הגן שבו הזיכרון צומח
בבוקר אחד של ט"ו בשבט, בין עצי הזית והמדבר של כפר אדומים, נטלו ילדים ומשפחות חלק בסיפור של המשכיות: הכירו את "גן דרור", מפעל חיים מרגש שהקימו נשות המילואימניקים לזכר לוחם הימ"מ דרור אלטון ז"ל, מקום שבו לא לומדים על מלחמה – אלא על איך חיים אותה במלוא עוצמתה.
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
משה ניסנבוים
בבוקר אחד של ט"ו בשבט, מתחת לעצי הזית העתיקים ליד כפר אדומים, יושבים ילדים קטנים על מחצלות צבעוניות. הם שרים שירי ארץ ישראל, רוקדים במעגלים, מטיילים בטבע ושותלים עצים רכים באדמה היבשה. עבורם זהו עוד יום רגיל בגן, יום של חופש ויצירה. אבל עבור ההורים והמשפחות שמסביב – זה הרבה יותר מזה. זהו "גן דרור", גן ילדים שנולד מתוך כאב גדול – והפך לסיפור של חיים, תקווה והמשכיות מעוררת השראה.
הגן נקרא על שמו של לוחם הימ"מ דרור אלטון, גיבור ישראל שנפל ב-7 באוקטובר בקרב גבורה עילאי מול מחבלים בצומת שער הנגב. בן 29 היה במותו. הוא הותיר אחריו חלל עצום, אישה אוהבת, כליל, ותינוק בן חצי שנה בלבד – ארז. אבל מי שמגיע לגן בכפר אדומים מגלה מהר מאוד דבר אחד מהותי: כאן לא מדברים עם הילדים על איך דרור נהרג. כאן מדברים, נושמים וחיים את הדרך שבה הוא חי.
גג: היוזמה של הנשים שנשארו מאחור
הרעיון להקים את הגן לא נולד בישיבה רשמית של משרד החינוך או במועצה מקומית, אלא מתוך מציאות חדשה, כואבת ומבלבלת. בימים הראשונים של המלחמה יצאו הגברים למילואים - רבים מהם ליחידות קרביות ולחודשים ארוכים שלא נגמרו. בכפר אדומים וביישובי גוש אדומים נותרו נשים צעירות עם תינוקות ופעוטות, כשהשגרה מתערערת והמתח הביטחוני מרחף מעל הכל.
קרן רוזנפלד, תושבת כפר אדומים שבעלה, לוחם בהנדסה קרבית, עשה יותר מ-500 ימי מילואים, זוכרת היטב את התקופה ההיא. "הגברים שלנו היו בחזית. נשארנו בבית עם ילדים קטנים – תינוק במנשא, פעוט בעגלה – והרגשנו שהילדים סופגים את המתח", היא מספרת. "הבנו שהם צריכים משהו אחר. לא רק מסגרת שתשמור עליהם – אלא מקום שייתן להם כוח לצמוח".
כך נולד הרעיון: גן שמבוסס על חיבור עמוק לטבע, לקהילה ולחיים עצמם. חלק מהאבות בקבוצה היו חברים קרובים של דרור אלטון מהיחידה. כששמעו על היוזמה של הנשים, הם אמרו מיד: זה בדיוק דרור. זה האדם שחי את החיים במלואם, האדם שתמיד סחף אחרים קדימה בחיוך ובביטחון.
"הסיפור של גן דרור מתחיל ב-7 באוקטובר", משחזרת קרן. "ואנחנו הנשים, שבדרך כלל מאוד אקטיביות, מצאנו את עצמנו חסרות אונים. ובתוך כל חוסר הוודאות התחלנו להרגיש התפוררות. ואז נחשפנו למושג 'צמיחה פוסט טראומתית' – התובנה שמתוך הטראומה אתה יכול לייצר כוחות גדולים. והבנו שהילדים האלה צריכים מצע שיעזור להם לצמוח. לא משהו על הדרך, אלא גן שנהיה מושקעים בו במאה אחוז. ואז באו החברים של דרור והציעו שהגן ייקרא על שמו. כשנפגשנו עם הוריו, אבי ורותי, ושמענו מהם את הסיפורים על דרור, הבנו שזו הרוח שצריכה לפעם כאן. הוא הקריב את חייו כדי שנוכל לחיות פה בשקט, והחובה שלנו היא לייצר לילדים שלנו חיים טובים, לא חיים של טראומה, של להעביר את הגילאים הקריטיים האלו ב'חרבו-דרבו'".
לחיות את המדבר: גן שמחובר לאדמה
גן דרור פועל כיום במבנה זמני באזור גוש אדומים, אך רוב הפעילות הממשית שלו מתרחשת דווקא בחוץ. בכל שבוע יוצאים הילדים לימים שלמים בטבע – במדבר הפתוח שמסביב לכפר אדומים. הם מטיילים בואדיות, יוצרים מחומרים טבעיים, שרים ורוקדים תחת כיפת השמיים.
נועה בקל, מנהלת הגן בת ה-30 מהיישוב אלון, היא פסיכולוגית חינוכית בהכשרתה שהגשימה חלום ועשתה הסבה להוראה לגיל הרך. עבורה, הגן הוא שליחות. "אנחנו רוצים שהילדים יהיו כמה שיותר בטבע. במדבר. באוויר הפתוח. שירגישו חופש", היא אומרת. "כרגע הגן במבנה זמני בנופי פרת, והתקווה היא שבשנה הבאה יושלם מבנה הקבע. הרעיון הוא להיות כמה שיותר קרובים לאדמה. יש לנו שני ימי חוץ בשבוע, שבהם כל הפעילות היא בשטח. יוצרים מלאכות מחומרים טבעיים ומשתדלים שהאוכל יהיה בריא".
בפעילות ט"ו בשבט המיוחדת שנערכה בחוות "עין השמש", הילדים וההורים התכנסו לחגיגה בטבע. אחרי "שירת העשבים" וריקודים לצלילי "מקהלה עליזה", הגיע רגע השיא: נטיעת עצים. בין העצים שנשתלו היה עץ רימון – שנבחר במיוחד כדי לסמל את דמותו של דרור.
"דרור היה נדיב כמו רימון"
בטקס הקטן והמרגש, כליל, אלמנתו של דרור, הקריאה מילים שכתבה אמו רותי. "אני לא הצלחתי לכתוב ורותי לא תצליח להקריא, אז אנחנו עושות את זה יחד", אמרה כליל בחיוך מהול בעצב לקול צחוקם של הנוכחים.
"הרימון הוא סמל לשפע ולברכה", נכתב בדברים של רותי. "ולדרורי היו כל כך הרבה זכויות. הוא בחר בעץ הרימון כי הוא הכי מתאים לאזור הזה, כי הוא אוהב אור ושמש כמו דרור. הרימון מייצג את הברכה 'שירבו זכויותינו כרימון'. דרור שלנו היה נדיב כרימון. הוא חלק בנדיבות את מה שהיה לו עם המון אנשים – חוכמת חיים, שמחת חיים ואהבה".
עבור המשפחה, הרגע הזה – לראות ילדים קטנים שותלים עץ ומדברים על דרור בחיוך – הוא רגע של נחמה אמיתית. "הקסם של הגן הזה", אומרת כליל, "הוא שזה לא הנצחה במובן הרגיל. זה לא מקום שמספר על מוות או על קרבות. זה מקום שממשיך חיים. כשאחד החברים של דרור סיפר לי על היוזמה, הרגשתי שדרור היה מתמוגג אם ארז היה הולך לגן כזה. כשארז היה קטן, הוא לא הסכים לשכב על הגב אפילו לשנייה. אבל ברגע שהיית שם אותו בחוץ על האדמה, הוא היה נרגע. הרגשתי שזה נועד להיות גן דרור".
איך מספרים לילדים על גיבור?
ילדי הגן עדיין צעירים מאוד, בני שלוש או ארבע. הדרך שבה הם פוגשים את דמותו של דרור שונה לגמרי מהדרך שבה מבוגרים זוכרים אותו. כאן אין תמונות עם מסגרת שחורה, אלא סיפורים חיים. בכל חג או ראש חודש, רותי אלטון שולחת לגן סיפור קטן מילדותו של דרור. סיפור על ילד יצירתי, על מנהיג קטן בחבורה, על ילד שתמיד מצא פתרון לכל בעיה.
"אלו סיפורים אמיתיים", מדגישה רותי. "חוויות ילדות שלנו עם דרור. אני מניחה שבשלב מסוים ייגמרו לי הסיפורים מהילדות המוקדמת, ונעבור לסיפורים מגיל מאוחר יותר". את הסיפורים הללו מקריאות הגננות לילדים במפגש הבוקר. כך הם מכירים את דרור – לא כלוחם נועז בימ"מ שנפל בקרב, אלא כילד שהיה פעם כמותם, כחבר וכאדם.
"אנחנו לא מדברים עם הילדים על הטרגדיה", מסבירה נועה הגננת. "הגן עצמו הוא הכי חי שיש – וכך גם הזיכרון של דרור. ההנצחה היא דרך כוחות החיים".
ארז: הילד שמבין הכול
בפעילות המרגשת בכפר אדומים היה ילד אחד שהכול נגע בו במיוחד – ארז, בנו של דרור. בקרוב ימלאו לו שלוש. למרות שהיה רק תינוק כשאביו נהרג, ארז כבר מכיר את דמותו היטב מתוך התמונות בבית, מהסיפורים הבלתי נגמרים של המשפחה ומהחברים הלוחמים שבאים לבקר. הוא יודע שאבא שלו הוא גיבור, והוא יודע שיש הרבה מאוד אנשים שממשיכים לדבר עליו ולפעול בשמו.
לפעמים, מספרת כליל, ארז מבקש לפגוש ילדים אחרים שחולקים איתו את אותו גורל כואב. "הוא אמר לי שהוא רוצה לראות ילדה שגם לה אין אבא", היא מספרת בשקט. "הוא חושב שהיא תבין אותו הכי טוב".
הקשר בין הוריו של דרור לבין כליל הוא קשר של דם ואהבה. "היא כמו הבת שלנו", אומרים אבי ורותי. כליל מחייכת ומאשרת: "דרור ואני חברים מכיתה ח'. גדלתי אצלם בבית. אצל רותי ואבי כל אחד מרגיש בבית, והיה לי ברור שהם יישארו תמיד המשפחה שלי, לא משנה מה קורה".
לא זיכרון – אלא המשך הדרך
לצד הצוות המקצועי, הגן נשען על רוח של התנדבות יוצאת דופן. קרן רוזנפלד מתנדבת בגן מדי יום, ולצידה רחל סיני, גננת ותיקה עם 40 שנות ניסיון שיצאה לפנסיה. כששמעה על "גן דרור", החליטה רחל שהיא חייבת להיות חלק מזה. למרות שאין לה רכב, היא מגיעה בכל יום ממעלה אדומים – כשבעלה מסיע אותה – רק כדי להיות שם עבור הילדים.
עבור האנשים שמובילים את גן דרור, המטרה ברורה לחלוטין: לא להקים עוד אתר הנצחה סטטי. לא לשקוע בתוך יגון הכאב. אלא ליצור משהו פועם, נושם וצומח. מקום שבו ילדים לומדים ערכים של חברות, אומץ, עזרה לזולת ואהבת הארץ – ערכים שהיו חלק בלתי נפרד מחייו של דרור.
"הגן הזה", אומרת אחת האימהות כשהיא מביטה בילדים המכוסים באבק המדבר ובחיוך רחב, "הוא הדרך שלנו לומר לילדים: גם מתוך הכאב הכי גדול והחושך הכי עמוק – אפשר וצריך להמשיך לצמוח". כשהמסך יורד על חגיגת ט"ו בשבט, נשארת תחושה שהעצים שנטעו הילדים היום, בדיוק כמו הגן עצמו, יכו שורשים עמוקים באדמת המדבר ויספרו את סיפורו של דרור אלטון לעוד שנים רבות.
