מדוושים מעל המכשול
האוכל והפינוקים הם מחווה יפה, אבל הלוחמים שחוזרים מעזה זקוקים להרבה יותר מזה. אבי שטיימן, תושב מעלה אדומים, החליט לא להשאיר את החברים שלו לבד עם הסיוטים. בשיחה חשופה הוא מספר על הפרויקט שהופך את הרכיבה על אופניים לכלי טיפולי, על הרגע שבו לוחם קופץ מרעש של מגש נופל, ועל הקבוצה שהפכה עבור המילואימניקים לעוגן של שפיות.
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
בימים שבהם המושג "פוסט-טראומה" הופך לכותרת שגרתית, יש מי שהחליט להפסיק לדבר ולהתחיל לדווש. אבי שטיימן (38), שעלה מארצות הברית ומתגורר במעלה אדומים כבר 15 שנה, זיהה את הפער הכואב שבין יום העיבוד הצה"לי הרשמי לבין המציאות המורכבת של החיים בבית. יחד עם עמותת GEERZ (גריז) והמדריך המקומי אבי בזק, הוא הקים את "לרכוב מעל המכשול" – מיזם המעניק ללוחמים מרחב בטוח לפרוק את המשא שעל הלב דרך הרגליים.
איך הכל התחיל? מה גרם לך להקים את הפרויקט דווקא עכשיו? "הפרויקט מיועד למילואימניקים, בעיקר לוחמים, שעברו סיטואציות קשות במלחמה. העיבוד שהצבא נותן במשך יום אחד הוא מחווה יפה, אבל הוא לא עושה את העבודה עד הסוף. לפני שנה התחלתי לשאול: מה התוכנית לטווח ארוך? זה נהדר שמביאים אוכל למילואימניקים ומפנקים את הילדים בלונה פארק, אבל זה לא מאה אחוז ממה שצריך. מי שנכנס ויוצא מעזה כל כמה חודשים נשאר עם שריטה כזו או אחרת. הוא צריך קהילה תומכת – לא רק באוכל, אלא בצד הנפשי".
"ראיתי אותם חוזרים עם סיוטים"
"יש לי חבר טוב בשכונה שעבר אירוע קשה מאוד, איבד חברים ונפצע", מספר אבי. "ראיתי אותו ואת החברים האחרים חוזרים מהמילואים עם סיוטים. הבנתי שהעיבוד הצבאי לא תמיד מספיק, ורבים גם מוותרים עליו מראש. שאלתי את עצמי שוב: מה התוכנית לטווח ארוך? הפינוקים מסביב חשובים, אבל זה לא מה שצריך באמת בשטח".
למה דווקא אופניים? למה לא "מעגל גברים" מסורתי? "דיברתי עם חברים שלי והם אמרו לי בפירוש: 'תקשיב, למעגל גברים אני פשוט לא אגיע'. גברים זה עולם אחר, הם לא תמיד אוהבים פשוט לשבת ולדבר. אני אישית רוכב במעלה אדומים כבר חמש שנים ויודע כמה טוב זה עושה לי. אמרתי – בואו ננצל את הרכיבה ככלי. קודם כל בשביל הכיף, השחרור והרוגע, ודרך זה נפתח גם את הנושאים הכבדים".
מי מוביל את הקבוצה במעלה אדומים? "אני הקמתי את התוכנית הכללית, אבל אבי בזק הוא זה שמוביל את הקבוצה בשטח. הוא מורה בבית הספר 'דקל', איש ודמות מאוד מוכרת ומוערכת בעיר. הוא מדריך פנומנלי, תותח על, והוא זה שעושה את העבודה הקשה עם החבר'ה ברכיבות ובשיח. המדריך הוא עמוד התווך של כל הסיפור הזה".
שפה משותפת בשבילים
איך נראה המפגש שלכם בפועל? "בנינו תוכנית של 12 שבועות, שכל מפגש בה מחולק לשלושה חלקים: שליש מיומנויות רכיבה, שליש רכיבה בשבילים המדהימים שסביב מעלה אדומים, ושליש 'שיח פתוח'. אנחנו מדברים על הכל: על התכנון קדימה, על השיבושים שהמילואים מייצרים בבית, ועל המעברים האינסופיים בין מדי ב' לבגדים אזרחיים".
"פתאום אתה מגלה שאתה לא מוזר ולא שונה, ולכולם יש פלאשבקים וכולם לא ישנים. אנחנו מחברים בין האופניים לחיים. למשל, כשיש עלייה קשה ומישהו נאלץ לרדת מהאופניים, אנחנו יושבים במעגל ומדברים על מה זה אומר 'להרגיש מסוגלות' ומה זה אומר כשאתה לא בשליטה. הלוחמים אומרים: 'אני אפילו לא חייב להסביר מה עבר עליי, כי אני מבין שכאן מבינים אותי'. זו שפה משותפת. אין לזה כותרת של 'טיפול רגשי' במשרד מול פסיכולוג, דבר שמרתיע גברים רבים, אבל זה טיפולי לכל דבר".
ציינת שלא מדובר רק באנשים עם אבחנה רשמית של PTSD. "טראומה זה ספקטרום מאוד רחב. כל מי שהיה בחמישה או שישה סבבי לחימה נמצא שם, בתוך הספקטרום. גם אם הוא לא 'מאובחן', הוא צריך את זה. לוחמים ותיקים ממלחמת יום כיפור או לבנון מספרים על טריגרים שקופצים להם אחרי 10 או 15 שנה כי זה לא טופל בזמן".
"חבר סיפר שהיה בבית הכנסת בשמחת תורה האחרון, ופתאום, תוך כדי מעגלי הריקוד, הוא ראה אנשים מזיזים שפתיים בשירה אבל לא שמע קול – ופשוט נכנס לפאניקה. אנחנו מאמינים שההתערבות שלנו עכשיו מונעת מהם להפוך לפוסט-טראומטיים קשים בעתיד. אנחנו סוג של עזרה ראשונה לנשמה".
סגירת מעגל בין הרקפות
היה לכם לא מזמן רגע שיא בבארי. איך זה השפיע על המשתתפים? "נכון, לקחנו את הקבוצות לרכיבה בבארי. עבור רבים זו הייתה הפעם הראשונה שהם חוזרים לאזור מאז הלחימה. פגשנו תושב בארי ששרד את הטבח, והרכיבה בין הרקפות של 'דרום אדום' הייתה סגירת מעגל מטורפת. החבר'ה מקבלים אופניים חדשים וציוד מלא לאורך כל התוכנית, ובסוף הם יכולים לרכוש אותם במחיר מסובסד מאוד. בתוכנית האחרונה כולם רכשו את האופניים וזו האמירה הכי חזקה – הם הבינו את הערך והם נשארים שם".
"חשוב לי להזכיר את עמותת GEERZ, כי באמת בלעדיהם שום דבר מזה לא היה קורה. אבל מבחינתי, המילואימניקים שמשתתפים הם הגיבורים האמיתיים. להודות שאתה צריך עזרה ושאתה צריך מקום לדבר זה לא מובן מאליו".
מה השלב הבא עבורכם? "אנחנו מרחיבים את התוכנית לסמסטר נוסף. המטרה היא אחת: שאף לוחם לא ירגיש שקוף. שיידעו שאכפת לנו מהם, ושגם מעל המכשול הכי גבוה אפשר להמשיך לרכוב. הרכיבה משחררת, והידיעה שאתה לא שונה ולא מוזר נותנת כוח. המילואימניקים שבאים הם הגיבורים, כי הם מוכנים להודות שהם צריכים את המרחב הזה".
