כל רעש מקפיץ
מאור יהודה נפצע כשמחבלים חדרו למוצב בבסיס כיסופים ותקפו את המיגונית בה שהה עם חיילים נוספים; לאחר שיקום ארוך וניתוחים מורכבים הוא עדיין מתמודד עם פוסט טראומה ומלווה בכלבה שנזי שקיבל ממשרד הביטחון; "יש אלפים שסובלים מפוסט טראומה, והרעשים עושים טריגרים לפוסט טראומטיים. כל רעש מקפיץ ומכניס לחרדה". צילום: גבריאל בהרליה
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
מאור יהודה הגיע לריאיון כשהוא מלווה בכלבה המקסימה שקיבל ממשרד הביטחון, לאחר שהבינו שהפציעה שלו היא לא רק פיזית אלא גם כזו שהשאירה בו צלקת נפשית, כמו הרבה מאוד פצועים מהשבעה באוקטובר שלאורך הלחימה הסובלים מפוסט טראומה בנוסף לפציעות הגוף.
מאור מספר מה קרה ביום ששינה את חייו, "הייתי באותה השבת בבסיס כיסופים. בשעה 6:30 בבוקר התחיל מטח מטורף של טילים. רצנו כולם למיגונית שהייתה באזור מגורי המפקדה. היינו ביחד 19 חיילים עם שישה נשקים בלבד, כשהרוב היו חיילי מפקדה. 20 דקות בערך מהרגע שנכנסו למיגונית, המחבלים הצליחו לחדור למוצב. ואז מגיע הרגע שכולנו שם מבינים שהמחבלים כבר על המיגונית. באותו רגע התחיל הקרב על המיגונית עצמה".
מאור מתאר את רגעי האימה שנמשכו שעות ארוכות, "המחבלים הבחינו במיגונית ופשטו עלינו, הם היו בסביבות ה-50 מחבלים רק על המיגונית שלנו. היינו חסרי אונים, בלי נשקים כמעט. באיזשהו שלב הם התחילו להשליך רימונים לתוך המיגונית. רימון ועוד רימון ועוד רימון. ברימון הראשון אמרתי לעצמי זה בטוח חלום, אין מצב שיש מחבלים במוצב צבאי ושמשליכים עלינו עכשיו רימונים, ואם זה לא חלום אז אני בטוח עוד מעט אמות. כשהם זרקו מטען חבלה גדול של 25 קילו, נפצעתי ואיבדתי הכרה. אחרי בערך שעה, כך אמרו לי, התעוררתי וראיתי שאני פצוע ברגל, בגב ובכתף. הגוף שלי התתמלא ברסיסים. סביב השעה 11:00 הגיע כוח של הגדוד לחלץ אותנו ולפנות אותנו לחמ"ל, המפקד היה משה פרידמן, תושב מעלה אדומים".
בחמ"ל הצוות הרפואי הקימו תאג"ד והחלו לטפל בפצועים. בשעה 18:00 פינו את מאור לבית החולים סורוקה, "בסורוקה היה כאוס מוחלט, עומס נוראי של פצועים. אחרי לילה העבירו אותי להדסה הר הצופים, שם עברתי מספר ניתוחים כדי להוציא את הרסיסים בגב, ביד וברגל. תיקנו לי את העצב ביד כי לא יכולתי להזיז את האצבעות. גם היום התנועה מוגבלת. לאחר מכן התחלתי תהליך שיקום".
מהן ההתמודדויות היומיומיות שפחות מדברים עליהן?
"ההתמודדות שלא נראית לעין כמו הפציעה הפיזית היא פוסט טראומה, וזה הרבה מעבר לכאב פיזי, זאת התמודדות של האדם עם עצמו בתוכו. זה לא מרפה לרגע. כל דבר קטן מזכיר ומציף. זה הכי קשה, כי זה גורם להתפרצויות ועצבים שמוציאים על המשפחה. כולם סובלים מזה. זה תסכול בלתי נגמר. הסביבה לא יכולה באמת להבין את ההתקפים, ולכן לא רק אני חי את הטראומה, גם ההורים שלי, המשפחה".
איזו תמיכה היית רוצה לראות יותר מהמדינה ומהחברה?
"הייתי שמח שתהיה בחברה יותר מודעות לנושא הזה. יש אלפים שסובלים מפוסט טראומה, והרעשים עושים טריגרים לפוסט טראומטיים. ברור שאיש לא עושה את זה בכוונה ושהרעש הוא מתום לב, אבל חשוב שתהיה מודעות. כל רעש כמו נפצים, אופנוע שעובר, אפילו ילד שבועט בכדור על קיר - מקפיץ ומכניס לחרדה. למרות שיש מודעות בארץ, זה עדיין לא מספיק".
מה עוזר לך לשמור על כוח, מוטיבציה ותקווה?
"המשפחה שלי. המשפחה מעל הכל, היא מאוחדת ותומכת, גם בהתפרצויות שלי. הם כל כך מכילים, ולאחרונה מהמרפאה של משרד הביטחון הביאו לי את הכלבה שנזי שהצטרפה למשפחה. זו כלבת שירות, כמו כלב נחייה לעיוורים, שעוזרת למתמודדי פוסט טראומה".
איך הפציעה שינתה את הדרך שבה אתה רואה את החיים?
"היא ביגרה אותי, יש דברים שפתאום אין לי עניין בהם, כמו מסיבות שפעם אהבתי. יש מגבלות פיזיות שאני לומד לחיות איתן, ואני מחפש משמעות בחיים ורוצה להקים משפחה".
איזו מטרה או חלום אתה עדיין שואף להגשים?
"הרבה מטרות קטנות, אבל בעיקר לנצח את החיים".
מה היית רוצה שהציבור יבין טוב יותר על החיים עם נכות צה״ל?
"שתהיה יותר הבנה, למשל אם יראו אותי עם שנזי שיש לה וסט של משרד הביטחון, לא צריך לשאול שאלות כי לא תמיד קל לדבר על זה".
איזו עצה היית נותן ללוחם שנמצא עכשיו בתחילת תהליך שיקום?
"להתמיד בטיפולים. עד היום אני בטיפולים, למרות שזה קשה ולא תמיד יש כוחות לצאת, כדאי לפגוש אנשים ולהיפתח, זה חשוב ומקדם. יש הרבה אנשים טובים שנמצאים כדי לעזור".
מהו רגע של ניצחון קטן או גדול שאתה גאה בו במיוחד מאז הפציעה?
"כל יום הוא ניצחון. להצליח לישון, לקום מהמיטה למרות הקושי, זה ניצחון. לעשות הליכה ולהעסיק את עצמי. כל פעולה בשבילי היא ניצחון".
