אל תחנו בחניית נכים
רוני גוזלן איבד את שתי רגליו בפיגוע בגבעה הצרפתית; חמש שנים לאחר הפציעה התחתן עם מלי ז"ל, שנפטרה לפני שמונה חודשים;כאדם עם כיסא גלגלים הוא מתמודד עם מצוקת חנייה לנכים וחוסר נגישות במקומות רבים; "הרבה מקומות לא מונגשים, והייתי מצפה שדווקא עכשיו אחרי המלחמה זה ישתנה, כשנוספו עשרות אלפים נכי צה"ל". צילום: גבריאל בהרליה
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
רוני גוזלן איבד את שתי רגליו ב-19 ביוני 2002, בפיגוע בצומת בגבעה הצרפתית, כששירת כשוטר במשמר הגבול. הוא הבחין במחבל שעורר בו מיד חשד, אך במקום לברוח הוא רץ לעברו בניסיון לעצור אותו. באותו רגע המחבל המתאבד פוצץ את עצמו. שבעה בני-אדם נהרגו בפיגוע, וכתוצאה מהפיצוץ איבד רוני את שני רגליו. מאז הוא מרותק לכיסא גלגלים.
רצתי לעברו, והוא התפוצץ
"אני זוכר שהייתי בטיול עם היחידה שלי באילת. ההסעה הורידה אותי בצומת הגבעה הצרפתית, לא הייתי אז על מדים. בצומת ראיתי אדם חשוד, היה לו תיק גדול מאוד על הגב, אבל מה שיותר משך את תשומת ליבי הוא הטלפון הנייד ההפוך שהוא החזיק צמוד לאוזן. הבטרייה הייתה למעלה והאנטנה למטה. הבנתי שמשהו פה חשוד. הוא קלט אותי והתחיל לברוח. רצתי לעברו, ואז לפני הטרמפיאדה גם בעטתי בו והוא התפוצץ. אני זוכר שאחרי כמה שניות פתחתי את העיניים. הייתי בהכרה מלאה. אני זוכר המון עשן, ובעיקר שקט. שמתי חוסם עורקים על הרגל שלי, וניסיתי לטפל בסבתא ונכדה שלצערי נהרגו".
מהן ההתמודדויות היומיומיות של נכה שפחות מדברים עליהן?
"כאדם על כיסא גלגלים אני מרגיש שיש פחות הבנה למצוקה, ולפעמים אפילו זלזול. רק הבוקר הייתי צריך להגיע למוזיאון קסטל, וחניית הנכים הייתה תפוסה. אני חייב חנייה גדולה יותר המיועדת להוריד את הכיסא, ולכן עשיתי שלושה סיבובים עם הרכב כדי להבין איך ואיפה אוכל להחנות, אבל בסוף התייאשתי ועזבתי את המקום. אני פונה לכולם, גם אם לאדם יש תעודת נכה והוא יכול להחנות בחניית נכה כחוק, אם אין לו כיסא גלגלים והוא מסוגל ללכת אז לפני שהוא חונה כדאי שיזכור שיש כאלה שלא יכולים להחנות בחניה רגילה".
מה עוזר לך לשמור על כוח, מוטיבציה ותקווה?
"הילדים שלי".
איך הפציעה שינתה את הדרך שבה אתה רואה את החיים?
"לפני הפציעה הייתי חובש קרבי, והמטרה שלי הייתה לצאת לקורס פראמדיקים. בעקבות הפציעה לא התאפשר לי להגשים את החלום, ושיניתי כיוון לכיוון הספורט, רכיבה על סוסים ומשחק בכדורסל נכים. בנוסף אני עושה הרצאות בבתי ספר וזה ממלא אותי מאוד, בשבילי זה תחליף לטיפול פסיכולוגי".
איזו מטרה או חלום אתה עדיין שואף להגשים?
"אני מגשים, קם בוקר עושה מה שאני רוצה, והכי חשוב לי זה לראות את ילדים שלי, שיהיו עם חיוך על הפנים".
מה היית רוצה שהציבור יבין טוב יותר על החיים עם נכות?
"תחום הנגישות עדין בעייתי. הרבה מקומות לא מונגשים, והייתי מצפה שדווקא עכשיו אחרי המלחמה זה ישתנה, כשנוספו עשרות אלפים נכי צה"ל. אני מגיע למקום ולא יכול לעלות על המדרכה או למשרד שממוקם בקומה שנייה, ואז הפתרון הוא ששולחים את המזכירה למטה אליי".
האם יש אדם או מסגרת שהיו עבורך עוגן משמעותי במסע השיקום?
"מלי אשתי ז"ל, שנפטרה לפני שמונה חודשים. היא הייתה עבורי עמוד התווך והצלע שלי. אני עטוף במשפחה שלי, בילדים, באחים וגם בהורים של אשתי".
איזו עצה היית נותן ללוחם שנמצא עכשיו בתחילת תהליך שיקום?
"לא להסתכל לאחור. מי שמסתכל לאחור נופל, ומי שמסתכל קדימה צועד. עם כל הכאב הפיזי והנפשי, יש הרבה טוב. תאמין בעצמך ותגיע הכי רחוק".
מהו רגע של ניצחון קטן או גדול שאתה גאה בו במיוחד מאז הפציעה?
"כשאשתי קיבלה אותי למרות הנכות. מלי הייתה צעירה ויפהפייה, והיא הלכה איתי יד ביד. התחתנו בדיוק בתאריך הפציעה, חמש שנים אחריה. התאריך של יום הפציעה הוא היום שבו קיבלתי את החיים שלי בחזרה, וזה סימל דרך חדשה וניצחון".
