מורה אהובה, לוחמת ומתנדבת
אחרי מאבק במחלת סרטן הלבלב, נפרדה מעלה אדומים ממיכל זומר – מורה לחינוך גופני, ליצנית רפואית, שחקנית תיאטרון ומתנדבת בכל רמ״ח איבריה. חברותיה, תלמידותיה ואנשי הקהילה מספרים על אישה אופטימית, חמה ואהובה, שהשאירה אחריה מורשת של נתינה, שמחת חיים וחיבוק קהילתי רחב.
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
בשבוע שעבר נפרדה מעלה אדומים ממיכל זומר, אחרי מאבק במחלת סרטן הלבלב. מיכל החלה את דרכה כמורה באור תורה רמות, ובמשך 17 שנים לימדה ספורט בחטיבת הביניים דקל וילנאי. היא הייתה חברותית, פעילה קהילתית, אדם של עשייה ומפגש אנושי. לאורך השנים צברה חברים רבים מצוות בית הספר ודורות של תלמידות. היא השתתפה בתיאטרון הקהילתי מיום היווסדו, שימשה ליצנית רפואית, הקימה גמ"ח לשמלות כלה והייתה חלק מקבוצת הריצה של בני שטיין מיומה הראשון. צוות בית הספר והחברים הרבים גם משכונת מצפה נבו ליוו אותה ואת משפחתה במחלתה עד יומה האחרון - מרגע קבלת הבשורה יום לפני פתיחת שנת הלימודים, ב־30.8.23, דרך האשפוזים, גיוס הכספים לטיפול חדשני, תקופת הטיפול הביתי, ההוספיס ולבסוף הבחירה לסיים את ימיה בביתה.
קיוותה לחוגג את הבר מצווה של בנה
לאורך כל התקופה שמרה מיכל על אופטימיות, בתקווה לחגוג את בר המצווה של בנה דביר בחודש מאי. במוצאי שבת התקיימה הפרשת חלה מרגשת, שהפכה למעשה לערב פרידה. חברים ובני משפחה ביקשו להיפרד ולספר על מיכל, שהייתה אהובה על רבים במעלה אדומים.
מנהלת בית הספר, חטיבת הביניים דקל וילנאי, בר מעוז, נפרדה בכאב:
"היית אדם של אנשים - כזו ששוברת את הקרח, שמדברת בגובה העיניים, שרואה את מי שמולך. שאוהבת להתחפש בפורים, שיש לה צחוק מדבק ואנרגיות טובות. אין זה פלא שיש לך, מעבר למשפחתך הגרעינית המדהימה והאופטימית, עוד קהילות רבות שרואות בך משפחה, רואות בך אחות.
"כאלו היו יחסייך גם עם דקל וילנאי - בית הספר שבו עבדת עשרות שנים כמורה אגדית לחינוך גופני, בצוות שקיבל מצטיין מחוזי. היית לנו כאחות: מורה ותיקה ומסורה, כזו שמקדימה להגיע בבוקר לספה בחדר המורים, אחד מעמודי התווך של התחום בבית הספר. בשעות האחרונות סרטונים ותמונות שלך נשלחות בקבוצות בבית הספר - זיכרונות מרגשים המעידים כולם על אין ספור רגעי שמחה ועשייה, תמיד את מחייכת, תמיד מוקפת אנשים.
אופטימית, שמחה וספורטיבית
"היית אופטימית, שמחה וספורטיבית. ניזונת מדברים משמחים: מאהבת הארץ וטיולים, הראשונה להתנדב למסלולי מטיבי הלכת ולטיולים שנתיים, מובילת נבחרות הריצה שרצה בעצמך ועם המשפחה אינספור מרתונים. ליצנית רפואית, שחקנית תיאטרון, מרקידה ריקודי עם, חברת מסע מלכת המדבר ועוד. נלחמת במחלה הארורה בדרך כה אצילית ואופטימית, ללא טיפת ייאוש. חיבקת, הזמנת וחיברת את כולנו למאבק שלך דרך הכנסת האורחים המופלאה שלך, של יעקב ושל הילדים.
"כמה אהבת חיים הייתה בך. אהבת את הארץ הזו, אהבת לטייל בה ולרוץ בה. אהבת ליהנות משירי מולדת, מנוף ורוח טובה. אהבת את תלמידותייך - הרבצת בהן תורה דרך עולם הספורט. בקורונה, בזום, לא הייתה תלמידה שלא נכנסה לקצב שהובלת. אהבת לראות את הטוב והשתדלת להודות על הקיים. כעת, לאחר מאבק ממושך של שנה וחצי, שלעיתים נדמה היה שאת יכולה לו - מסלול הריצה הגיע לסיומו. הסטופר נעצר. כעת זמן פציעות - ואת יכולה לנוח".
אישה של אנשים
חברותיה הטובות מצוות בית הספר סיפרו על מיכל: "אישה של אור, עשייה ואהבת אדם. החברה הכי טובה שיש. אישה שהייתה כולה חיים, נתינה ושמחה. כל מי שהכיר אותה יודע עד כמה קשה לדבר על מיכל בלשון עבר, כי מיכל הייתה החיים - אוהבת ונהנית מהם. היא הייתה כוח של טבע, מלאה באנרגיה, בחיוך ענק ובנוכחות חמה שהקיפה את כולם, ולא פספסה אף אחד. היא אהבה את הבמה, את השירה, את הריקוד, אהבה לטייל ואהבה את הטבע. היא רצה במירוצים, טיילה, התרגשה מכל יציאה לשטח ובעיקר אהבה להיות עם אנשים - אישה של אנשים. אישה ברוכת כישרונות, שאוהבת ללמוד, לחוות ולהתחדש."
כמורה, הייתה מיכל דמות בלתי נשכחת - אחת שמכירה את תלמידיה לעומק, זוכרת את פניהם ושמותיהם גם שנים רבות לאחר שסיימו את לימודיהם, ותמיד התרגשה לפגוש אותם מחדש. הייתה לה יכולת נדירה לראות כל אדם באמת, לראות אותו כמו שהוא. ללכת איתה ברחוב היה כמעט בלתי אפשרי מבלי לעצור שוב ושוב; מיכל הכירה את כולם, ולכל אחד הקדישה תשומת לב מלאה, חיוך, והתעניינות אמיתית מהלב. תמיד עם ברכות ואהבה, בלי מאמץ - פשוט כי כך הייתה.
הגשר והדבק בכל מקום
המשפחה הייתה מרכז חייה. ילדיה ויעקב היו העוגן, המקום שבו השקיעה את כל כולה. היא בנתה קשר משפחתי קרוב, פתוח ומכבד, ודאגה שילדיה יהיו תמיד זה לצד זה - מלוכדים, אוהבים ומחוברים. גם הוריה ואחיה היו חלק בלתי נפרד מחייה, כיבוד ההורים שלה היה יוצא דופן, והיא ידעה לחבר בין כולם, להיות הגשר והדבק בכל מקום שבו הייתה. למיכל היו מעגלים רבים של חברים טובים, והיא חיברה ביניהם בטבעיות, עד שפעמים רבות הפכה את כולם לחבורה אחת גדולה.
מיכלוש האהובה הייתה לב ענק - לב רחב של נתינה, רגישות ואחריות חברתית. היא הייתה דוגמה ומופת לעשייה למען הזולת. שיחקה בתיאטרון העירוני, התנדבה בסיירת ההורים, והייתה מהראשונות להושיט יד כשהוקם בית הספר למפוני העוטף. לאחר אירועי 7.10 יצאה לשדות לסייע בחקלאות, ולקחה איתה את ילדיה כדי להנחיל להם הלכה למעשה את הערכים שבהם האמינה. יחד עם מוריה בלקין הקימה גמ"ח לשמלות כלה, וליוותה כלות ברגעים המרגשים שלפני החתונה - בסבלנות שאין לה אח ורע, ברגישות ובאהבה גדולה.
מיכל אהבה מאוד את הטבע, ובמיוחד את הים - המקום שבו הרגישה חופשייה ונושמת. אפילו ביום שבו קיבלה את הבשורה הקשה על מחלתה, הדבר הראשון שביקשה היה להגיע אל הים. שם, מול הגלים, מצאה שלווה. הזיכרונות שלנו איתה מתגלגלים מצחוק בין הגלים, או פשוט יושבות יחד לשיחה עמוקה על החוף - שם ליבה היה פתוח. היא השתתפה ב"מלכת המדבר", טיילה בארץ וברחבי העולם, יצאה לחוויות בלי סוף, ובכל מקום הותירה אחריה זיכרונות טובים, צחוק, שמחת חיים ובעיקר - עוד ועוד חברים.
מיכל ידעה לקבל אנשים בדיוק כפי שהם, בלי לשפוט, בלי לתייג - רק לאהוב. תמיד היה אפשר לדבר איתה בפתיחות, להתייעץ או פשוט לשפוך את הלב ולקבל את החיבוק הכי כנה והכי אוהב שיש. זה היה כוחה הגדול, וזה מה שהפך אותה לאישה שכל כך הרבה אנשים ימשיכו לשאת בליבם.
תמיד אמרה תודה, גם ברגעים הכי קשים שלה. לרופאים ולאחיות בבית החולים תמיד אמרה תודה, אפילו בשבוע האחרון, כשכבר לא היה לה כוח. ממש בערב לפני שהלכה מאיתנו היינו אצלה כמה חברות, והיא התאמצה כל כך לפתוח את העיניים ולומר: "אני מודה, תודה רבה."
השאירה אחריה משפחה אוהבת, כל כך הרבה חברים טובים וקהילה שלמה שחשה את חסרונה בכל יום. החיוך שלה, האור שלה, עדינותה ועוצמתה יישארו חלק בלתי נפרד מהזיכרון של כולנו.
הבת מוריה: זכיתי באמא מושלמת
הבת, מוריה, סיפרה על אמה ועל הרגעים האחרונים:
"זכיתי להיות בת לאמא שלי. אמא כזאת מדהימה, כזאת יפה, כזאת חייכנית. זכיתי להכיר אותה 19 שנים. אמא נפטרה שבוע לפני יום ההולדת ה־20 שלי. זכיתי באמא מושלמת. אני קיבלתי מתנה – להיות דומה לאמא, במראה ובאופי. תמיד שיתפתי את אמא. אמא, בזכותך יש לי מקצוע, ולמדתי כמוך בוינגייט, ושנה הבאה אני מתחילה תואר ראשון בחינוך גופני. ורציתי את הסטאז' לעשות איתך, כי את בעצמך מורה לחינוך גופני. אמא, כל כך נהניתי לעשות איתך טיקטוקים ולרוץ מרוצים ולעשות כיף איתך.
אמא, כמה דיברתי איתך שאני רוצה שתלווי אותי לחופה. אתמול נתת לי את ברכתך, שאישרת שניר יציע לי נישואים ושנתחתן. הנחנו עלייך את הראש ובכינו, ואת אמרת: 'די, אל תבכו, הכל יהיה בסדר'. ליטפת וחיבקת ואמרת לי שבטח תהיי בחתונה שלי. אמרת לי: 'את יפה שלי'.
אתמול המפקד התקשר להגיד שאם אני לא באה היום הוא כותב עליי שאני נפקדת - ואני בחרתי להישאר. זכיתי להיות איתך עד הרגע האחרון, רק אני ואת מתחבקות. בסוף את מתת לי בידיים, וביצעתי עלייך החייאה. לחצתי לך בטרפזים, בדקתי דופק, בדקתי שהלב פועם, ואז ביצעתי עיסויים והתקשרתי לאבא להודיע לו.
אמא, אני זאת את - בקטן. וההצלחות שלי הן שלך, ובזכותך."
שמונה שנים בקבוצת הריצה של בני שטיין
בקבוצת הריצה, שבה הייתה מהראשונים, נפרד ממנה המאמן בני שטיין:
"יותר משמונה שנים היית חלק מקבוצת הריצה שלי. את בעצם הקמת יחד איתי את הקבוצה מהתחלה. שמונה שנים של אימונים מאתגרים, המון צחוקים והרבה מאוד נחישות מצידך. גם אם היית עייפה או הרגשת קצת לא טוב – את אף פעם לא ויתרת לעצמך, ולא עשית לעצמך הנחות. היית מגיעה לכל אימון ועושה את המקסימום שאת יכולה.
ובנוסף לכל זה – דחפת וסחפת את כולם באנרגיה ובמוטיבציה שלך. כמעט בכל אימון היית מזכירה לי, בצחוק, שאני חייב להביא שירותים ניידים לאימון, כי אי אפשר שנשים עם שלפוחית רגיזה יתאמנו ככה במשך שעה. היה לך את המשפט הקבוע: 'נו, מתי יש מירוץ?' וכשהגיע זמן ההרשמה למירוץ – את הראשונה שקראת לכולם: 'יאללה, כולם להירשם".
יותר מעשרים מרוצים שונים רצנו יחד ברחבי הארץ. מיכל לא רצתה לרוץ לבד – היא רצתה שכולם ירגישו מה שהיא מרגישה: את הניצחון על הקושי, את ההתרגשות בקו הזינוק, ואת ההצלחה והגאווה בקו הסיום. אלו החוזקות והערכים שהיא העניקה למשפחתה האהובה, שזכיתי להכיר מקרוב, וגם לסביבה שלה.
ובשנה האחרונה, כשהמחלה עצרה את הגוף שלה – הרוח שבה לא עצרה. גם כשהייתה חלשה, המשיכה לעודד, לשאול, להתעניין ולחיות את הריצה דרך כולם. היא האמינה (וגם אנחנו) באמונה שלמה שהמלחמה שלה במחלה מסתיימת בניצחון, ובמרוץ הבא היא איתנו.
תודה על הדרך שעשינו יחד, על כל פעם שאמרת 'יאללה' והזכרת לנו שאנחנו מסוגלים יותר ממה שאנחנו חושבים. תודה על החום המחבק, על האנרגיה, על החברות ועל האור שהבאת איתך לכל מקום. אנחנו נרוץ בשבילך."
מורה כיפית, זורמת וקלילה
תלמידתה מלפני 16 שנים, לבנת שמואלוב, סיפרה:
"את מיכל הכרתי כשהייתי תלמידה בבית ספר 'אור תורה' ברמות ירושלים. מהשיעור הראשון שהיא לימדה אותנו פגשנו מורה עם אנרגיות חיוביות, עם עיניים מחייכות, קלילה, קשובה לכל התלמידות, רואה ומתייחסת לכל אחת. רכה, עדינה ופשוט מורה כיפית, זורמת וקלילה. היא ידעה בחוכמה לעשות שיעורי ספורט שכל אחת תצליח ליהנות מהשיעור הזה ולהתחבר, וכל אחת רק חיכתה לשיעור שלה. הם היו מאוד מיוחדים, זה יכל להיות בכל מיני סגנונות, תמיד היה חווייתי. היא הייתה מורה שהיא תמיד חברה.
כל השיעורים שלה היו שיעורים לחיים - איך להיכנס ללב שלנו בצורה הכי מיוחדת והכי בגובה העיניים שאפשר. ואני אישית, לטווח הרחוק, הבנתי כמה זה חשוב לחיים, כמה קלילות, ומאותו רגע שהכרתי אותה היא לא יצאה לי מהחיים ומהלב. אני לא אשכח אותה ואת השיעורים שלה למרות שהם היו לפני 16 שנה. אמרתי לה כשנפרדתי ממנה שלא היו מורות כמוה, לא יהיו כמוה – מורה ואישה מיוחדת כמוה, והיא מורה שהיא חברה לחיים".
מכתב פרידה ממשפחת התיאטרון
"איך אפשר להתחיל לכתוב 'הספד' על האישה הכי חיה שהכרנו? מיכלי שלנו איננה וזה לא נתפס, גם לא העובדה שידענו, ראינו, אפשר לומר 'נלחמנו' איתה. גם כשהיינו בהלוויה, ניחמנו, זה עדיין מרגיש כמו מציאות מדומה, כאילו אנחנו בתוך סימולציה ממוחשבת ארוכה שתכף תסתיים, ונפגוש את מיכלי עם הצחוק המיוחד, 'זורקת' איזה משפט כמו: 'הייתי חייבת ללכת לאימון ואחר כך היה לי את הקורס, הקפצתי את דביר, אז סליחה שלא הספקתי, אבל הנה אני כאן. יאללה, מה עושים?'
כזו הייתה מיכלי – הראשונה להגיע בזמן, עם התרמיל המיוחד שלה שיצאה איתו מהבוקר לעבודה, ויש בו הכל מהכל: יומן, מחברות, קלמר, מחשבון, אוכל, שתייה. משננת את הטקסט בעל פה לפני כולם. תמיד יש לה סיפור מצחיק לספר מהחוויה היומית, כי מה שאדם רגיל מספיק ביום – נדמה היה שלמיכל היו שעות נוספות. לא ניתן היה לעקוב אחריה; שהרי אם יש 12 שעות הגיוניות לעשות דברים, אצל מיכל היה כפול. לעולם לא התעייפה ועברה מדבר לדבר.
רעיה, אמא, מורה, תלמידה, מתנדבת, שחקנית, רקדנית, חברה, ספורטאית, אשת חינוך מדהימה. לכל מקום שמיכל הגיעה אי אפשר היה שלא להרגיש בנוכחותה - הצחוק המתגלגל הייחודי רק לה, העיניים הטובות, הרצון לעזור גם כשלא התבקשה. לימודים היו אצלה תחביב – איפה ומתי שרק אפשר. כל תפקיד שקיבלה בתיאטרון לקחה ברצינות, באהבה והסתדרה עם כולם.
מיכלי אהבה את החיים ולכן נלחמה בכל כוחה, באופטימיות גם כשלא היה קל, עד לרגעי השבר. לא משנה באיזה מצב פיזי קשה הייתה - המשיכה לדאוג לכולם, שאלה, התעניינה, הציעה עזרה.
נפש אצילית שכמותה. מי שחיפש צחוקים, השתטות ושמחה, לטייל בארץ ובעולם, ללכת לים, להתנדב, לחפש השראה טובה – הולך למיכל או עם מיכל. כל כך קשה להיפרד מלב ענק ונדיר".
