שנה לטרגדיה בכביש; אדינו טגייה מספר על החיים שאחרי: "אני מגדל שישה ילדים לבדי וכל פינה בבית מזכי
ב־18 באוגוסט 2024 נהרגה אביבה טגייה ז"ל בתאונה קטלנית מול עיני ילדיה, כאשר משאית פגעה בה סמוך למחלף נחשונים. מאז נותר בעלה אדינו לבדו עם ששת ילדיהם, מתמודד עם שכול כבד, בירוקרטיה מתישה, גניבה מזירת התאונה ומשפט מתמשך נגד הנהג הפוגע. שנה אחרי האסון הוא מספר על הגעגוע, ההתמודדות, והחלום להנציח את רעייתו: "היא הייתה הכול בשבילי. הכי הייתי רוצה שאביבה תחזור".
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
שנה חלפה מאז שאביבה טגייה ז"ל נהרגה באופן טרגי, בתאונה קטלנית בכביש 6, לנגד עיניהם של ילדיה. זה קרה בבוקר 18.8.24, כאשר שבה מסוף שבוע אצל אחותה בעיר כרמיאל. סמוך למחלף נחשונים עצרה את רכבה משום שלא חשה בטוב, יצאה לשטוף את פניה, ובעודה פותחת את דלת הרכב כדי להיכנס בחזרה – משאית חולפת פגעה בה ובעוד חלקים מהרכב. אביבה נהרגה במקום, ובנס – ילדיה ששהו עימה יצאו בשלום. מאז, בעלה אדינו אינו מוצא מנוח.
השבוע, לרגל ציון שנה לאסון, נפגשתי עם אדינו. בין הדמעות שלא פסקו לרגע לאורך כל הפגישה, הוא סיפר על הגעגוע הקשה מנשוא, המחדלים, האכזבה, וההתמודדות מול מציאות מורכבת שבה הוא אב יחידני לשישה ילדים – בגילאים 16 ועד 3 – שכל אחד מהם מתמודד בעצמו עם האובדן. אדינו אף עזב את מקום עבודתו בשירות בתי הסוהר אחרי 18 שנה.
אביבה, כך מספר, הייתה אישה מלאת שמחת חיים, אהובה מאוד במקום עבודתה בבית הספר ממלכתי ג' על אנשי הצוות והתלמידים, והייתה ה"דבק" של המשפחה. "היא נגעה בכל כך הרבה אנשים", הוא אומר, "אפילו בגן השעשועים בשכונה תמיד ניגשו אליה, ביקשו עזרה. היא הייתה 'פלפלית', מלאת אנרגיה, וכל זה כל כך חסר לי".
אהבה שנולדה בחתונה
אדינו ואביבה הכירו לראשונה בחתונה – היא הייתה שושבנית של הכלה, והוא שושבין ובן משפחה של החתן. "שם נפגשנו לראשונה, ומאז לא נפרדנו", הוא נזכר. "היינו חברים כל כך קרובים, צחקנו הרבה, לא היו מריבות. בכל בוקר בשעה חמש וחצי היינו מכינים קפה אתיופי – טוחנים את הפולים ושותים יחד לפני שמעירים את הילדים. זה היה הזמן המיוחד שלנו וככה אהבנו לפתוח את היום. היום אני עדיין מכין את הקפה, גם בלי לשתות אותו – מכין ומניח בצד, ובמקביל מארגן את הילדים למסגרות".
השבוע עשה אדינו את הקעקוע הראשון שלו – על הזרוע, לזכרה של אביבה. הקעקוע עוצב על ידי בתו הבכורה.
"השיחה שהרסה את חיי"
כשאני שואלת את אדינו איך קיבל את ההודעה, הוא משתנק. "בשבת האחרונה של חייה התפצלנו – היא נסעה לאחותה עם שלושה ילדים, ואני נשארתי עם שלושה בבית. הייתה לה שבת כיפית, היום אני מבין שזו הייתה מעין פרידה. סיכמנו שתחזור ביום ראשון במקום במוצאי שבת – חופש גדול. דיברנו בטלפון, אמרתי לה 'סעי בזהירות', ויצאתי לעבודה בסביבות שמונה בבוקר.
ואז קיבלתי שיחה מהבת הגדולה שלי. היא התקשרה היסטרית, בוכה וצורחת. לא הבנתי כלום מתוך הצעקות, חוץ מהמילים 'משאית פגעה באמא'. ביקשתי שתיתן לי לדבר עם מישהו מבוגר – גם האחיינית של אביבה, כבת 20, הייתה ברכב – אבל הן היו כל כך מבוהלות שלא הצליחו לתקשר. הבת שלי אמרה שאין עם מי לדבר. הבנתי שמשאית נכנסה באמא וגם בחלק מהרכב. זה הרגע שבו כל חיי השתנו".
בזמן השיחה היה אדינו באוטובוס בדרכו לעבודה בכלא עופר. "אנשים שמעו אותי בוכה וצועק, אבל לא ברור מה הבינו. הנהג צעק עליי שאהיה בשקט. עד שהגעתי לכלא – זה הרגיש כמו נצח. תוך כדי התקשרתי לאחים שלי, לגיסים שלי, שיאספו אותי מהצומת וייקחו אותי לבית החולים. הייתי בטוח שהיא נפצעה, אולי גם הילדים, אבל לא חשבתי על הקיצון. ירדתי מהאוטובוס והתחלתי לצעוד לכיוון העבודה. הגוף שלי לקח אותי לשם בלי להבין מה אני עושה".
בדרך התקשר למפקדו וסיפר: "אביבה נפגעה בתאונת דרכים". המפקד שאל: "אתה מדבר על התאונה בכביש 6?" – הם כבר שמעו על תאונה קטלנית בחדשות. "הוא מיד ניתק את השיחה והתקשר למפקד בית הסוהר. כשנכנסתי לשם, כבר חיכו לי בכניסה. אמרו לי להפקיד את הנשק ושייקחו אותי לבית החולים. שם התחלתי להבין שמשהו מאוד רע קרה. ברכב, כשחיברתי את הטלפון למטען, קפצה ידיעה באתר Ynet וראיתי את התמונה של הרכב של אביבה".
בבית החולים בלינסון חיכו לו רבים – אנשי ביטחון, רופאים, קרובי משפחה. "שאלו אותי אם אני רוצה לראות קודם את הילדים או את אביבה. כשראיתי את ההמולה סביבי, כבר לא היו צריכים להגיד לי כלום. בתוך תוכי רק ייחלתי שזה לא נכון".
פרישה משירות בתי הסוהר
"בעקבות הטרגדיה החלטתי לעזוב את העבודה בשב"ס. לא יכולתי לחזור לשם", הוא מספר. "אפילו אחרי השלושים, הייתי נוסע לעבודה ובדרך חוזר על עקבותיי. עבדתי שם 18 שנה וכל כך אהבתי את העבודה. כל בוקר הרגשתי כאילו זה היום הראשון שלי. אילולא הטרגדיה, הייתי ממשיך עד הסוף.
אבל כשהגעתי לעבודה, האסירים ניחמו אותי. זה עשה לי ממש רע. הפכתי לחסר סבלנות ועצבני. איך אפשר ללכת ככה לעבודה? הבנתי שאני לא אחזור. היום אני מתפנה לגדל את הילדים – שיחזרו הביתה ותהיה להם ארוחה, שמישהו יחכה להם. הם צריכים אותי, ואני חייב שקט".
גניבה מהרכב – "אגרוף בבטן"
אדינו לא העלה על דעתו שייאלץ להתמודד גם עם רוע ובירוקרטיה. "אחרי שפינו את הילדים מהזירה, נשארו ברכב תיקים, כסף מזומן וכרטיסי אשראי. מישהו נכנס לרכב ולקח הכול. מאז כרטיסי האשראי חויבו בעשרות בתי עסק – בתחנות דלק, בסופרים, בכפר קאסם, בכפר סבא, אפילו במכונות הימורים.
רק אחרי השבעה גיליתי חיובים רבים. ניסיתי לבטל את הכרטיס, אבל נאמר לי שצריך אישור של בעל הכרטיס. הגשתי תלונה במשטרה – והתיק נסגר. בבנק ובחברת האשראי אמרו שפניתי מאוחר מדי ושעבר המועד החוקי להתלונן.
מה שכואב לי באמת זה רוע הלב. חוסר המצפון של אנשים שגונבים ככה, אחרי שברור מה קרה שם. הרגשתי המון זמן כעס וגם עלבון. ערב שלם ישבתי מול החיובים והתקשרתי לכל בעלי העסק שהופיעו. כולם ניתקו לי את הטלפון. השקעתי בזה שעות מול הבנק והמשטרה, עד שהרגשתי מותש".
משפט שלא מתקדם
שנה לאחר האסון, המשפט נגד הנהג הפוגע – תושב בית שמש – מתנהל בעצלתיים. "בינתיים נשלל לו רישיון המשאית, אבל לא רישיון הרכב הפרטי", מספר אדינו. "בבית משפט לתעבורה בפתח תקווה הוא כל הזמן דוחה דיונים, מחליף עורכי דין.
אני אומר לעצמי – הוא בטוח לא קם בבוקר כדי להרוג. אבל כששאלתי אותו בתחילת ההליכים אם יש לו ייסורי מצפון, חרטה, משהו – גם אם הוא חושב שהוא לא אשם – הוא ענה: 'לא! אני פשוט לא עובד כבר תקופה'. כששמעתי את זה, התפרקתי. התפרצתי, צעקתי, השתוללתי.
בינתיים הוא קיבל שנה מתנה, ובקצב הזה יקבל יותר. החוק לא שוויוני. באותו שבוע בחורה זרקה חול על בן גביר בחוף הים – ומיד נעצרה. חשבתי לעצמי: איזה יופי, אם כך יעשה צדק גם במקרה שלנו. אבל אצלנו, הצדק מתעכב".
"הבית ריק, כל פינה אביבה"
עם דמעות בעיניו, אדינו מתאר את חיי היום־יום. "הבית ריק. כל פינה בבית זאת אביבה. הכל מזכיר אותה. לא האמנתי שאצליח בכלל לעבור את השנה הזאת. זה כל כך מרסק. אני מנסה להחזיק את עצמי בשביל הילדים, אבל מתרסק בלילות. לא זוכר מתי ישנתי לילה רצוף. גם כדורי שינה לא עוזרים".
הילדים, הוא מספר, מתמודדים בדרכם: "יש ימים קשים יותר, שהם מסתגריים. המסגרות תומכות, יש גם מפגשים למשפחות שכולות. קיבלתי פה ושם תלונות מבית הספר – מקרים של בריחה, אלימות – וזה טבעי וצפוי. הקטנים שואלים בלי סוף: איפה אמא? מתי היא חוזרת? ואין לי תשובות.
הבן הגדול ברח פעם באמצע הלילה לבית העלמין. זה מאוד הפחיד אותי. מאז אני יושב בלילות בסלון, כדי לשמור עליהם. גם ככה אני לא ישן – אז לפחות יש לי שליטה".
חלום להנציח
"המשפחה שלי במעלה אדומים – ההורים, האחים – זה יתרון. פעם היינו רגילים לאכול יחד בימי שישי, היום אני נמנע. קשה לי עם ההתקהלות. חבל שאין מקום מסודר לקהילה. אפילו את האזכרה אנחנו עושים בבית מורשת, מקום קטן.
אני חולם להנציח את אביבה. אני מתגעגע אליה בכל יום. היא הייתה חברה, אמא ואישה. לא חסר לנו כלום – היינו מאושרים. מאז שהיא איננה, אני לא נכנס למקומות שמזכירים אותה. עטפו אותנו בהתחלה, אבל יש גם כאלה שנעלמו אחרי השלושים. אני מבין – קשה להתמודד מול משפחה שכולה. גם אני לא הבנתי עד שלא חוויתי על בשרי.
הכי הייתי רוצה דבר אחד – שאביבה תחזור".
כבר שנה שלמה שהרכב של אביבה חונה מול הבית, מיותם. "אין לי רישיון נהיגה, אבל גם אם היה – לא הייתי מסוגל לגעת בו. למכור אותו? אין סיכוי. הוא עוד חלק ממנה".
