מסע של כאב, חיבוק ותקווה
תהילה ואן גלדר, אמו של החייל עומר ז"ל, כותבת על מסע של 23 זוגות הורים שכולים ממלחמת חרבות ברזל, שיצאו למסע תראפי בקפריסין מטעם יד לבנים ו-FIDF – . חמישה ימים של שיתוף, דמעות, זיכרון ואור קטן בתוך האסון
פורסם בתאריך:
מסע תראפי בקפריסין, להורים שכולים. 7 וחצי חודשים וממש קשה לי עם ההגדרה הזו, שלא בחרתי בה, אמא שכולה? שכול? אני? איך זה קשור אליי בכלל? אני לא מסוגלת לומר שעומר... אני אומרת 'מאז האסון' ואני בתוכי עוד לא מעכלת בכלל את זה שאנחנו באסון, נאחזת בכוח בכל חוט של תקווה ושמחה וקרן אור. שכול? לא תודה. זה לא מה שהזמנתי.
ואז הגיעה ההזמנה הזו למסע הזה וכל מי שסביבי אמר שזה חשוב וחובה וברור שאתם הולכים, וחשבנו וחששנו ונרשמנו עם מחשבות וחששות. וכך יצא לו המסע ה-20 והאחרון שיצא מטעם 'יד לבנים' בשיתוף עם ה- FIDF לקפריסין הידידותית, במלון cap st georges המושקע.
אמרנו לעצמנו, מדובר בחמישה ימים, יחידת זמן לא גדולה מדי, לא קטנה מדי- משהו טוב באמצע. וזה בדיוק מה שזה היה.
מפגש של 23 זוגות הורים שכולים ממלחמת חרבות ברזל, אנשים מרקעים שונים, ממקומות שונים בארץ שהתכנסו יחד לחמישה ימים של שיחות, שיתופים, תמונות, דגלים, דמעות, כאב שאין לו סוף... סטיקרים, צחוקים, שירים, הליכה על חוף הים, צעידות בוקר משותפות, סדנאות קבוצתיות, ערב כתיבת האותיות של הבנים והבת המדהימים של חברי הקבוצה, בספר תורה שיוכנס לכותל והכל באווירה של חיבוק עוטף של צוות יד לבנים.
חזרנו בצל הדיבורים על תקיפה באיראן שבוטלה / נדחתה, לאותה המציאות של חיינו, אבל עם עוד חברים לדרך הכואבת הזו, עם עוד מחשבות ורעיונות, נושאים כאב קרוב יותר של עוד 22 משפחות. אנשים יקרים שהיה מדהים להכיר, לשמוע בשיחות אחד על אחד, על הבנים והבת, על ההתמודדות ועל החיים עצמם, שהגיעו בפתיחות וסקרנות, רוצים לשמוע ולספר, לנו זה היה המסע הראשון בעולם השכול- והם חיבקו וקיבלו אותנו באהבה.
הלאור בן הזוג שלי ואני עשינו לנו מנהג כואב: בכל ערב עשינו חיפוש על כמה שמות של הבנים/ הבת, כך למדנו עוד, הכרנו עוד וכאבנו ובכינו עוד.... במסע הזה, בקטן, אפשר היה לראות ולהרגיש את ישראל היפה. הכואבת והיפה.
