השבוע צוין יום המאבק הבין לאומי נגד אלימות כלפי נשים: אל תחכו שזה ייגמר באסון
דפנה, תושבת העיר, עברה התעללות מינית ואלימות פיזית מצד בעלה, החל מערב נישואיה ועד שהתגרשו; היום, שני עשורים לאחר מכן, היא מספרת את הסיפור שלה בגילוי לב ובפנים חשופות, כדי להציל נשים אחרות ; על הנורות האדומות שהבהבו עוד לפני הנישואין, על גילויי האובססיה והקנאה שהפגין כלפיה, על המכות שחטפה בליל הכלולות ומאז במשך כמעט כל יום, על השהייה במעון לנשים מוכות ועל יום הגירושין שהיה הרגע המשוחרר בחייה; "אם את בזוגיות אובססיבית ומלאת קנאה, אם הוא מרחיק אותך מכל מה שאת אוהבת ומחברים שלך, אלה הן נורות אדומות. יש חיים אחרי, זה לא סוף העולם"
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
"היום אני במקום אחר, וחשוב לי להגיד לנשים שיש חיים אחרי ושלאף גבר בעולם אין את הזכות לנהוג באלימות כלפי נשים. בקשי עזרה", כך אומרת דפנה שסבלה מאלימות פיזית, מילולית, כלכלית ומינית, והיום עומדת זקופה ואומרת לנשים אחרות: "אתן לא לבד. לא להתבייש לשתף, אל תחכו שזה ייגמר באסון".
השבוע צוין יום המאבק הבין לאומי נגד אלימות כלפי נשים. בארץ הנתונים קשים. בשנת 2025 נרשמה עלייה משמעותית באלימות נגד נשים, כך עולה מנתונים של משרד הרווחה, שדולת הנשים בישראל וארגונים נוספים. עלייה זו בולטת במספר התלונות והפניות למרכזי סיוע, אך מנגד נרשמה ירידה במספר הפניות למקלטים.
נתונים עדכניים מצביעים על עלייה של 100% בפניות לעמותות וזינוק חד של 7% בתלונות למוקד 118 בהשוואה לשנה שעברה, כאשר ב-2025 נרצחו 39 נשים על רקע מגדרי (21 מהן על ידי בן זוגן).
דפנה חושפת את סיפורה בגילוי לב, ומדברת על הימים והלילות הקשים שחוותה כאישה צעירה ואם לשני ילדים קטנים, החל מליל כלולותיה ובמשך שבע שנים, עד שאזרה אומץ וויתרה על הבית למען שקט נפשי ושיקום שלה ושל ילדיה, ויצאה לחופשי.
היום, אחרי שני עשורים, היא מספרת את סיפורה בפנים חשופות: "לי אין במה להתבייש", היא אומרת, "הייתי ילדה, נערה ובחורה מלאת שמחת חיים, והוא כיבה אותי. לקח לי שנים עד שחזרתי להיות מי שאני".
איפה הכרתם?
"הייתי צעירה בת 22, זה היה בשנת 91, תקופת מלחמת המפרץ, אחרי שירות צבאי משמעותי. הייתי בן אדם פורח, אחת שאוהבת לטייל, אוהבת לחיות, לצחוק, לשמוע מוזיקה. שירתי בצנחנים בתפקיד משמעותי, כקשרית של המ"פ. אחרי הצבא עבדתי בדואר וטסנו, כל העובדים, לצרפת. באותו טיול הכרתי את ההורים שלו, וכבר שם הם סיפרו לי על הבן שלהם ואמרו לי שישמחו שאכיר אותו. לא באמת ייחסתי לזה חשיבות, אפילו שכחתי מזה כשחזרנו לארץ".
אחרי הטיול ההורים שלו יצרו איתה קשר והזמינו אותה לביתם, "הם היו זוג נחמד, התרשמתי שחיבבו אותי. כשהגעתי אליהם גם הוא היה שם. הוא מבוגר ממני ב-13 שנים וחצי, וזה הרשים אותי שהוא מבוגר ממני. הוא היה יותר אחראי".
בדיעבד כל נורות האזהרה היו שם
"יצאנו במשך שנה עד לנישואין, וכל הנורות האדומות הבהבו כבר אז. היום אני מבינה את זה, ולכן חשוב לי לדבר ולספר את הסיפור שלי עבור בחורות שנמצאות במערכת יחסים כזאת רעילה. כל כך הרבה נשים נופלות בזה. הוא היה מחזר אובססיבי, מחמיא כל הזמן, ובעיקר חוקר עם מי דיברתי, לאן הלכתי. לאט לאט הרחיק אותי מכל החברות שלי. נשים מתרגמות בטעות את ההתנהגות הזאת כאהבה גדולה וכמחמאה. אמא שלי ז"ל מיד הבחינה שמשהו לא כשורה. הייתה לה אינטואיציה של אמא, ולצערי לא הקשבתי לה. היא זיהתה שיש משהו לא כשיר ותקין, והיא אפילו איימה עליי שהיא לא תבוא לחתונה. בכל זאת התעקשתי להישאר איתו. באותה התקופה הרגשתי שהיא פשוט לא מבינה. חשוב לי להגיד לנשים שנמצאות במערכת יחסים כזו: אם אנשים שאוהבים אתכן מזהירים אתכן, תקשיבו להם. כעסתי על עצמי שלא הקשבתי לה. היום כאמא וכסבתא אני מבינה מעולה מהי אותה האינטואיציה שהייתה לאמא שלי".
ליל הכלולות
היא הגיעה לחתונה שמחה ככלה, "האירוע היה שמח ומוצלח, אבל הכל התהפך כבר באותו הלילה. כשהסתיים האירוע הגענו לבית המלון, הגעתי מבית שבנות שומרות על כבודן לפני החתונה, וגם אני נהגתי כך - כל השנה שהיינו יחד לא אפשרתי לו להתקרב אליי. פחדתי מאותו לילה כבחורה צעירה שמעולם לא הייתה עם גבר. זה היה אמור להיות ערב מרגש, ובפועל זה הפך לסיוט נוראי. הוא החליט ששיקרתי לגבי הבתולין שלי, והיכה אותי עוד באותו הלילה מכות איומות. זה היה לילה נוראי שלווה באלימות פיזית ומילולית. הרגשתי מושפלת, הוא אמר מילים קשות. לא סיפרתי למחרת על אותו הלילה לאמא שלי ולמשפחה, התביישתי והרגשתי פחד".
האלימות נמשכה, הוא היה שב מהעבודה, משפיל ומכה אותה, "הוא כל הזמן חיפש סיבה במה אני לא הייתי בסדר. הוא היה מתחקר וחושד בכל תנועה שעשיתי. זה לחיות בכלא ובפחד מתמיד. באחת הפעמים הוא גרר אותי לשירותים והכניס את הראש שלי לאסלה. אז עוד לא סיפרתי למשפחה וחשבתי שנכון ביותר זה לשתף את אחיו. אחיו כעס עליו שהוא מרים עליי ידיים, אבל 'שילמתי' על זה ששיתפתי אותו כשהיינו לבד".
השליטה האובססיבית המסוכנת
"הוא היה מלביש אותי, מסרק אותי, מסיע אותי לעבודה ואוסף אותי כשאני יוצאת מהעבודה, כדי שלא אהיה לבדי ברחוב. כשמסתכלים מהצד זה יכול להטעות כי זה נראה כאהבה גדולה. אלה הם בדיוק הסימנים של סכנה, של שליטה ובידוד. מאדם שמח הוא הפך אותי לאדם עצוב, ללא חברות. רק עם המשפחה יכולתי להיפגש, אבל באותו הזמן התביישתי לשתף אותם. עבדתי במקומות טובים שיכולתי להתקדם בהם, אך לצערי הוא מנע ממני להגשים את עצמי.
כשנכנסתי להיריון ראשון, גם אז הוא היכה אותי, משך אותי בשערות והשפיל אותי. בכל פעם שהגעתי לבקר את אמא שלי, כל כך רציתי להישאר שם ולא לחזור. אמא שלי ואחותי כבר הבינו שמשהו לא תקין וביקשו שאשאר בבית, אבל תמיד חזרתי אליו. הוא ידע תמיד להתנצל, להבטיח הבטחות".
ביקש סליחה והבטיח שלעולם לא ירים עליי יד
"אחרי שסיפרתי למשפחה שלי באיזה סיוט אני חיה, התחיל הבלאגן. הייתי בהיריון, האחים שלי איימו עליו, ובמקום שארגיש ביטחון הייתי בחרדה. פחדתי מאוד מהתגובה שלו. הוא ביקש סליחה והבטיח שלעולם לא ירים עליי יד. באותו יום, כשהיינו שוב לבד, חטפתי ממנו מכות קשות וקללות. מדובר בתקופה שנשים, והסביבה בכלל, מאוד התביישו לדבר על זה. לא היה הרבה שיח על אלימות במשפחה כמו היום".
אחרי שהם התגוררו בקרבת משפחתה בירושלים, הם רכשו בית בבית שמש ועברו לשם, "זאת הייתה טעות איומה. הוא לא הסכים שאצא לעבוד. מאישה שעובדת וחיה את החיים שלה, בבית הזה הייתי סגורה, בחרדות נוראיות יום יומיות. בכל פעם שהייתי שומעת אותו צועד בשביל כשהיה חוזר מהעבודה, הרגשתי פחד נוראי. הייתה לי שכנה שבין החצר שלנו לשלה הפרידה גדר. גם היא הייתה בחופשת לידה, ובבקרים נפגשנו. עד שהוא גילה את זה ואסר עליי. הייתי נכנסת לאחד החדרים וגוררת כיסא לדלת כדי שלא יוכל לפתוח אותה".
עברתי התעללות מינית
"כבר עירבתי את הרשויות ואת הרווחה, וגם הגעתי לבתי משפט וסיפרתי לשופט שאני פוחדת לחיות איתו. בכל פעם שפתחתי תיק נשלחנו לגישור, הוא נהג לבקש שלום בית והם קיבלו את זה. הייתי בתוך גיהנום. מעולם לא שיתפתי שעברתי איתו גם התעללות מינית. היום כבר מקבלים את זה שגבר יכול לאנוס את אשתו, פעם זה אפילו לא היה עבירה. שבע שנים חייתי כאלה חיים עם שני ילדים.
בגלל שרק הוא עבד, כשהייתי הולכת למכולת לקנות מצרכים לשבת הוא נהג לתת לי כסף, אבל פעם אחת, כשהגעתי למכולת, הגעתי לקופה עם חלות לשבת ועוד מספר מצרכים, ובעל המכולת אמר לי באי נוחות שהוא מצטער אבל בעלי היה שם הבוקר ואמר לו שאסור לי לקחת כלום. הוא עשה הכל כדי להוריד לי את כל האוויר. יש כל כך הרבה סיפורים שעברתי, למשל, פעם עברתי ניתוח בברך, לקחנו קביים מיד שרה, והוא השאיר פיקדון של 70 שקלים. אחרי מספר ימים הוא אמר שהוא זקוק ל-70 שקלים, לקח ממני את הקביים והחזיר ליד שרה".
לחיות במקום סגור עם שמירה
"הדבר החכם ביותר שעשיתי היה שלא הפסקתי לבקש עזרה. שיתפתי את המשטרה והרווחה, היו לי 'קבלות' שאני עוברת שנים של סיוט. ברגע שברשויות מבינים שיש סכנה ממשית, הם מחליטים להוציא למקלט לנשים מוכות. זה קורה בדקות, ממש להימלט מהבית. יצאתי עם הילדים בלי שום דבר נוסף, רק עם הבגד שהיה עליי. היה יום מאוד גשום, אני לא אשכח את זה בחיים. אני חושבת שבכיתי כמו שבחיים לא בכיתי. את מרגישה השפלה, מרגישה זרוקה, בודדה, שאין לך כלום.
המקום מגן על הנשים, ולכן זה לחיות בתוך מקום סגור עם שמירה. כמו לחיות בתוך כספת עם עוד 32 נשים והילדים שלהן, כולם סגורים יחד. זאת חוויה נוראית, למה אני זאת שבבית סוהר? למה אני בעונש? יחד עם זאת, יש שם השקעה של חניכים, מדריכים, צוות מדהים שעוזרים לנשים ולילדים.
אחרי חצי שנה הוחלט שאני מוכנה לצאת לחיים. לשמחתי, התגרשתי וקיבלתי עזרה בשכירות דירה מהמדינה. היום הזה שבו הגעתי לדירה במעלה אדומים, ליד אחותי, זה היה היום המשוחרר בחיים שלי. פתאום ממקלט, לדירה משלי עם הילדים. בלי רעש, בלי פחד, משוחררת.
כדי לקבל גט ויתרתי על הבית שלנו, השופט קבע שהוא צריך להביא לי את כל הציוד שהיה לנו בבית ושחשוב לילדים - מקרר, תנור, מכונת כביסה ומיטות, בפועל הוא לא נתן לי כלום. המקרר שלי היה צידנית עם קרח. הגעתי מספר פעמים להגיש תלונה, עד שהגעתי לשופט מקסים שהזדעזע מהמצב ונתן הוראה שאגיע עם המשטרה וחברת הובלה לקחת את מה שמגיע לי. הייתי עם אחותי ועם השוטרים, וזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי ביטחון מוחלט מולו. הוא סרב לתת לי את הדברים, הוא קילל, השתולל, אבל המשטרה הייתה לצידי".
עברו הרבה שנים, איך את מסתכלת על אותה התקופה?
"ניצחתי. אני עצמאית, עובדת, למדתי בעזרת הרווחה באוניברסיטת הר הצופים. אני עובדת מאוד קשה, אבל מאושרת, אני סבתא לתינוקת מקסימה".
מה המסר שהכי חשוב לך להעביר לאשה הנמצאת במצוקה כרגע?
"לקרוא סימנים מקדימים. אם את בזוגיות אובססיבית ומלאת קנאה, אם הוא מרחיק אותך מכל מה שאת אוהבת ומחברים שלך, אלה הן נורות אדומות. כל אישה שכבר נמצאת במערכת יחסית כזאת, לא לשתוק ולדעת לקבל כל עזרה. לערב כל ממסד כמו משטרה ורווחה, כדי שברגע האמת הוא לא יוכל לשקר ולספר שהיא האלימה. השתמשתי בכל השירותים, גם חוגים לילדים, וזה מאוד עזר. תגבו אתן עצמכן באמצעות שיתוף עובדת סוציאלית, ותשתפו בעיקר את המשפחה כי התמיכה המשפחתית מאוד משמעותית. אמא שלי והאחים שלי היו מאוד משמעותיים עבורי, הם נתנו לי להבין שאני שווה אחרי שהוא הצליח להוריד לי את כל הביטחון בעצמי.
חשוב לדעת שזה לא סוף העולם ושיש חיים אחרי. אני התחלתי הכל מחדש עם שני ילדים קטנים – ילד בן שש וילדה בת ארבע. גידלתי אותם בעצמי, הצלתי את חיי וחייהם. היום אני במקום אחר".
