חנוכת פינת ההנצחה לישראל גולדנשטיין במתנ"ס: החזון איש
בטקס מרגש במתנ"ס נחנכה פינה לזכרו של ישראל גולדנשטיין, מראשוני ומובילי הקמת מערכת הקהילה בעיר, ששימש במשך 36 שנה כחבר וכיו"ר הנהלת המתנ"ס והותיר חותם בלב התושבים
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
משה זיגדון
משה זיגדון עורך ובעלים
ביום שישי האחרון התקיים במתנ"ס מעלה אדומים טקס מרגש לחנוכת פינת ההנצחה לזכרו של ישראל גולדנשטיין – ממייסדי העיר ודמות מפתח בחיי הקהילה במשך עשרות שנים. בין פועליו, כיהן ישראל במשך כ-36 שנה כחבר וכיו"ר הנהלת המתנ"ס, עד לפטירתו בשנת 2018.
ישראל היה בין המובילים להקמת מערכת קהילתית בעיר, עוד בטרם קמה מעלה אדומים עצמה. בחזונו ובפועלו מול החברה למתנ"סים, דאג שהמתנ"ס יוקם בלב היישוב כבר מראשית הדרך, והוא אף חתום על כתב ההקמה של המתנ"ס.
הטקס נערך בהנחיית מנכ"ל המתנ"ס, איתמר סלוק, ובהשתתפות ראש העיר גיא יפרח, סגנית ראש העיר רחל הר-זהב, המשנה לראש העיר ברדה הורוביץ פרוור, מנהלי מתנ"ס בעבר ורד לוי ואורי מסיל, בני משפחתו של ישראל ובראשם אלמנתו מיכל גולדנשטיין, וכן רבים ממוקירי זכרו.
במהלך הטקס נשאו משתתפים דברים לזכרו – חברים שיתפו בזיכרונות אישיים והדגישו את מורשתו רבת ההשפעה ואת תרומתו האדירה לעיר בכלל ולמתנ"ס בפרט. מנכ"ל המתנ"ס איתמר סלוק הקדיש לו את הטקסט "המשוגע לדבר", והדגיש את נחישותו לקדם פרויקטים שאפתניים. ראש העיר גיא יפרח סיפר על פגישה מקרית בתחילת השבוע עם תושב ותיק, שביקש ממנו "להיות כמו ישראל גולדנשטיין" – לפעול בנחישות למען יוזמות קהילתיות. יפרח ציין את דלתו הפתוחה של ישראל לכל תושב ואת סגנון הניהול הייחודי שלו – חיבוק לכפופים ועמידה איתנה מול ממונים.
סגנית ראש העיר, רחל הר-זהב, סיפרה על ילדותה בשכנות למשפחת גולדנשטיין ועל החברות ארוכת השנים עם בתו הבכורה מיה ועם רעייתו מיכל. היא תיארה כיצד דמותו של ישראל ליוותה אותה מילדות ועד בגרות, במיוחד בשנים הרבות שבילתה במתנ"ס.
אורי מסיל הזכיר דברים שאמר ישראל בראיון: "אני אוהב אנשים, וכשאתה אוהב אנשים – הם אוהבים אותך בחזרה". הוא הדגיש את רוח אהבת האדם של ישראל ואף קשר בדבריו קטעים מפרשת השבוע לעילוי נשמתו.
ורד לוי, שהכירה את ישראל גם כחברת משפחה, גם כמנהלת מתנ"ס וגם כבכירה בחברה למתנ"סים, תיארה את תרומתו בכל אחד מהתפקידים הללו. כחברה, סיפרה שישראל הוא המת הכי חי שהיא מכירה – כזה שמוזכר בפי החברים גם כיום במצבים רבים. כמנהלת מתנ"ס, שיתפה כיצד הצליח ישראל לרתום אנשים ביושרו ובחום ליבו, והביאה כדוגמה מקרה שבו הפך מחאה על מחירי חוגים במתנ"ס לשיתוף פעולה פורה עם הקהילה. כבכירה בחברה למתנ"סים, הדגישה לוי את חזונו הייחודי והחלוצי להקים מרכז קהילתי עוד בטרם הייתה קיימת הקהילה, וכן הזכירה את הגברת יוכי שוברט – שותפתו להקמת אגף התרבות העירוני בהצלחה רבה.
בני המשפחה נשאו דברים מרגשים – הבן יובל גולדנשטיין סיפר על רוחו היזמית של אביו, על יכולתו לרתום אנשים למען מטרות משותפות ועל תרומתם של אנשי המתנ"ס לאורך הדרך, בהם ראש העיר המכהן.
אחותו של ישראל, דורית קרני, שיתפה בזיכרונות נעוריה לצידו וסיפרה על עיטור המופת בו זכה בעקבות גבורתו במלחמת יום כיפור. ישראל, ששירת כקצין נ"מ, הוריד את חייליו לבונקר מוגן ועלה לבדו לתפעל את התותח השמיש היחיד. הוא הצליח ליירט חמישה מטוסים סוריים ובכך הגן על בסיס מודיעין קדמי שסיפק ידיעות קריטיות לעורף. דורית סיפרה כיצד חיל האוויר טיפח את המורשת שלו והזמין אותו להרצות בפני לוחמים פעמים רבות. היא הדגישה כי פינת ההנצחה במתנ"ס היא צעד חשוב בשימור מורשתו הקהילתית, ואף הביעה תקווה שיוקמו בעיר מקומות נוספים שינציחו את פועלו.
תושבי מעלה אדומים מוזמנים להגיע למתנ"ס ולהתרשם מפינת ההנצחה הממוקמת בכניסה, המספרת את סיפורו של ישראל גולדנשטיין – דמות מופת של שליחות ציבורית, אשר פועלו ותרומתו הייחודית לעיר ולקהילה ימשיכו להדהד עוד שנים רבות.
יובל מספר על חזון אביו: "כוח שקט שמזיז ערים"
היום חונכים פינה לזכרו של אבי – אדם שלא אהב לעמוד במרכז, אך במעשיו הפך את המרכז למה שהוא.
מי שהכיר אותו ידע: הוא לא הרים את הקול – הוא הרים ערים. בשקט, בצניעות, באמונה עיקשת ובתושייה יוצאת דופן. לעיתים השקט שלו הטעה; לא רבים הבינו כיצד מישהו כה רגוע יכול להיות כה נחוש. אבל זו הייתה מהותו – כוח שקט, שידע להזיז הרים וקהילות שלמות.
אבי מילא שורה ארוכה של תפקידים ציבוריים, מגוונים ומשפיעים. עם זאת, המתנ"ס היה אחד המקומות האהובים עליו ביותר. עבורו, זה לא היה רק בניין – אלא לב פועם של הקהילה. מקום שבו ילד מוצא עוגן, נערה מקבלת השראה, ומשפחה מרגישה שיש לה כתובת. מרכזי הספורט, התרבות והנוער שבו יוצרים שפה משותפת – שפה שבונה קהילה חיה.
כשאני אומר "קהילה", אני מתכוון לאנשים – פרלה ברדיו, הרצל בטלוויזיה, ורד, אורי, שי ואורית באגף הנוער, אבי אלקובי והבובות בעדלאידע, מנו, רוג'ר, סלין, דוד, יעל טהר, מיכל בן־חיים ועוד רבים אחרים.
המתנ"ס היה לנו בית – לי, לאחיי ולחבריי. כאן נולדו הרעיונות הראשונים על מנהיגות, הקשבה ושייכות. כאן הבנו מה זה לגדול מתוך השטח, איך מנהיגות אמיתית צומחת מלמטה.
גם מי שעזב את העיר נושא עמו את השורשים שהעמיקו כאן – בזכות האנשים שפגש, הפעילויות בהן השתתף, והערכים שנלמדו לא מתוך ספר, אלא מתוך מפגש אנושי אמיתי.
אני זוכר במיוחד את שנת 2009, כשהייתי תלמיד כיתה ט' במועצת הנוער. ישבתי לשיחת השראה עם אחד משלנו – אז חבר מועצה ומחזיק תיק הנוער – שגדל בעיר והמשיך לעשייה ציבורית ויזמית. הוא הציב בפנינו דילמות מוסריות ואתגר אותנו לחשוב אחרת, להבין שהעולם מורכב ולהיות אמיצים בקבלת החלטות. השיעור הזה מלווה אותי עד היום.
גיא, ההשפעה שלך על הקהילה היא הוכחה חיה למה שמוסדות כאלה מייצרים – מנהיגות מקומית ועשייה מהלב. זה היה רק מפגש השראה אחד מתוך אינספור מפגשים, שבהם דמות משמעותית פוגשת קבוצה ומציתה רעיונות. כך בונים קהילה – וזה בדיוק מה שאבי רצה שהמקום הזה יאפשר.
אולי זה האיחול הגדול ביותר שלי: שדרך הפינה הזו, האישיות של אבי תמשיך להדהד כאן – מפגש אנושי, קהילתיות, מסירות, חזון ומעשה. דווקא בימים האלה זה שיעור חשוב לכולנו – לדבר מעט ולעשות הרבה; להאמין באנשים, בטוב שבהם, ובמפגשים של לב אל לב. פשוט לפעול – למען העיר, הקהילה והמדינה.
