תכלת צועדת על בה"ד 1 בדרכו של אחיה יקיר ז"ל
חודש בלבד לאחר שאחיה האהוב, סמ"ר יקיר שמואל טייטלבוים ז"ל, נפל בקרב גבורה בסג'עייה, בחרה תכלת להקים מאפס מכינה קדם-צבאית בעוטף עזה כדי להגשים את חלומו. משם המשיכה לשירות משמעותי כמש"קית ת"ש בחוות השומר, ובשבוע שעבר סיימה בהצטיינות קורס קצינים בבה"ד 1. בריאיון חשוף ומרגש היא מספרת על ההחלטה ללבוש את המדים שגבו את היקר מכול, על המורשת שהותיר אחיה במחברותיו, ועל הצוואה הבלתי כתובה שהפכה למצפן חייה: "בכל צעד ובכל נשימה, אני ממשיכה את הדרך שלו"
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
לפני כשבוע סיימה תכלת טייטלבוים את קורס הקצינים בבה"ד 1. כעת, כשהדרגות על כתפיה, היא מדברת בגילוי לב על הילדות במעלה אדומים, על המשמעות העמוקה שמצאה במכינה ובקצונה, ועל השירות המאתגר והרגיש כמש"קית ת"ש בבסיס חוות השומר.
מעל הכול מרחפת דמותו של אחיה, סמל ראשון יקיר ז"ל, שנפל בקרב בשג'עייה, לצד הבחירה האמיצה שלה להצטרף להקמת מכינה בעוטף עזה חודש בלבד לאחר האסון הכבד - החלטה הנובעת מצוואה בלתי כתובה שהיא נושאת עמה בכל צעד.
סיפורה של תכלת הוא סיפור על ישראליות שורשית, מנהיגות ומעורבות חברתית, השזורים באובדן משפחתי כואב מנשוא. זהו סיפור על חיבור בלתי נפרד לאדמת עוטף עזה ועל החלטה יומיומית ומודעת: לקום מתוך השבר, לבחור בחיים, ולהתמסר לעשייה ולנתינה לזולת.
תכלת נולדה בארצות הברית ועלתה לארץ עם משפחתה כשהייתה בת שנתיים. מרבית חייה עברו עליה כאן. "כמעט כל חיי אני במעלה אדומים, באותו הבית ובאותה השכונה, תמיד פה. למדתי בתיכון 'אמית אורי' בעיר."
כמי שגדלה והתחנכה במסגרת דתית, האם הבחירה להתגייס לצה"ל הייתה טבעית עבורך?
"מהרגע הראשון היה ברור לחלוטין שאני מתגייסת לצבא, ולא חשבתי לרגע על שירות לאומי. גם בבית הספר אצלנו עודדו מאוד גיוס לצה"ל. תמיד הייתה מורה-חיילת בבית הספר שבאה לסייע, התקיימו שיחות רבות על השירות הצבאי והייתה רוח גבית חזקה לעניין. עבורי זה היה מובן מאליו שאתגייס."
ומה לגבי היציאה לקצונה? האם מדובר ביעד שסומן מראש, או בתהליך שהתפתח תוך כדי השירות?
"לפני שהתגייסתי, הייתי במשך חצי שנה במכינת 'עין פרת', בשלוחה חדשה שהוקמה בעוטף עזה. לקחתי חלק במחזור א' של השלוחה, ולמעשה הקמנו מכינה מאפס על אדמת העוטף. חלק מרכזי מהתפיסה החינוכית של 'עין פרת' הוא חינוך למנהיגות ולקצונה".
בדרך לקצונה. תכלת טייטלבוים במהלך הקורס בבה"ד 1
"אמנם באותו שלב טרם התגייסתי ולא ידעתי בדיוק מה המשמעות המעשית של קצונה, אבל הרעיון הזה נטמע בי ונשאר בראש. במרץ 2025 התגייסתי לקורס ת"ש, ולאחר חודשיים וחצי הגעתי לשירות הסדיר שלי כמש"קית ת"ש בחוות השומר. תוך כדי העבודה האינטנסיבית בשטח גמלה בלבי ההחלטה לצאת לקצונה."
חוות השומר נחשב לאחד הבסיסים המורכבים בצה"ל, בפרט עבור מש"קית ת"ש. היכן השירות שם פגש אותך?
"חוות השומר הוא בסיס טירונים של חיל החינוך והנוער, המיועד לנערים מאוכלוסיות 'חוסן' ומקא"ם. אלו חיילים שחלקם מגיעים עם חוסר מוטיבציה לשירות, רקע פלילי, שימוש בסמים וקשיי הסתגלות חריפים למערכת.התפקיד של מש"קית ת"ש שם, כחלק בלתי נפרד מהסגל הפיקודי, הוא לטפל בפרט מא' ועד ת' – החל מהמצב הכלכלי בבית ומצבו של
החייל, דרך סוגיות משפחתיות מורכבות, ועד להוות אוזן קשבת וללוות אותו צמוד כדי שיצליח לסיים את הטירונות. זו דמות מאוד נוכחת, משמעותית ומשפיעה בפועל על מסלול חייהם."
כיצד בחורה צעירה מצליחה לייצר הפרדה רגשית ולא להישאב לתוך המורכבויות והמשברים הללו?
"זה אכן אתגר עצום, ומדובר במלכודת שרבות וטובות עלולות ליפול בה. עשיתי מאמץ מודע והשתדלות מתמדת לייצר הבחנה ברורה בין החיים האישיים שלי לבין החיים של החיילים. היכולת להניח בצד את מה שעובר עליי, את הרגשות שלי ואת המחשבות האישיות, היא קריטית. הבנתי שלי יש את מסלול חיי ולחייל יש את נסיבות חייו, ואין מקום להשוואה ביניהם. רק כך יכולתי להעניק לו את הטיפול הטוב, המקצועי והמסור ביותר - להיות ב-100% מחויבות כלפיו, כלפי משפחתו והתהליך שהוא עובר. המטרה היא לא להיכנס לסערת רגשות שמערפלת את שיקול הדעת, אלא להיות עבור החייל עוגן יציב כפי שנדרש. הכרחתי את עצמי להחזיק בהפרדה הזו, וזה הוכיח את עצמו."
החלום של יקיר הפך לצוואת חיים
אחיה של תכלת, סמל ראשון יקיר שמואל טייטלבוים ז"ל, לחם בעוז החל מ-7 באוקטובר. שבוע בלבד לפני שנפל, במהלך סעודת שבת בבית המשפחה וכשנותרו לו שבועות ספורים עד לשחרורו המיוחל, שיתף בהתרגשות בתוכניותיו לאזרחות. יקיר סיפר כי הוא מתכנן להתנדב בחקלאות בעוטף עזה כדי לשקם את השדות והמשקים שנפגעו במלחמה, ואף הוסיף כי בכוונתו לתרום כליה או מח עצם במידה ויימצא מתאים למי שזקוק לכך.
תכלת ויקיר ז"ל. "החלום שלו הפך לצוואת חיים"
ביום שישי, כ"ב בסיוון תשפ"ד (28 ביוני 2024), במהלך פעילות מבצעית בשכונת שג'עייה שברצועת עזה, נתקל הכוח של יקיר במחבלים. בקרב העז שהתפתח נפגע יקיר מירי צלף ונהרג במקום. הוא היה בן 21 בלבד בנופלו.
עד כמה השפיע עלייך יקיר ז"ל, כאח בוגר, בעיצוב הדרך ובמסלול שבחרת לעצמך?
"יקיר נהרג בדיוק שבוע לאחר שסיימתי את הלימודים בתיכון. לפני כן, כשהתחלתי להתעניין בעולם המכינות הקדם-צבאיות, הוא סייע לי במיונים ובאופן כללי תמיד דחף אותי למצוא את הנתיב שנכון ומדויק עבורי. הוא היה האח שתמיד ניצב שם כדי לוודא שאמצא את מקומי - זה היה עניין שהיה חשוב לו באופן אישי. במהלך המיונים למכינות קרה לי מה שקורה למועמדים רבים: בשל הביקוש הגבוה נכנסתי לרשימות המתנה ולא התקבלתי לאף מקום".
"עם הזמן השלמתי עם המצב והחלטתי שאתגייס ישירות לאחר התיכון, אולם לקראת סוף כיתה י"ב נודע לי שבמכינת 'עין פרת' פותחים שלוחה חדשה המיועדת לבנות בלבד. זה עורר את סקרנותי, אמרתי לעצמי 'יאללה, ננסה', והתקבלתי. זה קרה שבועיים בלבד לפני שיקיר נהרג. השתתפתי בסמינר היכרות של יומיים, וכשחזרתי הביתה בסוף השבוע יקיר היה בבית. שיתפתי אותו בתחושות שלי - הרגשתי שהמסגרת הזו אינה מתאימה לי, שזה לא המקום שלי, והחלטתי לוותר על כך".
יקיר סיפר לי ש'עין פרת' עומדים לפתוח שתי מכינות נוספות בעוטף עזה, והציע להתגייס לעזרתי בכל דרך: 'כל מה שאת צריכה - בין אם זה איש קשר, ליווי לראיון או הגעה ליום פתוח כדי שאדבר איתם -אני כאן בשבילך'. את השיחה ההיא הוא חתם במשפט: 'רק תדברי איתי לפני שאני נכנס שוב לעזה'."
ומה התרחש לאחר מכן?
"לצערי לא הספקתי לדבר איתו שוב. אלו היו השבועיים האחרונים והאינטנסיביים של י"ב, תקופה עמוסה מאוד, והשיחה הזו לא התקיימה. ואז הגיעה הבשורה הנוראה - יקיר נהרג. החברים שלו, ששמעו על השיחה שהייתה בינינו, פנו אליי ואמרו: 'אין מצב שאת מוותרת, את חייבת להגיע למכינה בעוטף'. הם השיגו עבורי את מספר הטלפון של ראש המכינה. כששוחחנו, הוא הבהיר לי שההחלטה בידיי בלבד: 'אני לא מקבל אותך באופן אוטומטי מתוך חמלה, אני רוצה שאת תבחרי בזה ממקום אמיתי'. זה קרה שלושה שבועות בלבד לאחר שיקיר נפל".
"הגעתי למכינה, וראש המכינה אמר לי שאם אני עונה בחיוב -המחויבות חייבת להיות של 100%, ואם לא, הוא יקבל ויבין זאת לחלוטין. החלטתי ללכת על זה. חודש בלבד לאחר שיקיר נהרג, התחלתי את דרכי במכינה בעוטף. זו הייתה מכינה מאתגרת מאוד, שהוקמה מאפס על ידינו, מחזור א'. שררה שם אי-ודאות רבה: לא ידענו אם יהיה חדר, האם יש מיטות ואיפה נאכל. אבל הבחירה הזו הייתה צלולה וברורה עבורי לחלוטין – יקיר רצה שאהיה שם, הוא עשה הכול כדי לסייע לי להגיע לשם. ידעתי שאף על פי שזהו חלק מהמסלול האישי שלי, מדובר בהמשך ישיר של דרכו."
כיצד מתמודדים עם שכול ואובדן כל כך טרי, לצד התחלה חדשה בתנאי שטח מורכבים?
"חוויתי שם חצי שנה מדהימה. לכל אורך הדרך יקיר היה נוכח בלבי ובמחשבותיי. הידיעה שאני עושה בדיוק את הדברים שהוא אהב לעשות – להתנדב בחקלאות, לעבוד עם ילדים ולטייל בארץ – העניקה לי משמעות עצומה. זכיתי לעשות במכינה את מה שהיה חלק מנשמתו. למרות הכאב הבלתי נתפס של חודש בלבד לאחר נפילתו, זו הייתה ההחלטה המדויקת ביותר: לקום, לבחור בעשייה ולעשות את זה."
"ההורים מלמדים אותי לבחור בחיים מחדש"
הגיוס לצה"ל לווה במשקל רגשי כבד מאוד. ההחלטה להתגייס לאחר שאחי הבכור נפל, ולבחור ללבוש מדי יום את אותם המדים שיקיר נהרג בהם - אותם מדים שלבשו המודיעים שנכנסו לביתנו לבשר את הבשורה הקשה מכול - לא הייתה פשוטה. ועדיין, זו הייתה החלטה שבעיניי נותרה מובנת מאליה."
מהיכן מגייסים את תעצומות הנפש הללו?
"את כל הכוחות אני שואבת ללא ספק מההורים שלי. הם מלמדים אותי מדי יום מהי המשמעות של לקום מחדש, לבחור בחיים, ולא לתת לעצב ולשכול לבלוע אותנו, אלא להמשיך קדימה. זכיתי בהורים מופלאים, והם האור הגדול ביותר בחיי".
תכלת ויקיר ז"ל עם הוריהם
"הבחירה להתגייס נשאה עמה מעמסה רגשית גדולה, אך ידעתי שזהו הנתיב הנכון להנצחת מורשתו של יקיר. אמנם לא שירתי כלוחמת בשדה הקרב, אך בתפקידי כמש"קית ת"ש יש נתינה אינסופית. יקיר היה אדם שכל ישותו הייתה נתינה ומחשבה תמידית על האחר. הרגשתי שבשירות שלי -גם אם הוא מתבצע בעורף - אני ממשיכה את דרכו בכל צעד ובכל נשימה. אני צועדת בנתיב שלי, אך שזורה בו לחלוטין דרכו של יקיר."
כיצד ההורים הגיבו לגיוס ולהחלטה להמשיך הלאה למסלול קצונה?
"מאז ומעולם הוריי העניקו לנו גיבוי ותמיכה מלאה בכל צעד. גדלנו בבית דתי אך פתוח ומכיל מאוד, שדוגל באמונה באדם ובזכותו לבחור בדרך המתאימה לו. כל אחד מהאחים פנה לכיוון שונה: אחי הבכור בחר באורח חיים תורני מאוד, יקיר לא היה אדם דתי, ואני עדיין מחפשת ומגבשת את זהותי - והוריי מקבלים ותומכים בכולנו בלב שלם. גם בהחלטות המורכבות סביב הגיוס והיציאה לקצונה, הם ליוו אותי, התרגשו איתי והעניקו לי רוח גבית מלאה של 100% לכל אורך הדרך."
צוואת המחברות: "מה חובתי ולא מה זכותי"
מה היה המניע המרכזי שדחף אותך לעשות את הצעד הנוסף ולצאת לקורס קצינים?
"ההחלטה לצאת לקצונה נשענת על כמה רבדים עמוקים. מעל מיטתו של יקיר תלוי משפטו המפורסם של הרב משה צבי נריה זצ"ל: 'אדם שואל מה חובתי ולא מה זכותי'.
המשמעות של הדברים עבורי היא חדה: יכולתי להמשיך לחיות במרחב הנוח, להישאר במשרד בתפקיד שמוכר לי וטוב לי בו, או לשאול את עצמי איפה החובה שלי כלפי הכלל. להגיע למקום שבו המערכת והאנשים זקוקים לי ביותר, לתת מעצמי מעל ומעבר למען המדינה והחברה, ולא להסתפק רק במה שנוח".
סיימה בהצטיינות. תכלת ומשפחתה בבה"ד 1
"כך בדיוק יקיר חי את חייו: הוא חיפש תמיד היכן יש צורך בעזרה, היכן אפשר להתנדב, ותמיד שאף להיות ראשון בכל משימה – כשהוא מקרין אופטימיות וחיוך כובש גם ברגעים הקשים ביותר. אף על פי שיקיר לא היה קצין, הוא היה מפקד נערץ שפעל בקור רוח מופתי ודאג בראש ובראשונה לחיילים שלו. התכונות הללו ליוו אותי ללא הרף. הרצון להמשיך את דרכו הפיקודית והערכית הניע אותי לשאול תמיד: היכן אני נדרשת?"
איזה מסר מרכזי היית רוצה להעביר הלאה, מתוך המורשת שיקיר הותיר אחריו?
"יקיר נהג להעלות את מחשבותיו על הכתב. לאחר נפילתו מצאנו מספר מחברות אישיות שלו. באחת מהן גילינו משפט מכונן שהוא כתב: 'המושג אני לא קיים, הדבר היחיד שקיים זה אנחנו'.המשפט הזה משקף במדויק את האופן שבו יקיר התנהל בעולם - תמיד למען הכלל, תמיד למען ה'אנחנו'. הוא הציב את הסובבים אותו בעדיפות ראשונה ומעולם לא פעל מתוך אנוכיות".
"התובנה הזו ניהלה והנחתה אותי לאורך כל המסלול שלי - לראות את האחר, להיות קשובה לפרט, וזהו הבסיס המרכזי הן לעשייה שלי כמש"קית ת"ש והן לתפקידי כקצינה שמובילה חיילים. זהו שיעור עמוק שכל אחד מאיתנו יכול לאמץ מיקיר: לחשוב מעט פחות על עצמנו, והרבה יותר על האנשים ועל העולם שסביבנו."
