"נשארתי בגלל התלמידים, התאהבתי בדרך"
לפני 18 שנה הוא נכנס כמחנך לבית הספר אמי"ת איתן, המשיך כרכז חברתי, סגן מנהל ולפני תשע שנים מונה לתפקיד המנהל; הוא התאהב באינטראקציה עם התלמידים ובתפקיד, והודיע לצה"ל שהוא לא חוזר לקבע; כעת הוא פורש מתפקידו ועובר לתפקיד בכיר במטה הרשת ; בריאיון פרידה מספר דניאל בארי על המקום שהיה לו בית מיום שחרורו מצה"ל, על ההצלחות, הגאווה, האבדות הקשות שחוו בבית הספר, וגם על החרטות ועל החלומות להמשך; ראש העיר, גיא יפרח: היית ואתה עדיין נכס חשוב למערכת החינוך בעיר שלנו.
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
אחרי 18 שנים שבהן דניאל בארי נכנס מדי בוקר לבית הספר אמי"ת איתן, מתוכן תשע שנים כמנהל בית הספר, הוא מפקיד את מפתחות הניהול בידי שלומי דהן ועובר לתפקיד בכיר במטה הרשת. בשיחת פרידה הוא מספר בפתיחות ובגובה העיניים, ברגישות ובענווה האופייניות לו, על המקום שהיה לו בית מיום שחרורו מצה"ל, על ההצלחות, הגאווה, האבדות הקשות שחוו בבית הספר, וגם על החרטות.
דניאל הוא מסוג האנשים שההצלחה לא מסחררת אותם, הוא נשאר עם רגליים על הקרקע ותמיד שואל את עצמו מה הוא יכול היה לעשות טוב יותר. הוא נשוי לאורטל, סגנית בית הספר נופי הסלע, ואב לשישה בגילאי שלוש עד צבא. הוא נולד וגדל במעלה אדומים, וכל משפחתו המורחבת עדיין מתגוררת בעיר, למעט אח אחד שגר בירושלים.
זה הבית שלי
לאמי"ת איתן הוא הגיע במקרה כתלמיד בכולל ונשאר, כאמור, 18 שנים, "התגלגלתי לכאן, בכלל תכננתי לחתום קבע", הוא מספר, "אמי"ת איתן זאת העבודה הראשונה והיחידה שהייתה לי בחיי הבוגרים, זה הבית שלי". במהלך שנותיו כמנהל הוא הביא את בית הספר להישגים מרשימים, הכניס מגמות ריאליות רבות, העלה משמעותית את כמות הנרשמים, והיום בית הספר הוא המוביל בעיר במספר הבוגרים היוצאים לקצונה.
איך הכל התחיל לפני 18 שנה?
"בזמן שירותי הצבאי התחתנתי ונולד לנו בן, במקביל תכננתי לחתום קבע, ובמסגרת הצבא גם התקבלתי ללימודים". אך התוכניות שלו שינו כיוון בעקבות פיגוע ירי מרכב חולף בצומת גוש עציון בשנת 2005, שבו נרצחה אחותה של רעייתו, כנרת מנדל ז"ל, יחד עם בת דודתה מתת רוזנפלד אדלר ז"ל, ונער שעמד לידן בצומת, עוז בן מאיר ז"ל.
"ביקשתי מהצבא לצאת לשנה חופשה ללא תשלום, תכננתי לעבוד אצל חמי החקלאי, אך הוא העדיף שלא. הוא טען שלא מומלץ לעבוד משפחה יחד, שזה מקור למריבות. יום אחד פגשתי את הרב אלי קפלן, ושיתפתי אותו שאני בשנת חל"ת ומחפש מה לעשות. הוא הציע לי ללמוד תורה במהלך השנה בכולל שיש בבית הספר אמי"ת".
דניאל החל ללמוד בכולל, אך לאחר מספר חודשים, כשאחד המחנכים נאלץ לעזוב באמצע השנה, מנהל בית הספר דאז, אהרון כריש, הציע לו למלא את מקומו. "נכנסתי להחליף את אותו המחנך, ומשם הכל התגלגל. התחלתי בחינוך, הייתי רכז חברתי, סגן מנהל ולבסוף מנהל. התאהבתי באינטראקציה עם התלמידים, והתוכנית לחזור לקבע ירדה מהפרק. הודעתי לצה"ל שאני כבר לא חוזר".
התפנית בגישה החינוכית
"התפיסה שלי באותה התקופה הייתה צבאית. הייתי בראש של קצין בצבא, קצת חסר סבלנות. היו שני אירועים שיצרו אצלי תפנית בגישה. הראשון קרה כמחנך כיתה ז', הייתי עם תלמידי הכיתה בבר מצווה של אחד התלמידים, ופתאום ראיתי שהילדים שמים מלח אחד לשני בשתייה. חשבתי לעצמי, 'זה קטע, גם אנחנו היינו עושים את זה כילדים', וזה חדר בי. הבנתי באיזה גיל הם, ושאני לא בצבא. מאותו הערב נרגעתי הרבה יותר.
האירוע השני הוא שיחה עם הרב אלי קפלן, שיחה שהתקיימה בשער מחוץ לבית הספר. אמרתי לו: הרב, איך אני אשנה אותם?, והוא ענה לי: למה אתה צריך לשנות אותם? רק תעזור להם להיות מי שהם! הדברים שלו היכו בי, זה היה רגע נוסף שבו 'נפל לי האסימון', ומאז שיניתי גישה חינוכית. דבריו של הרב קפלן ליוו אותי כל החיים החינוכיים, גם בבית וגם עם עצמי".
סביר להניח שלפני שנכנסת לתפקיד הניהולי התהפכת במיטה, מה היו הלבטים והתוכניות?
"היו לי הרבה מאוד לילות בלי שינה", אומר דניאל בחיוך ונזכר בתקופה לפני שנכנס לתפקיד הניהול, "לאמי"ת איתן היו עליות ומורדות בעיר. כשהמנהל אביגדור ויצמן נכנס לנהל, הוא הכניס רוח טובה וחדשה. מ-100 תלמידים בלבד עלינו ל-320 תלמידים. הייתה אווירה מאוד טובה. כשהחלפתי אותו רציתי לשמר את האווירה הטובה, להעמיק אותה וגם לראות נתונים שניתן יהיה למדוד אותם. הכנסתי 5 יחידות בגרות במתמטיקה ואנגלית, כי היו רק 3 יחידות בזמנו, הכנסתי מגמות ריאליות טכנולוגיות, כמו: רובוטיקה ופיזיקה, העמקתי גם את הריאלי. המדדים מבחינתי מספרים סיפור של הצלחה, וגם עבור התלמידים שמרגישים שהם נמצאים במקום שהוא מוביל, זה עושה להם טוב, יש תחושת גאוות יחידה. המשכתי את תוכנית הטיולים ואת ההתנדבות, היה לי מאוד חשוב שהתלמידים ובית הספר יהיו במקום מוביל בעיר מבחינה ערכית. היום בבית הספר יש 460 תלמידים".
כל אחד בצוות הוא ברמה של קצין סיירת מטכ"ל
דניאל מציג בפניי דוגמה שמשקפת חשיבה יצירתית וחינוכית, כיצד ניתן לפתור אתגר בעייתי ולהפוך אותו לעשייה ערכית. "בשומר החומות הייתה תסיסה גדולה, והבנתי שהילדים מלאי זעם. תכננו להגיע למרכז ולירושלים ולפרוק את הכעסים. חשבנו, מה עושים? והמסקנה שלנו הייתה שבלתי ניתן יהיה לכבות את האש, אלא להסיט אותה ולתעל אותה. אמרנו לתלמידים: 'בואו נצא עם דגלים לכניסה לעיר, בואו נכניס לתושבים ולנו גאוות יחידה'. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה נראו תלמידים עומדים בצומת ובכניסה לעיר, מנפנפים בדגלי ישראל, וזה הרגיע את הילדים. מרצון שלהם לנקום הצלחנו לכוון את האנרגיה השלילית למשהו חיובי, הם היו מאוד מגויסים ונרגשים. לשמחתי, התברכתי כאן בברכת ה' על המקום ועל הצוות הנדיר, כל אחד כאן הוא ברמה של קצין סיירת מטכ"ל".
זה לא רוח המנהל? לא אתה זה שנותן את הטון?
"יש חלק חשוב למנהל ביצירת האקלים, אני גם בחרתי את המורים שהם ברוח בית הספר, ויש כאן מורים מדהימים, צוות מאוד מגויס ואכפתי. בראש שלי חשבתי שיש שתי חברות שונות: אינטל וגוגל. אינטל עובד באופן מאוד קפדני ועם חוקים קשים, ולעומתו גוגל נותן לעובדים את 'ארץ ההזדמנויות הבלתי נגמרות,' ואומר לעובד: 'אתה תייצר'. גם אינטל וגם גוגל עובדים יפה, והשאלה היא: איך העובדים ניגשים לעבודה? אני לא אינטל, ויש לזה מחירים. אין רגע שתגיעי לבית ספר ולא תראי שני תלמידים יושבים בחוץ בזמן שיעור. אני לא מספיק מסודר, אבל האווירה היא של אמון ואפשור.
כך פעלתי, האמנתי שאם אני רוצה שהמורים יאמינו בתלמידים, אני חייב שהמורים ירגישו שאני מאמין בהם מאה אחוז. אני לא יכול לתת להם תחושה שאני לא מאמין בהם ולצפות שהם ינהגו אחרת עם התלמידים. נהגתי לומר להם שצריך לבוא עם עבודת העיניים, לדעת להסתכל נכון על התלמידים ועל העבודה".
בית הספר זכה בשלומי
"התכווצו לפה סגל של אנשים נפלאים. היום יש בארץ מצוקת מורים, וזה מדלג עלינו. מי שנמצא פה רוצה להישאר. הכי משמח אותי זה שהמנהיגות הפנימית צומחת מבפנים. מחליף אותי שלומי שצמח אצלנו, ובית ספר זכה בו. הוא בן אדם ואישיות מדהימה, אני מעריץ שלו ומאוד שמח שהוא ממשיך. בית הספר ימשיך להתקדם בזכותו, וזה מרגש אותי".
בתשע השנים האלה ניהלת בית ספר בתקופת משברים ברמה ארצית ועולמית, עד כמה זה השפיע?
"הרוח לא משתנה בזמן מלחמה, רק הווליום אחר. ככה היה גם בקורונה. יש כאן צוות מסור מאוד כל השנה, ולכן קל יותר לתפקד וליצור גם בתקופות משברים. חשבנו יחד כיצד לעבור את התקופה הזו ולפעול. למשל, כשחילקו תעודות ניתן היה לעשות זאת גם בזום, אבל רוב המחנכים עברו בית בית כדי להביא לתלמידים את התעודות באופן אישי, והם עשו זאת מרצונם החופשי. בתקופת הקורונה הבנו ששעות הזום פחות מתאימות, השעה תשע בבוקר מוקדמת לתלמידים מתבגרים, וגם למורים שהם הורים בעצמם, אז החלטנו שהזום יהיה בשעות מאוחרות יותר. עכשיו בתקופת המלחמה יש הרבה מורים מגויסים, וכל מי שנשאר תורם מעצמו. יש כאלה שחינכו שלוש כיתות בתקופה הזו. כל חברי ההנהלה שנשארו התגייסו למטרה, אלה אנשים שכיף לעבוד איתם. מרגישים את הרוח המיוחדת בתקופת משברים. היו כאן המון מיזמים וקיבלנו את פרס שר החינוך".
מי הייתה עבורך דמות להשראה?
"המנהל שלי מתיכון הימלפרב, ירמי סטרביסקי. כשהפכתי למורה הלכתי לבקר אותו כדי לקבל ממנו טיפים, וכך עשיתי גם כשהפכתי למנהל. כשהוא סיים ניהול בהימלפרד הוא חינך כיתות יא'-יב'. הוא אישיות ברמה מטורפת. הוא ראה את כולם, הכיר את כולם, ידע את שמות החברות של כולם ומה עובר על כל אחד מהתלמידים. הבאתי אותו גם לשיחה עם הצוות באמי"ת איתן. עבורי הוא הדמות שהלוואי ואצליח קצת להיות כמוהו. אדם נדיר".
במה אתה הכי גאה כשאתה מסתכל לאחור?
"יש הרבה סיבות לגאווה. אני מאוד גאה במה שקרה עם הבוגרים ובזה שהם מחוברים מאוד לבית הספר וחוזרים כל הזמן. זה מסמל עבורי שהצלחנו לייצר כאן בית ספר לכל החיים יחד עם הצוות. אני גם מאוד גאה במה שהם עושים בצבא ובמסגרות ההמשך שהם הולכים אליהן. 80 אחוז מהבוגרים שלנו יוצאים למכינות, נתון שקפץ מאוד. השנה אנחנו מובילים בעיר באחוז הקצינים. כשהייתי מגיע בעבר למפגשי מנהלים היו שנים רבות שעמדנו על אפס, בכל השנים היינו אחרונים, אבל תמיד ידעתי שאפשר אחרת. הגעתי לסיום כל קורס קצינים, נתתי מתנה לתלמיד הבוגר שהפך לקצין, הצמחתי כאן מנהיגים. זאת גאווה לראות את הבוגרים מצליחים. בנוסף, אני גם שמח מאוד על המקום שבית הספר קיבל בעיר".
במבט לאחור, יש בך חרטות?
דניאל עונה בכנות ובהרבה מאוד ענווה, "יש הרבה. יש עוד אתגרים רבים כמו לעלות באיכות תעודת בגרות. אני לא אדם מספיק מסודר, ולכן היו דברים שלא עשיתי עד הסוף, או שהיו כמה פעמים שלא התמדתי בהחלטות. מצער אותי מאוד למשל שבמשך תשע שנים יש לא מעט אנשי צוות ותלמידים שמן הסתם אולי פגעתי בהם או לא מספיק ראיתי אותם, כאלה שלא הייתי שם בשבילם או שנתתי להם תחושה לא טובה. אלה הם המקומות שהם הכי קשים לי, ואם יש משהו שמשמח אותי זה להשתחרר מייסוריי המצפון שמלווים את התפקיד הזה".
חוויתם בבית הספר לא מעט אובדן וצער
"במהלך השנים היו לא מעט אובדנים שטלטלו אותנו. לפני שהתחלתי בניהול, יוחנן נהרג בתאונת דרכים עם דור פורת, נפטר לנו תלמיד מושתל לב מדום לב, נפטר גם אברהם ליפשיץ ממצפה נבו, שגם למד בכיתה של הבן שלי. אלו רגעים קשים מאוד. במלחמה אביעד מריאנו נפטר מנסיבות לא נעימות וקשות, לאחר מכן גם הרב אילון וייס, יקיר טייטלבאום ועומר וואן גלדר. זו אחת הסיבות שחששתי לעזוב, לא רציתי לעזוב את המשפחה באמצע משבר. זה מאוד קשה. הקשר עם ההורים נותן לי הרבה כוח, אלו הורים עוצמתיים ונפלאים. יש לנו קשר מאוד חזק עם נטע, אשתו של הרב אילון וייס, ועם הילדים שלהם.
אנחנו מנסים להמשיך את האור המיוחד שלהם וללמוד מהם. אילון היה חבר, מחנך ורכז מערכת. עבדנו המון יחד. כשנהרג זה היה אחד האירועים הקשים שהיו לי בחיים. זה חבר שאתה גם מנהל שלו, ולכן יש גם ייסורי מצפון על דברים שהיו, ולצד זה אני נזכר בדברים טובים. משימת חיים זה להקים מיזמים עם המשפחה לזכרו. יש מיזם של תלמידים ומתנדבים מידידים שעוזרים לנזקקים. הבן שלו העביר קורס של תיקונים בבית. קוראים למיזם 'ידידים לאורו של אילון, שם הוא התנדב".
למה אתה פורש עכשיו?
"המחשבה חלפה בי עוד לפני שהחלה המלחמה. הרגשתי שאני כבר לא מתחדש יותר ושבית הספר יכול לקבל יותר. אבל אז המלחמה החלה, והרגשתי שאני רוצה להישאר עוד שנתיים-שלוש. במקביל, רשת אמי"ת פנו אליי שאעבוד במטה, ואמרתי להם שיחכו שנתיים-שלוש. כשהם פנו אליי שוב, בהחלטה משותפת עם אשתי אורטל הבנתי שזאת הזדמנות חדשה. היא אמרה לי: 'הגיע הזמן להמשיך הלאה'. הבנתי שאני רוצה לבדוק עוד כיוונים. הגעתי לכאן במקרה אחרי הצבא ונשארתי, זה המקום היחיד שעבדתי בו. יחד עם זה, אני מרגיש כאב גדול, אני אוהב מאוד את כולם".
ספר על התפקיד החדש.
"אני עומד לנהל את תחום החינוך והזהות הערכי של הרשת. במילים אחרות, כל מה שהוא לא פדגוגיה. זה לעסוק בערכים ובנייה של זהות. מדובר בתפקיד מעניין, תפקיד שקיים ומתרחב. יש לי שם צוות טוב שאיתו אני עובד, וסמנכ"ל מצוין שאני עובד תחתיו. אני כבר לומד הרבה על העבודה, זאת עבודה ארצית ומאוד שונה ממה שעשיתי עד כה.
יש הרבה עיסוק במיזמים שונים, כמו נושא המכינות, ואנחנו עובדים על חיבור עם החברה הישראלית. חיבורים בין חילונים דתיים בשיתוף פעולה עם 'גשר', תוכנית שנקראת 'קהילות מחוברות'. מדובר במפגשים בין שני בתי ספר, וזה מרגש אותי להיות במקום הזה, ובטח בתקופה הזאת. אני רואה בזה צו השעה, חייבים לקיים חיבורים שכאלה, ורק דרך בתי הספר יהיה השינוי. זאת פלטפורמה אמיתית לבניית זהות. מלמדים אותך להסתכל ולהכיר את האחר, וכך תגדל ותהיה גם אזרח כזה".
איזה ספר היית ממליץ לקרוא?
"הספר האחרון שקראתי הוא 'החטוף' של אלי שרעבי. זה ספר מדהים שלא הצלחתי להניח אותו מהיד. אורטל סיימה אותו והעבירה לי שאקרא, ומהרגע שפתחתי אותו לא יכולתי להפסיק. אלי שרעבי הוא אישיות מדהימה, קוראים את הספר, והמחשבה שחולפת: 'אנחנו בתקופה משוגעת'".
מה היא מעלה אדומים עבורך?
"וואווו", זאת התשובה הספונטנית של דניאל, וכשהוא מתחיל לפרט ברור גם למה הוא מרגיש כך. "נולדתי במעלה אדומים, האחים שלי עדיין כאן, חוץ מאחד. אני מתפלל באותו בית כנסת מאז שהייתי ילד, אני צועד באותם הרחובות שצעדתי גם כילד, ואני ממש מתרגש, עולים בי זיכרונות. אני אדם נוסטלגי. זאת עיר שמתנהגת כמו עיירה, כולם מכירים את כולם, כל המגזרים החיים בה מסתדרים מעולה. יש כאן אוטופיה בתוך מציאות משוגעת. גם הילדים שלי אוהבים את העיר, ולשמחתי זכיתי לנהל את בית הספר כששלושה מילדיי למדו כאן".
לסיום?
"אי אפשר באמת להצליח בלי תמיכה מאנשים נפלאים, ויש כאן אנשים מדהימים. ראש העיר, גיא יפרח, מנהל אגף החינוך, הראל הורוביץ, המשנה לראש העיר, ברנדה הורוביץ, ראש העיר לשעבר, בני כשריאל, מנהל אגף החינוך לשעבר, דוד שרת ז"ל, כולם אנשים נפלאים. מכל אחד מהם למדתי המון, והם הלכו איתי יד ביד. כך גם קובי עמר ממשרד החינוך ורפי מימון מרשת אמי"ת. שיהיה ברור, מנהל לא עובד לבד. בכלל, יש בעירייה אנשים מדהימים, המנכ"ל וכולם. אני חושש להזכיר שמות נוספים ובטעות לא להזכיר אחרים, כולם נפלאים ותענוג לעבוד פה.
יש לי תודה מיוחדת לאישה מאוד מיוחדת, החברה הכי טובה שלי שאיתה אני מתייעץ בכל. היא ההצלה של החיים שלי, והיא האדם עם השכל - אשתי אורטל, שהיא גם סגנית מנהלת בית הספר נופי הסלע. לנהל בית ספר זה כמעט לא להיות בבית, ואני זכיתי.
אני רוצה לאחל לשלומי דהן ולצוות הצלחה גדולה, אני יודע שהם ירימו פה עוד ועוד קומות, כי הם מאוד מיוחדים ואיכותיים".
ראש העיר, גיא יפרח: "דניאל חברי היקר,
אני מאחל לך הצלחה ענקית בתפקידך החדש ומודה לך בשם העיר כולה על העשייה החינוכית, הערכית הנדירה שהובלת כאן.
נגעת בלבבות של תלמידיך ולקחת חלק מרכזי בעיצוב דור העתיד שלנו.
חינכת למצויינות לימודית אבל לא פחות חשוב - למצויינות ערכית ואנושית.
היית ואתה עדיין נכס חשוב למערכת החינוך בעיר שלנו.
אני סמוך ובטוח, שתצליח בענק בתפקידך החדש ושתמשיך בעבודת הקודש שאתה כל כך טוב בה.
מצפה לראותך בעשייה העירונית בהמשך הדרך!"
