רצה למרחקים
היא החלה את דרכה בתחום החינוך, לימדה בבתי ספר, ריכזה את תחום התרבות במתנ"ס, הובילה מיזם תרבותי בבית הנשיא, ריכזה את תחום התרבות למפוני המלחמה ששהו במלונות בים המלח, וכעת – היא מנהלת את מרכז הצעירים "מעלית"; בריאיון מיוחד מספרת אפרת מזרחי, נשואה לניר ואם לשתי בנות, על התפקידים שעברה, על האתגרים בתפקיד החדש, על החזון שלה לצעירי העיר, וגם – על תחביב הריצה שהפך לדרך חיים
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
כחודשיים חלפו מאז שאפרת מזרחי מונתה למנהלת מרכז הצעירים - "המעלית", והחליפה את שי שבו שניהל את המרכז מיום הקמתו. מאז היותה מורה בבית ספר אלמוג חלפו מים רבים, היא הספיקה לרכז את התרבות במתנ"ס, לעבוד תקופה קצרה בבית הנשיא, לנהל תרבות למפונים בים המלח, ויחד עם כל זה, להתחיל בכל בוקר את היום בריצת בוקר שעליה היא לא מוותרת כבר מספר שנים. למעלה אדומים היא עברה בעקבות נישואין לניר, שגדל כאן בעיר. לשניים יש שתי בנות.
להכיר את עצמי טוב יותר
"החינוך תמיד היה חלק ממני. התחלתי כחיילת בחיל החינוך, והיה לי טבעי אחרי השחרור ללמוד הוראה. חינכתי כיתות ג'-ד', התחלתי בירושלים והמשכתי בבית הספר אלמוג בעיר. כשיצאתי לשבתון הבנתי שאני כבר לא חוזרת להוראה. היו דברים בהוראה שמאוד אהבתי, והיו דברים כמו מערכתיות וקיבעון שהתנגשו עם האישיות שלי והיה לי קשה איתם (זה אחד הדברים שעושים במרכז הצעירים על מנת לסייע למשוחררים לגבי החלטות לעתידם). ידעתי שאני לא רוצה לחזור, אך לא ידעתי מה אני רוצה לעשות, יצאתי לקורסים רבים של אימון, דיאלוג ויחסים בזוגיות לא לשם עיסוק, אלא להכיר את עצמי טוב יותר".
רכזת תרבות במתנ"ס
"אחרי עבודה בתוך בית הספר מצאתי את עצמי עובדת בתחום הבלתי פורמאלי, עבדתי כרכזת תרבות במשך שבע שנים. בדיוק באותה התקופה חיפשו רכזת תרבות, אחרי שיוכי שוברט ז"ל פרשה לגמלאות. אמנם לא הכרתי את התחום, אבל זה נשמע לי משהו שיכול להתאים לי בלי באמת להבין במה מדובר. במבט לאחור, שם נעשתה באמת הלמידה הגדולה שלי, הקפיצה והגדילה שלי. למדתי להכיר את עצמי, במה אני טובה, מה אני אוהבת, מה הולך לי בקלות ומה פחות. בעיקר למדתי שאני ביצועיסטית. אחד הדברים שגיליתי על עצמי היה שלפני כל הפקה או החלטה אני נוהגת לשאול הרבה שאלות. חשוב לי להבין מה המטרה. בלי מטרה מובנת קשה לי לעבוד".
אחרי הקורונה הייתה הקפיצה הגדולה בתחום, היה לי ולכולם תאבון לעשות ולייצר. יוכי שוברט הייתה מורת הדרך שלי מהיום הראשון ועד הסוף. שמעתי ללא הפסק סביבי שאני נכנסת לנעליים גדולות, וזה אחד הדברים היותר קשים בהתחלה - להרגיש שנמצאים בצל של קודמתך. בסוף נכנסתי לנעליים שלי, לא ניסיתי להיכנס לנעליה, הבאתי את עצמי".
מה אורי היה עושה?
"המתנ"ס היה לי בית ונשאר כזה גם היום, יש שם אנשים מאוד טובים שהיו לי חונכים, צברתי במתנ"ס חברים שיישארו איתי, חברים לחיים. הייתה באמצע תקופתי כרכזת תקופת קורונה, שהתרבות הייתה הראשונה שנפגעה בה
אורי מסיל, מנכ"ל המתנ"ס דאז, הוא המורה המשמעותי שמעולם לא היה לי בכל שנותיי בחטיבה ולא בתיכון. בכל התלבטות או בעיה שהייתה לי, וגם היום, התייעצתי עם אורי. לפעמים כשאני עומדת בפני החלטות, אני שואלת את עצמי: מה אורי היה עושה?".
ובכל זאת, למה עזבת?
"לא היה יום אחד במתנ"ס שלא אהבתי להיות בו. זה מקום מאפשר מאוד. מיכל בן חיים, שהייתה מנהלת ישירה שלי, נתנה לי לפרוח וסמכה עליי. הרגשתי ביטחון, וזה משמעותי להצלחה בעבודה. לקראת המלחמה התחלתי להרגיש שהראש שלי מגרד את התקרה, שכבר הדברים הולכים יותר בקלות ושאני צריכה אתגר חדש. רציתי לעסוק באותו התחום, רק בגדול יותר".
מיזם בית הנשיא
"בקיץ 23, ממש לפני המלחמה, פנו אליי מהחברה למתנסים בהצעה להיות הפרויקטורית של מיזם הנשיא. מראש נאמר לי שזהו תפקיד זמני. התפקיד היה מתוך המסגרת 'מחליפים מילה בקהילה', מיזם מאחד קהילות. אמנם דובר על תפקיד זמני, אך זה היה נראה לי כהזדמנות. הספקתי לארגן אירוע השקה מושקע ומוצלח באותו הקיץ בבית הנשיא. במקביל הייתי עדיין מחויבת לאירועי הקיץ במעלה אדומים. התוכנית הייתה בחיתולים, היינו בגיוס משאבים ותקציבים, ואז פרצה המלחמה. רגע לפני שהמיזם התרומם, הוא התרסק. אבל לי כבר היה ברור גם כשאורי עזב בספטמבר, שסיימתי את עבודתי במתנ"ס".
מבית הנשיא למפונים במלונות ים המלח
"בשבוע הראשון או השני למלחמה היה ברור שהמועצה האזורית לא תצליח לקלוט 13,000 מפונים. אין שם מתנ"ס, והרגיש נכון וחובה לייצר שם משהו, להעניק למפונים תחושה של שפיות או שגרה בתוך הכאוס הזה. איש לא באמת ידע מה אנחנו עומדים לעשות, זאת הייתה התגייסות בתוך מצב חירום, שכל יום נראה שם אחרת. בעיקר, כולם היו שם 'בשוק'. הגיעו המון עמותות שרצו לתרום ולעזור, וכל אחד הביא את היכולות שלו. לנו, לנציגים שהגיעו מהחברה למתנ"סים, הוקצתה דירה בנווה זוהר, ומשם ניהלנו הכל.
היה לנו ברור כי הדרך להצליח זאת עקביות, ולכן כדאי שכל אחד יתחיל במה שהוא יודע לעשות. בגלל שאני מכירה היטב את תחום התרבות, הייתי צריכה ליצור תרבות. מדובר במפונים בתפזורת של 16 בתי מלון שבהם הם מפוזרים. בלי שאני מכירה את קהל היעד, הייתי צריכה להצליח להשתלט על כל זה. היה מאתגר. אפשר היה לראות שאת קהילות הקיבוצים היה קל יותר לתפעל, כי הם מראש קהילה וזה יתרון, בניגוד למפונים משדרות. למשל, כשנכנסתי למלון שבו שהו מפונים מבארי, ראיתי שהם הקימו את גן חצב שנראה כמו גן חצב המקורי בקיבוץ.
היו בתי מלון שהמפונים התערבבו - חברי הקיבוצים ותושבי שדרות, ואני הייתי צריכה להחליט מה מביאים לשם שיספק את כולם, ובמקביל לדעת מי האיש הטכני במלון בכל פעם שאני מארגנת פעילות, מי יקבל את פני המפעיל שמגיע, מי יתפעל את כל זה, ולצד זה להכיר את הדמויות מהקהילות שאיתן עליי להיות בקשר.
מדובר בעבודה לא פשוטה. לדאוג לחוגים לכל הילדים ולשיעורי שחייה, וכך פעלנו במשך ארבעה חודשים עד חודש פברואר 24. את הכל ניהלו מלמעלה שני אנשים מקסימים שהגיעו בהתנדבות מלאה: סמנכ"ל החברה למתנ"סים לשעבר, שכבר פרש לגמלאות, יחד עם מנהל מחוז צפון, שגם הוא כבר היה גמלאות".
מרכז הצעירים
אחרי תקופה ממושכת של עשייה, אפרת מצאה את עצמה בבית, כששקט סביב וללא תעסוקה. "הרגשתי שזה היה שיעור בשבילי, לדעת שאני שווה מעצם היותי ולא תחת תפקיד. אבל היה לי מאוד קשה לא להיות בעשייה, ואז נפתח חלון הזדמנויות נוסף, כששי הודיע שהוא עומד לעזוב. זה לקחת תפקיד שעשיתי, רק יותר גדול ועם שינויים.
שי שבו עשה נפלאות, הוא היה במרכז הצעירים עוד בתקופת הבנייה שלו, ולכן הוא מאוד מחובר למקום, גם היום. נכנסתי למקום עובד עם צוות קיים. שי ואני, גם בתקופתי במתנ"ס עשינו שיתופי פעולה וידענו לעבוד בצוות. נכנסתי לתפקיד עם יותר ביטחון, יותר הבנה. נכנסתי לפני חודשיים, וזה מאוד יומרני להתחיל לבצע שינויים. כרגע אני מקדישה את הזמן ללמידה.
יש לי את החזון של איך אני רואה את המרכז. באופן כללי, תחום הצעירים הוא התחום החשוב ביותר בתוך העיר. האוכלוסייה מגיל צבא עד 35 זה גיל קריטי של קבלת החלטות - לימודים, עבודה, חתונה, ילדים, השקעות. בדרך כלל משקיעים בגילאי הגיל הרך, הנוער והגיל השלישי, אבל לשמחתי מרכז צעירים נותן מענה מצוין לגיל שמקבל החלטות הרות גורל. התפקיד שלנו במרכז הוא להיות עבורם עוגן".
ספרי על הפעילות במרכז
"אני רואה את עיקר תפקידי בכך שאצליח לשים יד על כל צעיר בעיר. המון סטודנטים מגיעים אלינו גם לשבת וללמוד, המרכז פתוח וזמין עבורם. אנחנו גם מרכזים את כל נושא המלגות. יש לנו רכזת חיילים משוחררים, ואני מזמינה כל חייל משוחרר לקבוע איתה פגישה ולהגיע, והיא תיתן את האבחון הראשוני. יש פסיכולוג תעסוקתי שמסייע לחשוב על התעסוקה המתאימה עבור כל אחד, הוא יודע לבצע חיבורים. יש רכזת לצרכים מיוחדים שבנתה כאן קבוצה חברתית מדהימה ומגובשת. יש כאן עובדים סוציאליים של הרווחה, יש כאן הרבה קורסים של אנגלית וערבית, סדנאות של שוק ההון והתנהלות כלכלית שמצוינת לזוגות צעירים ובכלל. יש כמובן קורס הכנה לפסיכומטרי, הנחיית קבוצות ועוד. אנחנו במגעים לקראת פתיחת אפשרות ללמוד כאן לתואר ראשון של דוד ילין, כשמספר ימים הסטודנטים ילמדו כאן, ויום אחד הם ילמדו בקמפוס. זה יקל מאוד על הסטודנטים המתגוררים כאן בעיר. מה שבאמת מיוחד זה שהסטודנטים יעשו את אימוני ההוראה אצלנו בבתי הספר בעיר, וכך הם גם יתרמו לעיר ויתחברו יותר לקהילה. הקורס של 'מסע אל האופק' שהביאה לכאן הילה לשם סלמן הוא קורס מזקק".
מה החזון שלך להמשך?
"המקום פה מדהים, ואני שומרת על ענווה וצניעות ולומדת. החזון שלי הוא שהמקום יתמלא בצעירים, שעל הגג יהיה פאב, שהמקום יהיה תוסס, ולמרות שיש ימים שאני מגיעה לכאן ואני מרגישה את האווירה שחלמתי עליה כי החדרים מלאים, צעירים יושבים בחוץ ומפטפטים, אני רואה בדמיוני פוד-טראק בחוץ. אני רוצה להחיות את המקום באווירה צעירה.
הצעירים הם כוח והם עתיד, ואני מודעת לכך שהצעירים אחרי צבא עוברים למרכז, לתל אביב, כי זה יותר 'מגניב', אבל אנחנו רוצים לספק להם מספיק סיבות טובות להישאר, להנגיש יותר שירותים בתחום ההשכלה והקריירה, שלא יאלצו לנדוד למקומות אחרים. אנחנו לא נהפוך לתל אביב וירושלים, אבל השאיפה היא להעניק רשת ביטחון, שגם אם עוזבים לתקופה, אחר כך רוצים לחזור לגור פה ולהקים פה משפחה. הרשות עושה המון צעדים כדי לאפשר את זה.
הכי חשוב זה לשלב את הצעירים בתוך הקהילה, לרתום אותם. מי שמעורב בקהילה גם מחובר אליה. אצלנו מקבלים מלגות, ויש שעות שהסטודנטים מחויבים לתת לקהילה בתמורה. אנחנו מנווטים אותם בתוך העיר, ואני רואה בזה ערך מאוד גדול. עכשיו במלחמה הגיעו אם ובת ששתיהן סטודנטיות, כדי לחלק מארזים במרכז יום לקשיש. הייתה סטודנטית שסייעה בקניות לקשישה, סטודנטים שמסייעים לילדים עם צרכים מיוחדים, ועוד כל כך הרבה דוגמאות.
יש לי עוד המון חלומות למקום הזה. חשבתי על זה שיש הרבה סטודנטים שמגיעים אלינו לקבל מלגות, וכל סטודנט לומד תחום מסוים שניתן לתעל את הממשק בינינו למשהו טוב. הסטודנטים לומדים דברים שונים, למשל, אם מגיעות סטודנטיות לחינוך אלינו, נוכל בשעות הקהילה שלהן לנווט אותם לקייטנה או צהרון.
ירושה שקיבלתי משי ואני משמרת אותה היא לשמור על הצביון של המקום כך שהפעילויות יהיו שייכות למקום, כמו למשל, סדנת קוקטיילים. זה הבית שלהם, והם ידעו שזה מקום בו יכולים למצוא פתרונות. אנחנו פתוחים לשמוע הצעות".
ועדת היגוי ראשונה
בשבוע שעבר התקיימה ועדת היגוי ראשונה במעמד ראש העיר, גיא יפרח. זה קרה אחרי סקר שיצא בנושא: 'מה עובר לכם בראש?'. עוד לפני שנכנסתי לתפקיד נבחרנו בין 40 רשויות להעביר את הרשות תהליך לאסטרטגיית צעירים בשיתוף רשות הצעירים של משרד הנגב והגליל, קרן רש"י וקרן גנדיר. המומחים שהתאגדו יחד מצאו שיש תחומים שבהם הרשות יכולה להשפיע על צעירים: השכלה, תעסוקה, תרבות ופנאי, מעורבות קהילתית חברתית, דיור, יוקר מחייה.
הוועדה התכנסה לראשונה רק עכשיו בגלל חילופי תפקידים שלי ושל שי. היא כללה את ראש העיר ומנהלי אגפים, והחזון היה שהרשות תדבר צעירים, להנכיח את החשיבות. זאת האוכלוסייה המלווה את המלחמה, והם רק בתחילת דרכם. זה מקומנו להתחיל לייצר אסטרטגיה רשותית, ואנחנו נבחר מיקודים מתוך רשימה של התחומים. השלב הבא שלנו הוא מיפוי מכל הנתונים שקיבלנו מהסקר, מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מהמשטרה, ומה הרשות מספקת לצעירים בתרבות, השכלה, מסעדות ועוד. כל מנהל אגף ישלח את אנשי הביצוע שלו לבחון את הדברים, ואנליסט יבצע אינטגרציה מכל הנתונים ויציג את המסקנות שאיתן נשוב לוועדת ההיגוי ונציג בפני הוועדה את הנתונים כדי שנוכל לפעול בשנת 26. בסוף נצטרך לבחור 2-3 מיקודים. כל זה מתרחש בתמיכה וליווי של ראש העיר".
רצה למרחקים
לצד כל עיסוקיה הרבים, אפרת מקפידה לרוץ מדי יום. "בתקופת הקורונה היה קשה מאוד עם חוסר מעש, ולכן מצאתי תחביב. זה התחיל כי חיפשתי שקט ורציתי לשמוע פודקאסט. לאט נבנה לי תחביב. התחלתי עם ריצה קצרה בשילוב הליכה, ובכל פעם אתגרתי את עצמי. בלי להתכוון אני רצה בכל יום בבוקר ובשבתות ריצות ארוכות של לפחות 21 קילומטר. בזכות הריצה גם הכרתי את יופייה של העיר, השבילים והנופים".
