"המשימה שלנו כאימהות היא להפוך את הדמות שהפכה לדמות לאומית לדמות אנושית"
דברים שאמרה מיכל זמורה, אלמנתו של רפ"ק ארנון ז"ל, בועידת ההנצחה הלאומית. צילום: אגף דוברות וקשרי ציבור במשרד הביטחון
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
ברוך מאירי
ברגשות מעורבים ובהמון שאלות מלוות עשיתי בשבוע שעבר דרכי לעבר בנייני האומה בירושלים. בכך נעניתי להזמנתו של ידידי הטוב, תושב מבשרת ציון, אריה מועלם. סמנכ"ל וראש אגף משפחות, הנצחה ומורשת במשרד הביטחון. במשך יום שלם עמדה על הפרק השאלה הכואבת והנצחית: כיצד להנציח את גיבורינו שנפלו במלחמות ישראל?
ועידת ההנצחה הלאומית שהתקיימה ביוזמת אגף משפחות, הנצחה ומורשת במשרד הביטחון, עסקה במקומו של הזיכרון בחייה הציבוריים של מדינת ישראל, ובאחריות להעבירו מדור לדור. היא אמורה לאגד תחת קורת גג אחת את בכירי המדינה ומערכת הביטחון. ואכן, נוכחתם של ראשי מערכת הביטחון – שר הביטחון ישראל כץ, הרמטכ"ל אייל זמיר, מפכ"ל המשטרה, דני לוי ונשיא המדינה יצחק (בוג'י) הרצוג - הצביעה על החשיבות הרבה שמייחסת ישראל לנושא.
אבא שלי היה...
מבלי לדעת זאת מראש רגליי נשאנו לאולם מספר 2 בבניין הענק. בו התקיים פאנל מיוחד תחת הכותרת המצמררת: אבא שלי היה... בהובלת ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. קשה היה שלא להרגיש בנוכחותה ובהשתתפותה של מיכל זמורה, אלמנתו של רפ"ק ארנון זמורה ז"ל, מפקד צוות בימ"מ שנהרג ב"מבצע ארנון" לחילוץ החטופים בעזה.
במסגרת ועידת ההנצחה הלאומית הראשונה ("חקוקים בנצח"), היא השתתפה בפאנל מיוחד שעסק בפער שבין ההנצחה הלאומית והפלקטית לבין הצורך בהנצחה אישית ורגשית.
מיכל זמורה, הזכירה בפתח דבריה, שמאז מלחמת יום הכיפור, בשנת 1973, נוספו לרשימה הכואבת 909 יתומים. עבורם הכותרת שנשאה מעל ראשיהם של משתתפי הפנאל – אבא שלי היה... – היא משמעותית ומוחשית. מיכל דיברה על הקושי והאחריות המוטלים עליה כאם; כיצד לגדל את ילדיה כך שיכירו את אביהם לא רק כגיבור לאומי, אלא כאדם שלם: "המשימה שלנו כאימהות היא להפוך את הדמות שהפכה לדמות לאומית לדמות אנושית."
מיכל זמורה
בהמשך דבריה סיפרה מיכל על הרצון והצורך לראות ולהראות לילדיה את דמותו העגולה של אבא, על חוזקותיו אבל גם על חסרונותיו: "המשימה שלנו כאימהות היא להפוך את הדמות שהפכה לדמות לאומית לדמות אנושית. אנחנו עושות את זה באומץ, כי כשיש אווירה טובה אנחנו לא רוצות לקלקל ולהעכיר אותה, אבל חשוב להזכיר אותו גם ברגעים האלה, לנסות לחשוב מה הוא היה אומר, אפילו לצחוק עליו", אמרה.
דבריה האמיצים של מיכל העלו חיוכים בקרב הקהל הרחב שמילא את אולם הגדול: "באחד הימים כאשר שוחחתי עם ילדיי על אבא שלהם, אמרתי להם שאנחנו יכולים לצחוק על אבא ואפילו לזלזל." הבן ככל הנראה נרעש מדברי אימו ושאל בבהלה: "אמא, את מזלזלת באבא?" מיכל השיבה על כך בצורה הכי ישרה בעולם: "אמרתי לבני נכון". ולנוכחים באולם הסבירה: "ישנו איזה מאבק בין דמות המושלמת שניצרה בציבור, לאחר נפילתו בקרב, לבין היכולת של הילדים לגבש לעצמם דמות אנושית ואמיתית שאפשר לגדול עימה."
מיכל ביקשה, כפי שמעידים דבריה, להציג לילדיה את "דמותו העגולה של אבא" – לא רק את חוזקותיו אלא גם את חסרונותיו וחולשותיו. במילים אחרות, היא מבקשת להחזיר לארנון שלה את אנושיותו.
"הייתי צריך להמציא זיכרון"
כאן אני נזכר בדברים שאמר אחד ממשתתפי הפנאל, אלון וולד, שהיה בן עשרה חודשים בלבד כשאביו נהרג, במלחמת ששת הימים בקרב בגבעת התחמושת: "הייתי צריך להמציא זיכרון." זהו משפט שנחרט לך בלב. אלון סיפר שבנה את דמות אביו, משיחות שקיים עם חבריו הצנחנים, מסיפורים ומפיסות מידע שאסף במשך השנים: "הלכתי לקבר של אבא לספר לו כשנעשיתי קצין, כשנעשיתי אבא, כשנעשיתי יותר מבוגר ממנו, כשבתי נעשתה חיילת. כך, אבא היה תמיד נוכח בחיי."
בפאנל, אותו הנחה בצורה מקצועית ראויה לשבח, שלומי נחומסון, מנכ"ל ארגון אלמנות ויתומי צה״ל, נטלו חלק גם קים רכס אלוש, אלמנתו של דניאל אלוש ז"ל יו"ר הארגון, עו"ד זהבה גרוס מידן, שהציגה את תפיסת ההנצחה של הארגון.
על מטרות הויעדה, עמד בפתח דבריו סמנכ"ל וראש אגף משפחות, הנצחה ומורשת במשרד הביטחון, אריה מועלם: "הוועידה מהווה מרחב של זיכרון, חיבור והשראה, המבקש להאיר את סיפור חייהם, מורשתם וערכיהם של חללי מערכות ישראל ולהעניק מקום לקולות, ליוזמות ולעשייה הממשיכים להדהד את זכרם. לצד היכל הזיכרון והטקסים הממלכתיים, נקדם פרויקט הנצחה לאומי דיגיטלי יחיד מסוגו שינגיש את מורשת הנופלים גם לדור הצעיר." את דבריו סיים מועלם במתן הבטחה: "לעולם לא תהיה כאן הקרבה נשכחת!"
אריה מועלם
בדרכי אל מחוץ לבניין התעכבתי באולם הגדול, בו היו מתקנים לרוב. אחד מהם נשא את הכותרת המשנה: מפת ההנצחה של ישראל. אחת המדריכות-חיילות, שעמדה בקרבת מקום, סייעה לרשום את שמו של האחיין, נמרוד כהן ז"ל, בן קיבוץ מצפה שלם שנפל במלחמת לבנון השנייה. לעיניים צצו מקומות רבים להנצחתו: אתר ההנצחה של הנח"ל וחיל החינוך בפרדס חנה-כרכור; בבית אייל בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד; יד לנופלים בני התנועה הקיבוצית ביערות מנשה; במצפור לזכר חללי צה"ל במלחמת לבנון השנייה, בהר אדיר בשמורת מירון; בהיכל הזיכרון הממלכתי לחללי מערכות ישראל ובפינת זיכרון לנמרוד בקיבוץ מצפה.
החשוב שבכל האתרים: האתר האחד והיחיד – הלב. בעוד מספר ימים, 3 ביולי, נעלה לקברו בהר הרצל. מלאו 20 שנה מאז נפילתו בלבנון, בקרב בו הציל חיי חברו בפלוגה הלוחמת.
תגובות
