לישון בלי כאבים
רזיאל בר-גיל, לוחם מילואים בגדוד קרבי 7109, נפצע קשה מאש כוחותינו ואיבד את חברו למילואים, תומר דולב ז"ל, באותו אירוע; לאחר חמישה חודשי שיקום אינטנסיבי ומספר ניתוחים, הוא חזר לעבודה ומסתגל לחיים החדשים ; "מסתכלים מהצד על נכה ורואים שיש לו רכב נכה ויש לו מענקים, ואני אומר שהייתי שמח לוותר על כל זה וזוכה לישון בלילה שינה טובה בלי הכאבים שמלווים אותי כל הזמן". צילום: גבריאל בהרליה
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
רזיאל בר-גיל, לוחם מילואים בגדוד קרבי 7109, היה בשבעה באוקטובר אב לילדה בת שנתיים ותינוקת כבת חודשיים. הוא עבד באוניברסיטה, וכתחביב עסק בחץ וקשת ב"קשתי" מכבי ירושלים.
נפצע קשה מאש כוחותינו
רזיאל מספר על התקרית שבה נפצע בשמונה באוקטובר מאש כוחותינו, "הוקפצנו בשבת, השבעה באוקטובר. היה לנו עיכוב בהגעת הציוד, ואת הנשקים קיבלנו רק בלילה. עליתי לסיור מחוץ לאשקלון, כל האזור סביב היו קרבות שהתפתחו. תוך כדי סיור הבחנו באב ובן שנמצאים באזור תחת אש, ורצינו להחזיר אותם לנתיב העשרה שהיה בעוצר".
רזיאל וחברו למילואים, תומר דולב ז"ל, לקחו את האב והבן לכיוון נתיב העשרה, "במקום היה כוח של צנחנים. הכוח טעה בזיהוי ופתח עלינו באש. החבר שישב לידי, תומר ז"ל, קיבל כדור לפנים ונהרג, והשאר נפצעו בדרגות שונות. האב והבן נפצעו קל".
רזיאל, שישב סמוך לתומר ז"ל, נפצע קשה מכדורים שנורו לעברו על ידי החיילים, "כתוצאה מהירי, בשני אזורים שונים במוח היה לי דימום. נפצעתי בידיים מכדורים, היו לי שתי פציעות ירי, ובנוסף היו לי רסיסים ביד, בפנים וברגל. עד היום יש לי בגוף רסיסים".
במשך חמישה חודשים הוא היה בשיקום אינטנסיבי, ולאחר כחצי שנה, אחרי מספר ניתוחים, הוא שב לעבודה.
מהן ההתמודדויות היומיומיות שפחות מדברים עליהן?
"ההתמודדות היא להסתגל למצב חדש, להבין ולהכיר את המגבלות החדשות של הגוף שלי. אני למשל, לא יכול לסגור את כף היד למצב אגרוף, אין לי מפרק באצבע. יש לי בגוף רסיסים ברגל בברך, שגורמים לכאבים, וזה מתסכל. הייתה לי תינוקת שלא יכולתי להרים אותה. מאז כבר נולדה לי ילדה נוספת שהיום היא בת שבעה חודשים. חלק מתוך ההתמודדות הוא גם במקום העבודה. נשארו תופעות לוואי כמו כאבי ראש ושינויים במצב הרוח, וברור לי שאומנם אני זה שנפצעתי, אבל גם משפחתי הקרובה נפגעה".
איזו תמיכה היית רוצה לראות יותר מהמדינה ומהחברה?
"יש פציעה שהיא שקופה. אחרי כזאת פציעה ואחרי שאתה נמצא בכזה אירוע, נשארים עם פוסט טראומה שצריך להתמודד איתה. גם בעבודה בהתחלה מאוד דאגו לי. יש ציפייה שתחזור להיות רגיל כמו שהיית, אבל אי אפשר באמת לחזור להיות רגיל כמו פעם. הכל מגובה במסמכים רפואיים כיצד להיות בעבודה, ולמזלי יש לי בוס מדהים שמבין וכוח אדם שמאפשרים על פי חוק בהקלות. הקושי העיקרי הוא שמי שהייתי לפני - הוא לא מי שאני היום".
מה עוזר לך לשמור על כוח, מוטיבציה ותקווה?
"המשפחה שלי, אשתי, הבנות, החברים, הגורמים בעירייה שיוצרים איתי קשר, שואלים ומתעניינים בשלומי ובודקים איתי אם צריך עזרה".
איך הפציעה שינתה את הדרך שבה אתה רואה את החיים?
"בחיים יש נקודות שבהן הפרספקטיבה משתנה, והראשונה זה כשהופכים להיות הורים. אבל כשאתה גם הורה וגם עובר כזה אירוע, זה משפיע עליך מאוד. כשנפצעתי הייתי בהכרה מלאה, הייתי בטוח שאני הולך למות. זה להיות בפחד מוות אמיתי. מאז אני מעריך את מה שיש. למדתי להגיד תודה על מה שיש, לנסות למצות כל שנייה שאני נושם, לדעת שהכל היה יכול להיות אחרת. למשל, יש לי עד היום רסיס שקרוב לעין. יכולתי לאבד את העין אם זה היה פוגע מילימטרים בודדים ליד. אני אומר תודה על מה שיש".
איזו מטרה או חלום אתה עדיין שואף להגשים?
"להשקיע יותר בספורט. משנת 2016 אני יורה בחץ בקשת, ומאז הפציעה עשיתי הפסקה. עכשיו חזרתי בקצב אחר דרך בית הלוחם. אני רוצה להשתתף בתחרויות בארץ דרך האיגוד. אני גם רוצה לצאת ללמוד".
מה היית רוצה שהציבור יבין טוב יותר על החיים עם נכות צה״ל?
"מסתכלים מהצד על נכה ורואים שיש לו רכב נכה ויש לו מענקים, ואני אומר שהייתי שמח לוותר על כל זה וזוכה לישון בלילה שינה טובה בלי הכאבים שמלווים אותי כל הזמן. אין יום שאני לא נוטל כדורים נגד כאב. מדובר במאבק יום יומי. ברור שזאת בחירה להביט קדימה, אבל זה קשה לקום ולא לשקוע".
האם יש אדם או מסגרת שהיו עבורך עוגן משמעותי במסע השיקום?
"אשתי שיר, שהיא לביאה אמיתית והיא מורה בתיכון תעופה וחלל. אבא שלי, שעזב הכל והגיע לגור איתנו. הבנות שלי והחברים הקרובים. אני בדיוק עכשיו בדרך למפגש עם החברים שלי מהמילואים, ואני שומר על קשר עם ההורים של חבר שלי שנהרג באירוע".
איזו עצה היית נותן ללוחם שנמצא עכשיו בתחילת תהליך שיקום?
"להקשיב לרופאים ולא לוותר. גם אם ישנה תחושה שהשיקום קצת תקוע, זאת רק הרגשה, בפועל יש התקדמות".
מהו רגע של ניצחון קטן או גדול שאתה גאה בו במיוחד מאז הפציעה?
"כשהצלחתי להרים את עמית, הבת האמצעית שלי שהייתה אז תינוקת. עדיין הייתי עם תחבושות והתעקשתי להרים אותה. למדתי להתנהל עם חצי יד. יש דברים מורכבים כמו הקלדה או לכפתר כפתור, אבל ההצלחות הקטנות האלה גורמות לי לרגעי ניצחון".
