תהיו טובים
זו צוואתו על עומר ואן גלדר ז"ל, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה; אימו תהילה מספרת בריאיון ראשון מאז נופלו על האובדן הגדול, על רגע הדפיקות בדלת, על הילד המחונן שהיה, על הנכדים שרצתה לראות ממנו ומנעמה ארוסתו, על הקשר החם עם האחים ועל הפתק שכתב ובו צוואתו: "אם לא אהיה כאן יותר, אני מבקש מכל מי שאוהב אותי - תהיו טובים, הכי טובים שאתם יכולים להיות"
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
"כשהם עמדו בדלת התפללתי שיגידו שהוא פצוע. כל מצב של פציעה נדע לטפל, התחננתי שיאמרו שנפצע. הם הביטו בי בעיניים עגולות ואמרתי בלי הפסקה: 'בבקשה לא, בבקשה לא'", כך מתארת תהילה, אימו של סמ"ר עומר ואן גלדר ז"ל, את השניות ששינו את חייה ואת חיי משפחתה לנצח. "אין לי בכלל חרטות על העבר, יש לי עצב עצום על ההחמצה של העתיד".
מספר ימים אחרי שהשבעה הסתיימה נפגשנו בביתו של עומר ז"ל. בסלון על השידה מונחות תמונות של עומר מחייך עם עיניים שמחות, תמונה עם גיטרה ברקע ההרים ותמונות משפחתיות המנציחות רגעים מתוקים. עומר היה בן 22, ילד מחונן עם רגישות יוצאת דופן, חברותי ושמח. הוא התכונן ללימודי רפואה לאחר השחרור. היה מאורס לנעמה אהובתו, תושבת כפר אדומים, "אם לא היה בצבא, הם היו כבר נשואים".
איבדתי בן מושלם
סמ"ר עומר ואן גלדר, בן 22 ממעלה אדומים, בן לתהילה וחגי ואח בכור לטליה (19), אורי (16), ואיתי (11), למד בשדי חמד ובאמי"ת איתן, התנדב במד"א והדריך שם ובכנפיים של קרמבו. בצבא היה חובש קרבי בפחת״ק רותם בגדוד 9 של חטיבת גבעתי. הוא נפל בקרב בצפון רצועת עזה ב-2 ליוני 2025. עומר היה קרוב משפחתו של רס"ל במיל' עמר משה גאלדור – לוחם גולני שנפל בלבנון ב-19 בנובמבר 24.
עומר נפל במהלך החג מפיצוץ רב עוצמה במחנה ג'בליה בצפון רצועת עזה, לצד חבריו סמ"ק ליאור שטיינברג וסמ"ר אופק ברהנה. דקות ספורות לפני האסון הספיק ליאור לצלם תמונת סלפי, כשעומר נראה עומד ברקע, עמידה נינוחה ובטוחה שאינה מבשרת על האסון שעומד להתרחש, כך גם ליאור שמחייך בחצי חיוך בתמונה האחרונה של חייהם. בין הפתקים שנמצאו בנייד של עומר הוא רשם: "תהיו הגרסה הכי טובה של עצמכם", כזה הוא היה. "איבדתי בן מושלם, אנחנו בהלם, לא מעכלים", אומרת תהילה בקול שקט ושבור.
הייתה לך בחג שבועות תחושה מקדימה שמבשרת רעות?
"התארחנו בחג שבועות אצל ההורים שלי בישוב חשמונאים. סביב השעה שתיים בצהריים תכננתי לעזור להורים, אבל הרגשתי פיזית נורא. נכנסתי למיטה, ובמשך שעות לא יכולתי לנשום. לא תרגמתי את מה שאני מרגישה, פשוט הרגשתי פתאום מאוד חולה. אני לא נמצאת בטלפון בשבתות ובחגים, הוא פתוח רק בשביל עומר. בשעה עשרה לשש הוא שלח הודעה מתי האזכרה של אחותי אודליה (אחותי נהרגה בתאונת דרכים לפני 12 שנה), עניתי לו שב-22 לחודש בשעה שש בערב, והוא כתב: 'סגור'. זאת הייתה ההתכתבות האחרונה שלנו, פחות משעה אחר כך הייתה התקרית".
הם עמדו בדלת
"במוצאי החג הגענו הביתה, איתי נכנס להתקלח, אני ואורי סידרנו את הדברים. בזמן שאני הייתי במטבח, אני קולטת את אורי עומד ומסתכל על הדלת עם פנים חתומות. בזווית שלי לא יכולתי לראות שאורי מסתכל על נציגי צה"ל שעומדים בדלת. שאלתי: 'אורי, מה קרה?', והוא ענה: 'יש פה אנשים מהצבא'".
תהילה לוקחת אוויר לריאות וממשיכה בקושי רב לתאר את הרגעים שכל הורה במדינת ישראל פוחד מהם, "החבר הטוב של עומר זה אסף קרן שנפצע קשה בלבנון לפני שמונה חודשים, ואימו דפנה אמרה לי שביום שהוא נפצע הם באו לבשר לה, אבל בניגוד לחייל שנהרג, מתקשרים להורים קודם. את ההגעה לדלת ללא צלצול מקדים הם שומרים למקרים האלה".
בבקשה תגידו לי שהוא פצוע
"המחשבה הראשונה שחשבתי הייתה שבגלל שהטלפון בחג על שקט הם התקשרו ולא שמעתי. כך רציתי להאמין. הגעתי לדלת כשבלב שלי אני מאמינה שלא שמעתי את הטלפון, אמרתי להם: 'נכון שהוא פצוע?'. הם הסתכלו עליי עם מבט עגול. התחננתי: 'בבקשה, תגידו לי שהוא פצוע, לא משנה מה מצבו נטפל בו. בבקשה, בבקשה - אם זה לא זה אני לא רוצה לשמוע'. סגרתי את הדלת".
בדיוק כפי שתיאר דויד גרוסמן בספרו 'אישה בורחת מבשורה', כך הרגישה תהילה שאם תסגור את הדלת ולא תשמע את הבשורה, היא תוכל לשנות את רוע הגזרה, אבל קצינת הנפגעים פתחה את הדלת וביקשה לשבת. "התחננתי, אמרתי: 'בבקשה, בבקשה, בבקשה לא. בקושי מצליחה לנשום, הרגשתי את הרחם מתכווצת. כאב נוראי. הם השיבו אותי ואמרו את הפרוטוקול: 'אנחנו נציגים של מדינת ישראל, אנחנו מצטערים להודיע לך שבנך עומר נהרג".
דמיינתי נכדים
מתחילת המלחמה תהילה השאירה את הדלת פתוחה, שרק לא ידפקו אצלה בדלת. "השארתי דלת פתוחה שלא ידפקו אצלי, אבל לא חשבתי שיבואו בלי לדפוק. זה פחד מתמיד שהבן שלך נמצא במקום הכי מסוכן בעולם. אם לא היה בעזה, הוא היה נשוי היום. מאורס לנעמה המקסימה מכפר אדומים. הם היו זוג מדהים, זה היה נראה שנשמה אחת ירדה מהשמים והתפצלה לשניים לכמה שנים כדי להתאחד. זה צער גדול. דמיינתי נכדים, חיים שלהם יחד. הם היו זוג מושלם".
מחק את המכתבים שכתב
"במשך תקופה ארוכה הוא היה בעזה, וכשהודיעו לו שהוא עומד לרכז קורס הוא חשב שלא ייכנס יותר. הוא הראה לי את הטלפון שלו, הייתה שם תיקיה וכתוב עליה: מכתבים. הוא לחץ עליה לחיצה ארוכה, מחק אותה ואמר: 'זהו, כבר לא צריך את התיקייה הזאת', ואני אמרתי: 'מה אתה בכלל כותב מכתבים?'. אתמול פתחנו את הטלפון וראינו שאין תיקיית מכתבים, אנחנו מחפשים את הטלפון הקודם. בזמן הקרוב נקבל את החפצים שלו ואולי נמצא שם משהו שכתב, עומר אהב לקרוא ולכתוב".
ספרי על עומר
"עומר היה ילד מחונן", אומרת תהילה ומספרת סיפורים על הילד שהיה, "כשהגעתי לטיפת חלב עם עומר לחיסון בגיל שנה, האחות שאלה אם הוא כבר יודע לומר עשר מילים. עומר הסתכל עליי ושאל: 'אמא, היא רוצה שאספור עד עשר?'. לפני ההתנתקות עשינו טיול פרידה, נסענו לחוף הים, וגיסתה של אחותי, קלינאית תקשורת, טיילה עם עומר יד ביד על החוף. אחרי רבע שעה הם חזרו והיא אמרה לי: 'הילד הבא הוא הנורמלי, לא ראיתי בחיים שלי ילד בן שנתיים שיודע יחיד ורבים, זכר ונקבה, עבר ועתיד ושבעת הבניינים'. הוא ידע ספרים שלמים בעל פה, ידע מתי לעבור דף מבלי לדעת לקרוא. כשהיה רק בכיתה ד' המחנך שלו התקשר ושאל מאיפה עומר יודע מה זה אספרגר. לא ידעתי לענות לו, ואז המורה סיפר שעומר ניגש אליו ואמר לו: 'אני חושד שיש לאחד הילדים אספרגר'. הוא מנה את הסימנים ונתן דוגמאות שמחזקות את החשד שלו, המורה שיתף את היועצת, ולאחר בדיקה התברר שעומר צדק. כששאלתי את עומר מאיפה הוא יודע על אספרגר, הוא אמר שבזמן שהמתנו לרופא שיניים הוא קרא על זה במגזין וזכר את הפרטים.
לצד הגאונות שלו הוא גם היה חברותי מאוד, ועם המון טוב לב. הקפדנו על פיתוח הכישורים האלה, הוא התקבל לתוכניות למחוננים, ולי היה חשוב שילך לחוגי ספורט תחרותיים, כדי לתת לו כלים חברתיים של התמודדות עם כישלון וכדי לדעת שלפעמים מגיעים למקום שני. לכן הוא למד אצל גדי בן לולו ג'ודו והתאמן אצל רותם בכדורסל, כדי ללמוד לשחק בקבוצה. הוא היה בכנפיים של קרמבו והתנדב במד"א ירושלים, העביר קורס מד"א והתברג לסגל, התקדם לחובש ומגיש עזרה ראשונה ברפואת חירום. התוכנית שלו הייתה ללמוד רפואה בתחום הטראומה. הוא אמר שאין מרגש מזה שחולה עולה לאמבולנס עם לחץ דם גבוה, וכל הדרך צריך לדאוג להרגיע את החולה, להחזיק לו את היד ולראות איך כעבור מספר דקות לחץ הדם שלו ירד בזכות זה. הוא למד חליל צד במשך שלוש שנים, ובתקופת הקורונה לימד את עצמו לנגן גיטרה קלאסית, חשמלית, אקוסטית ומפוחית".
מצטיין בקורס מ"כים
"עומר סיים מסלול מצטיין בקורס מ"כים, הוא קיבל את הכומתה של המ"פ כי היה מדריך מצטיין בקורס. בשבעה הגיעו שני מח"טים שסיפרו רק שבחים על המקצועיות שלו. הוא הגיע עם הספר על הנמר, וידע לשנן וללמוד הכל, כולל תיקון הזחל. כששאלתי אותו למה לומד את כל הפרטים האלה אם הוא לא מכונאי, הוא אמר: 'אם אני בפעילות מבצעית ויש תקלות, לא אסכן מכונאי, הגיוני שאדע גם אני לתקן".
איבדתי אח וחבר
אורי בן ה-16 סיפר על הקשר החם עם אחיו עומר, שרק התחזק בחודשים האחרונים. "יש בינינו פער של מספר שנים. נהגנו לעשות דברים יחד, אבל לא היה קשר עמוק. רק לפני מספר חודשים, כשנכנסתי לקשר זוגי, היו לנו שיחות עמוקות. התייעצתי איתו ומאוד התקרבנו. לעומר היו עצות זהב, התשובות שלו היו קצרות ומדויקות. הוא תכנן שנצא לדאבל דייט - אני עם חברה שלי והוא עם נעמה. איבדתי אח וחבר. הוא עבד ב'קצפת', והמנהל כל כך אהב אותו וסמך עליו שהציע לו שותפות וניהול סניף חמישי. מה חשוב שניקח ממנו? הוא ידע לנצל את הזמן ניצול מדהים. בשבת קם בשעה שבע בבוקר, היה אומר שלישון זה בזבוז".
ההודעה ששלח לחבר שנפצע
"הוא שלח הודעה לחבר הכי טוב שלו, אסף קרן ממעלה אדומים, שנפצע קשה בלבנון ואיבד יד ועין. ארבעה ימים לפני שנהרג הוא שלח לו הודעה בשעה 3:00 לפנות בוקר, דקות לפני שנכנסו לפעילות. הוא כתב לו: 'שותף שלי, מה איתך? אני אוטוטו נכנס לפעילות יותר מסוכנת מבדרך כלל, רציתי להגיד שאני מעריך אותך המון ואוהב אותך. אתה חבר יקר, ובאמת זכיתי להכיר אותך. נדבר מחר אחרי שנצא. תעדכן איך עבר הניתוח'. אסף ענה: 'אתה אח שלי, אוהב אותך, תשמור על עצמך, אתה הדם שלי וזכיתי להכיר אותך אחי, ומחר כשתצא אספר לך על הניתוח שלי. בחיים שלך אל תשלח לי כזאת הודעה שוב כאילו אתה נפרד!'. מאז האסון אסף נמצא פה כל הזמן, הוא והחברים מפנקים את איתי".
אין בי חרטות על העבר
תהילה אומרת בקול שבור ובדמעות: "אנחנו לא מעכלים, אנחנו בהלם. איבדתי בן מושלם, היו לנו שיחות כנות ולב פתוח. לא רק אני איבדתי אותו, הוא היה משהו ענק. אין בי חרטות על העבר. הוא ידע שהוא אהוב. כל דבר שרצה זרמתי איתו, הוא עשה צניחה חופשית, יצאנו להופעה של גאנז אנד רוזס. הוא היה מושקע ואהוב. אני עצובה על העתיד. אם היה רופא - הוא היה רופא מעולה, היו לו יכולות לשבור חומות ולקלוט כל סיטואציה בין אנשים. הלב שלי שבור".
אורי ותהילה אומרים שיקחו ממנו את יכולת ניהול הזמן שלו, הוא היה נוהג להתעורר מוקדם בחופשת סוף שבוע מהצבא כדי לנצל כל רגע. אחותו טליה, מש"קית ת"ש, קרובה אליו בגיל והייתה חברתו הטובה. היה להם הומור משותף, שגם עכשיו אחרי מותו הוא כל כך בולט. היא פתחה קבוצת ווצאפ עם משפחה וחברים שקוראים לה: 'זה לא קול (מגניב - COOL) עומר', ושם מעלים החברים והמשפחה תמונות וסיפורים. יש שם את צילום הסלפי של כל המשפחה, כולל סבא וסבתא ותלולית העפר בהר הרצל בו עומר קבור".
אמא שכולה שיכולה
"דאגתי ללמוד על חייהם של כל החטופים וההרוגים, שאזכור את השמות שלהם והסיפורים שלהם, ועכשיו הבן שלי ברשימה. איך לא ראיתי את זה? מי היה מאמין בזה? קצינת נפגעים אמרה לי: 'יש לך את הבחירה בין להיות אמא שכולה לאמא שיכולה, ואני אמרתי שאני בוחרת להיות אמא שכולה שיכולה".
אם לא אהיה כאן יותר, אני מבקש: תהיו טובים
"עומר היה אדם של ספרים גם כשישב בנמר, בזכותו יש חיילים שהחלו לקרוא. בפתק שכתב הוא דיבר על האבדות הקשות שחווינו ועלינו להיות הטובים ביותר לזכרם. כך כתב: 'אם נחשוב בצורה מתמדת על המצב שאנחנו נמצאים בו, על האובדנים שחווינו, ובאמת נעכל ונבין את האובדנים של האנשים היפים שמסרו את נפשם למעננו, ניקרע בתחושת. מצד אחד האבל העצום הגדול והנורא, ומצד שני תחושת שליחות עצומה. החיילים שלנו שילמו מחיר כל כך כבד, ולכן הם חייבים להיות שווים יותר. עצם זה שנחיה לא אומר שהחיים שלנו יהיו שווים את ההקרבה שלהם. אנחנו צריכים לעשות את הדברים ראויים וגדולים, להפוך את עצמנו לטובים יותר. הרבה יותר. אם נבזבז את חיינו לריק ולא נהיה טובים, אנחנו מזלזלים באנשים שהקריבו את עצמם למעננו. אם נחיה את החיים בצורה הטובה ביותר שנוכל ונהפוך לגרסה הטובה ביותר של עצמנו, אולי נהיה ראויים להקרבה העצומה שנעשתה למעננו. אם לא אהיה כאן יותר, אני מבקש מכל מי שאוהב אותי - תהיו טובים, הכי טובים שאתם יכולים להיות.
