן מקבלות במעלה אדומים וקובעות: "אין עוד עיר כזאת בארץ".
הן לא מחפשות במה, אלא משדרות שקט יציב ובטוח. בתוך מציאות של חירום שנמתחת לאורך חודשים, נשות המילואימניקים נותרות הסיפור השקט של המלחמה. הסיפור שלא יכנס לתוך הדו"חות הצה"ליים, אלא יישאר בכביסות, בהסעות, בהכנת הארוחות, בקביעת סדר היום לבני הבית, ולא פחות – בדאגה, בחששות ובגעגוע. בקי, אורית ותמרה, שלוש הנשים איתן דיברתי, הן אלה שמחזיקות את הבית כדי שהאיש שאיתן יוכל להחזיק את הגבול.
אין מקום במדינה שעוטף משפחות מילואים כמו כאן
אורית נחושתן, אם לשמונה, נשואה ליגאל, המגויס כמעט ברציפות כבר למעלה מ-400 ימים. היא לא מגדירה את עצמה גיבורה, היא לא מדברת במונחים של הקרבה, היא מספרת בפתיחות על החיים הארוכים לצד שגרת החירום, ועל קהילה שגורמת לה להרגיש שהיא רואה אותה.
איך השפיע הגיוס המתמשך של יגאל על שגרת החיים שלכם?
"השגרה השתנתה, ברור. אבל היא השתנתה לכולם. מה-7 באוקטובר לכולנו השתנו החיים. הילדים התרגלו להיעדרות שלו. זה משפיע, אבל זה לא אומר שצריך להיסחף עם זה. אמא שלי הייתה אומרת – כשילד נשכב על הרצפה אחרי שנולד לו אח, אנחנו מיד מקשרים את זה ללידה ושוכחים שגם קודם הוא עשה את זה. הסיטואציה אולי מעצימה, אבל זה לא שלא צעקתי על הילדים גם קודם. אנחנו לומדים להסתגל", היא אומרת בחיוך.
מה למדת על עצמך?
"למדתי לבקש עזרה. זה לא בא לי טבעי, זה עדיין קשה לי, אבל היום אני יודעת להגיד כן כשמציעים. זה שינוי גדול עבורי".
בהתחלה הייתה תחושה של התגייסות אדירה. היא נעלמה?
"זו שאלה טובה. בהתחלה זה באמת היה משהו מדהים, תחושת גיוס לאומי. עם הזמן זה דועך כי אנשים חוזרים לשגרה, אבל אני מרגישה עדיין עטופה. אצלנו, במעלה אדומים, זה ממש יוצא דופן. יש לי ארבע אחיות ושני אחים מגויסים, וגם לבעלי שישה אחים מגויסים מכל הארץ, מהצפון ועד הדרום. מההתרשמות שלי, אין מקום במדינה שעוטף משפחות מילואים כמו כאן, ואמרתי את זה גם לראש העיר. אני רואה את ההתארגנות במקומות אחרים, ויש לי נקודות השוואה. אני ממש גאה לגור כאן. אני ממש אסירת תודה, וזה מחמם את הלב שמישהו רואה אותנו. זה גם התארגנות של העיר, גם של הקהילה ושל אנשים טובים. יש סבתא אחת שמכינה לנו אוכל מתחילת המלחמה, היא פשוט מגיעה אלינו כל שבוע עם פינוקים. בשכונת מצפה נבו שבה אני גרה יש ועדה שתומכת בשגרה ביולדות ובאבלים, ומפרוץ המלחמה היא תומכת גם במשפחות המילואים. קורים כאן דברים מדהימים ברמה העירונית והקהילתית".
כמה מילדייך בבית?
"הגדול, בן 17, לומד בפנימייה, השאר בבית. הקטן כמעט בן שנתיים. חזרתי מחופשת לידה – ואז פרצה המלחמה".
הקטנים שואלים על אבא?
"הם שואלים, כן. יגאל משמש כרב צבאי של יר"א צנחנים, אז איכשהו זה נותן תחושת ביטחון שכאילו הוא לא בחזית, אבל הם מבינים שהוא בג'באליה, בחאן יונס וגם בגבול לבנון. כשהרב אבי גולדברג מירושלים נהרג, הבת הגדולה שלי, שהיא גיבורה ואלופה, שאלה אם זה קורה הרבה שרבנים צבאיים נהרגים. היא כנראה חשבה שאבא שלה ג'ובניק. קרה גם שילדה שתפקדה בבית רגיל לחלוטין, פתאום פרצה בהתקף בכי אצל חברה כי היא דואגת לאבא. מסתבר שזה יוצא איפשהו".
את מצליחה לשמור על איזון?
"אני משתדלת. אני לא חיה בתחושת חרדה תמידית – החיים ממשיכים. יש גם תאונות דרכים. גם שם מאבדים אנשים. זה לא שאני אדישה, אני פשוט מתפקדת. זה שיש לי שמונה ילדים לא אומר שיותר קשה לי ממישהי עם שלושה קטנים. להיפך, יש לי מתבגרים שעוזרים. אני לא אוהבת את הנרטיב של המסכנות. אנחנו לא קורבנות. אני לא מצפה שיכניסו לי עוגה. להיפך, אני מופתעת מחדש כל פעם שזה קורה. בתמורה, גם אני משתדלת לשלוח פינוק לנשים מגויסות בכל פעם כשהוא חוזר, ואני מרימה את הראש מעל המים".
מה היית רוצה לומר לנשים אחרות במצבך?
"קודם כל תבקשו עזרה, ואם מציעים לכן – תגידו כן. זה לא מוריד מכן, זה מחזק. לא חייבים להיות גיבורות. מותר גם להיות עייפות, מותר להתפרק. יחד עם זה, תזכרו – אנחנו חלק ממערכה אדירה. הילדים שלנו רואים אותנו. הם לומדים מאיתנו איך להתמודד עם מציאות שאין עליה שליטה. המלחמה הזו היא מלחמת קיום, גם אם היא לא הייתה בתכנון. אין ברירה אחרת. זה העתיד של הילדים שלנו. אנחנו לא נהיה פה עוד 50 שנה, והם כן. אז אנחנו ממשיכים. כי זה מה שיש – ואיתו ננצח".
אנחנו מערכת תמיכה של מדינה שלמה
בקי מורלי, אם לשמונה, מדברת בגילוי לב על חיי היום-יום עם בן זוג שמשרת במילואים בצפון – בלי דרמה, בלי תלונות, אבל גם בלי היתממות.
כאמא לשמונה ילדים, איך נראה היום-יום?
"נכון, שמונה ילדים. היום נשארו לי שלושה במערכת החינוך. הרבה כבר גדולים, חלק בצבא, חלק עוזרים בבית. אז זה אולי נשמע הרבה, אבל זה פחות אינטנסיבי ממה שזה נשמע. עכשיו אנחנו כבר סוג של משפחה רגילה. בעלי בן חמישים, משרת במילואים כבר הרבה שנים. הוא התחיל כלוחם בצנחנים, עבר לתפקיד לוגיסטי בחטיבה 226. הוא יושב במפקדת החטיבה בצפון. גם לפני המלחמה הוא היה שם, זה לא משהו שהתחיל באוקטובר, זה פשוט נמשך."
הוא לא היה חייב להישאר במילואים, נכון?
"נכון. הוא יכול להשתחרר, אבל הוא בחר להמשיך כי הוא הרגיש שזה חשוב. הוא לא חיכה שיקראו לו, הוא פשוט נשאר."
מה עם העבודה שלו?
"הוא מהנדס חשמל באינטל. למזלנו, החברה מאוד תומכת. אני חושבת שבחברות הגדולות מבינים את המשמעות, יש להם אחוז לא קטן של עובדים במילואים, והם לא שמים רגליים. פשוט מקבלים את זה."
השגרה שלך השתנתה בעקבות זה?
"כן ולא. ברור שזה שונה כשהוא לא בבית בשבתות או חגים, אבל הילדים הגדולים מחזיקים איתי את הבית. גם אם הוא לא בבית בשבת, יש אווירה של שבת. לא הכל נופל עליי. לא ביטלנו שום דבר, ממשיכים כרגיל, גם אם זה רק אני והילדים."
את מדברת הרבה על עצמאות. את גם מבקשת עזרה מהקהילה?
"לא, אני לא מבקשת עזרה. יש אנשים שצריכים את זה יותר. אימהות צעירות, בלי משפחה תומכת. אני מרגישה שאני מסתדרת. לא נרשמתי לארוחות, לא ביקשתי עזרה. אפילו כשחילקו פה דברים אמרתי שזה לא בשבילי. זו הזדמנות לומר שיש כאן המון עזרה, אנחנו בעיר מדהימה ועם קהילה מדהימה ועוטפת מאוד."
בטח זה לא פשוט. יש רגעים קשים?
"ברור. במיוחד בהתחלה. כל התיאורים הקשים – פשוט הפסקתי לקרוא. זה הכניס אותי למצב קשה. עברתי לקרוא רק סיפורי ניסים וסיפורי הצלה. זה מה שחיזק אותי. גם עם הילדים הקטנים אני משתדלת לדבר על הדברים האלה, רק על מה שקרה וטוב, לא על הזוועות."
הילדים הקטנים שואלים שאלות?
"הם מבינים, גם אם לא שואלים הרבה. הקטנה הייתה בת 9 כשהתחילה המלחמה, אחותה בת 11. הן שומעות חדשות, קולטות שיש מלחמה, שאבא לא בבית. זה נוכח."
בני המשפחה האחרים? גם הם משרתים?
"כן. יש לי בן בקבע, לומד במסגרת הצבא. יש לי בן בסדיר שמשרת כמש"ק טירונים. הבת הגדולה שלי עשתה שירות לאומי, אבל במלחמה החליטה להתנדב למילואים וכבר עשתה 60–70 ימי מילואים. גם בת נוספת בשירות לאומי בארצות הברית. השירות אצלנו במשפחה זה משהו נוכח מאוד."
איך את רואה את מקומך בתוך כל המערך הזה?
"אני לא לוחמת, אבל אני גם לא רק מאחור. זה שוחק וזה גם מספק. אני מרגישה שיש לי שליחות להחזיק את כולם יציבים, אבל גם לי יש גבולות. אני אומרת לכל אישה – אל תחכי לשבר. תבקשי עזרה. זו לא חולשה, זו חוכמה. כשהילדים היו קטנים בעלי היה במילואים בחומת מגן חמישה שבועות, ואני זוכרת את הקושי. היום אני מסתכלת על הנשים הצעירות עם ילדים קטנים ונזכרת, צריך להצדיע להן."
מה המסר שלך לנשות המילואים האחרות?
"שתזכרו את הכוחות שלכן. תזכרו איך התמודדתן ותשמרו את זה אצלכן לעת צרה. אנחנו לא רק בנות זוג של חיילים, אנחנו מערכת תמיכה של מדינה שלמה. זה דורש הרבה, אז תפרגנו לעצמכן. תאפשרו לעצמכן להתמוטט רגע, ולקום מחדש."
זו לא הקרבה, זו זכות
"אני לא מרגישה גיבורה. אני מרגישה בת מזל להיות חלק מהשאגה של עם ישראל", אומרת תמרה מורג, אם לתשעה ילדים, אשת חינוך, נשואה ליהודה המשרת מעל 400 ימים במילואים. היא לא מתלוננת. להיפך, היא רואה בכך שליחות.
כמה זמן כבר יהודה במילואים?
"אני כבר לא סופרת. מאות ימים. הוא לא יצא לסבב אחד, זו פשוט תקופה ארוכה ומתמשכת. היום הוא מוצב בצפון, בגבול הלבנון".
איך את מתמודדת עם שגרת החיים כשהוא לא נמצא?
"באופן כללי, גם כשאין מילואים אנחנו משתדלים להיות בעשייה. אני יותר בבית, והוא יותר במערכות חוץ. זה תמיד היה הסידור. הילדים כבר גדולים יחסית, הבכורה בת 22 והקטן בן שבע, אז זה שונה מתקופות קודמות. אני לא מרגישה גיבורה, באמת שלא. אם היית שואלת אותי כשהיו לי תינוקות קטנים, זו הייתה התמודדות אחרת לגמרי".
יש משהו שהפתיע אותך על עצמך בתקופה הזו, אתגר אותך?
"אני לא מרגישה שיש אתגר. אני כל כך חדורת אמונה בצדקת הדרך שזה אפילו לא נכנס לקטגוריה של אתגר. זה כמו מישהו שמתאמן קשה לספורט, אולי הוא כואב, אולי מתאמץ, אבל הוא שואף למדליה אז הוא לא מביט אחורה. זה לא מסע של הקרבה מבחינתי – אלא של שותפות.
שותפות בימים הגדולים האלה. אני מרגישה שזו זכות להיות חלק ממה שקורה פה. גם אם אנחנו לא בשורה הראשונה, אנחנו חלק מהשאגה של האריה הזה – עם ישראל. בעלי כבר בן 52, הוא מתנדב למילואים, לא חייב. זה אומר הכל. אנחנו בוחרים להיות במגרש, לא ביציע".
איך הילדים מגיבים להיעדרויות של אבא?
"הם רגילים. הם ינקו את זה מהבית, מגיל אפס. הם יודעים שאבא מלמד, הוא מורה בישיבה תיכונית בפסגת זאב, ותמיד היה איש עשייה. אז כשהוא במילואים, זה חלק מהחיים. גם כששואלים מתי הוא חוזר, הם יודעים שזו תקופה שיש לה סיבה ומשמעות".
אנחנו עטופים מכל הכיוונים
"התמיכה כאן מאוד עוטפת - גם מהעירייה וגם מאנשים פרטיים, וזה מאוד מרגש ומאוד עוצמתי. העירייה עוטפת אותנו, יש מיזם של עזרה למשפחות, אירועים, תמיכה שקטה מחברות. לפני שבועיים חברה התקשרה ואמרה שהיא רוצה להביא לנו ארוחת ערב. אמרתי לה שלא צריך, שיש אוכל, אבל היא אמרה לי: 'זה לא בשבילך, זה בשביל הילדים שלך, שידעו שמעריכים את מה שאתם עושים'. זה ריגש אותי".
יש לך מסר לנשים אחרות?
"כל אחד צריך לתרום איפה שהוא נמצא. מי שלא במילואים, תורם בקהילה, במשפחה, בעשייה אזרחית. כולנו ביחד. זה מה שמחזיק אותנו. זה גם המסר שלי לנשים אחרות, תסתכלו מעבר לקשיים, תראו את התמונה הגדולה. עם ישראל עובר תהליך של קימה לתחייה – להיות חלק מזה זו זכות עצומה. אני זוכרת, כשהייתי בת 19 חשבתי על דוד של אבא שלי ששרד את השואה ואיבד כל כך הרבה – הורים, אחים, את אחיו במלחמת השחרור ואת בנו בגבעת התחמושת. תמיד חשבתי – מה לי ולו? אני, תלמידת חיי שמנת, מה אני אספר לילדים שלי? והנה, היום אני יודעת. אני חיה בימים שבהם עם ישראל קם מחדש, ואני חלק מזה. זו תשובה שאני יכולה לתת גם לסבא רבא שלי שנספה באושוויץ. להגיד לו – לא שכחנו. אנחנו כאן. זו לא הקרבה. זו זכות".
